1#. הפגישה הכי משמעותית שהיתה לי השבוע
כשהם הכירו הוא כינה אותה באהבה ״חצי משוגעת״. היא היתה צעירה ממנו בכמה שנים
והוא היה משוגע על החופש שלה, על היופי הטבעי והפראי, על החיוך הקטן והמסתורי, ועל הדרך שלה לחיות את חייה בין הקצוות, בין הדרמה לדממה, ובין אהבה לשנאה.
אחרי מערכת יחסים בת כמה שנים סוערות היא שאלה אותו מתי מתחתנים כבר וזו היתה דרכה לבשר לו על הריונה. תוך חמש שנים היו להם שלושה ילדים, והוא ראה אותה שוקעת אל ביצת הבורגנות המשפחתית והופכת מנערת טבע דקיקה לאשה עצובה, ממורמרת וכבר לא כל כך דקיקה ולא משוגעת כמו ההיא, החצי משוגעת שלו מפעם.
האמת היא שהיה לה ממש קשה להתנהל עם הילדים ולעבוד בחנות הבגדים בה היא עובדת כבר הרבה שנים, ואמא שלה עזרה המון עם הילדים וממש גידלה אותם יחד איתה. והם הלכו והתרחקו, ושניהם שקעו – הוא בעבודתו התובענית בחברת סייבר, והיא במרה שחורה. ואמא שלה ראתה הכל ואכלה את עצמה מבפנים, ובסוף חלתה בסרטן אלים שאי אפשר היה לנצח, ותוך פחות משלושה חודשים הלכה לעולמה.
עולמה חרב עליה כשאמה נפטרה, ולמרות שהטיפול התרופתי היטיב מעט את מצבה, היא היתה גמורה. הוא עזר כמה שאפשר עם הילדים אבל גם הוא נקרע בין העבודה והבית, והיחסים הלכו והתדרדרו עד שלא נותר ביניהם דבר, רק בית שצריך להתנהל ושלושה ילדים קטנים שגדלו כמעט מעצמם. ואם כל זה לא מספיק, שנה אחרי שאמה הלכה לעולמה, גם היא חלתה בסרטן. לא אלים כמו של אמה, ובשל השלב המוקדם בו גילו אותו, הרופאים מנבאים לה סיכויי החלמה טובים, אבל זו מכה קשה.
כשהיא היתה בהתאוששות מהניתוח הוא עיין לתומו בתיק הרפואי שלה שאחת האחיות השאירה ליד המיטה, ושם נדהם לגלות שיש לה מאניה דפרסיה מגיל צעיר, הפרעה שהוסתרה ממנו מאז ומעולם. ההסתרה הזו הכעיסה אותו מאוד, אך הוא לא אמר לה דבר, אלא שקע בתוך כעס ועוינות שבסופו של דבר גרמו לכך שלקראת סוף הטיפולים היא זו שביקשה ממנו לעזוב את הבית, והוא עזב בהקלה.
מאז הם מתנהלים במשמורת משותפת, אבל הילדים לא בטוב, והוא הגיע להתייעץ האם יש משמעות לכך שהיא הסתירה את המאניה דיפרסיה, והאם כדאי להוסיף סעיף להסכם שמעביר אליו את האחריות על הילדים אם מצבה מתדרדר ובכלל מה דעתי על הסיטואציה. הוא לא ציפה לסערה הרגשית שתפקוד את שנינו בפגישה הזו.
״אתה לא צריך שום סעיף בהסכם, אתה צריך לגייס חמלה״ אמרתי נחרצות. ״הילדים שלך אולי יתייתמו מאמא שלהם, היא חולה. במקום לכעוס עליה על שהסתירה ממך את המאניה דיפרסיה, תחמול עליה ותחמול עליהם. ילדים שמתייתמים לא שוכחים אם מנעו מהם זמן עם ההורה שהלך לעולמו״, הסברתי ושנינו עברנו לשלב הדמעות. יתמותם של ילדי עדיין מציפה אותי בסערת רגשות. וכשהוא שב ואמר שאולי אם היה יודע שהיא עם מאניה דיפרסיה לא היה מתחתן איתה, שאלתי אם הוא התאהב בה אז לפני שנים, והוא הנהן וסיפר איך כינה אותה ״חצי משוגעת״ ואיך התאהב בה דווקא בגלל השיגעון שלה.
״בכל מקרה זה מים מתחת לגשר, אין טעם לשקוע בכעס עליה, היא אמא של הילדים שלך והיא חולה. ואם מצבה ידרדר היא תבקש ממך לטפל בילדים גם בלי שיש סעיף כזה בהסכם, אבל זה יקרה רק אם היא תרגיש שאתה עוזר לה, שאתה שם בשבילה, בחמלה, ולא אם היא תחוש מאויימת. סעיף בהסכם שקובע שהילדים יעברו אליך אם מצבה יתדרדר, הוא סעיף שיכניס אותה למגננה קשה, לחרדה הכי בסיסית של כל הורה – שילדיו ילקחו ממנו. זה סעיף שנשמע מאוד מאיים, במיוחד כשאתה כל כך כועס עליה. ואם היא תרגיש מאויימת היא תחשוש לבקש ממך עזרה גם אם היא תצטרך, ומי שיפגע זה הילדים״ הסברתי לו את הרגש שמאחורי הסעיפים המשפטיים, ושוב ביקשתי ממנו לגייס חמלה כלפי אם ילדיו, ״היא חולה והיא עושה כמיטב יכולתה, מגדלת אותם, ועובדת, ועדיין מטופלת״ אמרתי גם בלי להכיר אותה.
״לא חשבתי על זה ככה״ הוא אמר בקול שקט ואני ידעתי לפי העיניים הרטובות שלו, שמשהו שם השתנה. ידעתי שהיתה לי זכות לשנות למישהו את נקודת המבט ולעזור לו לגייס חמלה כלפי אם ילדיו החולה. והלכתי הביתה עם קצת מועקה ולפני השינה, כשספרתי את ברכותי, אמרתי גם עליו תודה.
2#. דלתות מסתובבות
כשחציתי השבוע את מעבר החציה ליד בית המשפט בתל אביב עצרה אותי אשה ואמרה – ״את רות דיין נכון?״ נכון אישרתי. ״את מזהה אותי?״ היא שאלה. נאלצתי להודות שלא. היא הסירה את משקפי השמש, ושאלה ״ועכשיו?״. ׳עדיין לא׳ אמרתי במבוכה.
ואז היא אמרה לי את שמה.
״וואו״ אמרתי כי מיד ידעתי. היא השופטת המחוזית בדימוס, שלפני כמעט 27 שנים שאלה אותי שאלה אחת בבחינות הלשכה בעל פה שלא ידעתי את התשובה עליה. ״את צריכה ללמוד עוד קצת״ היא חרצה את גורלי ואני ניסיתי קצת להתווכח ולהסביר שלמדתי עם תינוקת יונקת, והיא הנידה בראשה בקשיחות ואמרה שוב ״תלמדי עוד קצת״.
ואני יצאתי משם בעיניים דומעות וצורבות מבושה. נכשלתי במבחני לשכה. אוי לבושה, שסטודנטית מצטיינת ומתמחה מצטיינת שמשרד שלם ממתין לשובה כעורכת דין, נכשלה בבחינה. את פניה של אותה שופטת לא זכרתי. בכל זאת חלפו כמעט 30 שנה, אך את שמה לא שכחתי מעולם, כי בזכותה נכשלתי. אני כותבת בזכותה ולא בגללה, כי הכישלון הזה היה הדלת המסתובבת של הקריירה שלי.
אם הייתי יוצאת מאותו חדר עם שמחת ההצלחה, הייתי חוזרת כעורכת דין למשרד בו התמחיתי, שעסק בביטוח מסחרי, וכנראה שהייתי הופכת מתישהו לשותפה, ונוסעת ללונדון לפגוש מבטחי משנה ועוסקת בתיקי ביטוח ענקיים ומעניינים, אבל לא הייתי ממלאה את השליחות שלי.
בזכות אותו כשלון יכולתי לברר עם עצמי מה באמת אני רוצה להיות, והיה לי זמן להתנדב בלשכה המשפטית של נעמ״תֿ ולהבין שאני אכן רוצה להיות עורכת דין בתחום דיני המשפחה, ובזכות אותה התנדבות להתקבל לעבוד במשרד שעוסק בדיני משפחהֿ, ומכאן לצעוד במשך כמעט שלושה עשורים בנתיב השליחות שלי שאני כל כך אוהבת וכל כך מודה על הזכות לעשות אותו.
״את מספרת לכל העולם שאני הכשלתי אותך במבחני לשכה״ אמרה השופטת בחצי חיוך קצת נוזף, ואני ישר התגוננתי ואמרתי ״מה פתאום אמרתי רק למנשה כי הוא הזכיר אותך וזה קוריוז, ואת יודעת שאני בכלל צריכה לומר לך תודה״.
ואז קלטתי.
היא זיהתה אותי.
והתרגשתי מהדרך שעשיתי מהאשה הצעירה בת 28 עם תינוקת יונקת ופיאט אונו בלי מזגן, וחייכתי בלב, וחשבתי שזו ממש סגירת מעגל, כי התינוקת היונקת ההיא, שהקראתי לה חוקים תוך כדי הנקה ושבגלל הצרחות שלה החברים מקבוצת הלימוד לא הסכימו לבוא אלי, סיימה בעצמה תואר במשפטים באותה אוניברסיטה, והיא תכף בת 27 וכותבת בכנסת הצעות חוק, ואיך לפעמים דווקא כישלון מפואר פותח דלת לעולם שלם ומוצלח יותר.
ומאוחר יותר אחרי שסיימתי את הדיון הקשה, סימסתי לאותה שופטת בדימוס –
הכל בזכותך. תודה.
***
השבוע בפודקאסט ראיון עם ד״ר אביגל שניר מבית חולים שניידר על הילדים והאימהות שחזרו מהשבי. להאזנה לחצו כאן.
