1#. הכרות מופלאה
רויטל ואמיר הכירו לפני חודשיים. זו הייתה הכרות מופלאה כי רויטל כבר בת 60, פצועה מקשרים רעילים קודמים, ואמיר בן ה-58 היה כמו מזור לפצעיה. מלטף, ואוהב, וסבלני, ומכיל. היא לא הבינה מאיפה נפל עליה כזה גבר טוב.
כשהתחילה המלחמה והטילים שרקו להם מעל הראש היה ברור שהוא יקח תיק ויבוא אליה. הוא גר בדירה ישנה בבנין רכבת בלי ממ״ד והיא בבית פרטי עם מקלט שהוא קרא לו ״מקלט אטומי״, והם ישבו כל ערב בגינה, ודיברו, ודיברו ודיברו ושתו יין, והתחבקו, ורצו לממ״ד ויצאו ממנו ועשו אהבה, וזה היה מופלא ומלחיץ באופן שהיא לא ידעה להסביר.
2#. הבן שלה
ואז הבן שלה הורחק מהבית. היחסים שלו עם אשתו היו מעורערים עוד קודם לכן והמלחמה פירקה להם את הבית.
כמו הקורונה, ככה גם המלחמה – כשקירות התא המשפחתי סדוקים ממילא – הם נוטים להישבר תחת לחץ. הייתה ביניהם מריבה שהתדרדרה והיא הזמינה משטרה שהרחיקה אותו לשבוע. ״תלונת שווא״ אמרה רויטל לאמיר כשבנה סימס לה, מהר מאוד היא תבין שאשתו כנראה צודקת, אבל לא זה הסיפור. בנה ארז תיק והגיע אליה באישון ליל.
בבוקר הוא קלט שיש גבר זר בבית שמכין קפה ויושב עם תחתוני בוקסר בגינה. הוא מאוד לא אהב את זה. ״בואי שניה לחדר״ סימן לאימו ללא קול, וכשהיא סיפרה לו שהוא חבר שלה וטוב להם יחד וככה שניהם לא לבד במלחמה, במקום לפרגן הוא כעס.
״זה לא מקובל עלי. הוא ישתלט לך על הבית. הוא יגיד שהוא ידוע בציבור שלך. אם משהו יקרה לך הוא ידרוש חצי מהכל, תעיפי אותו עוד היום מהבית״. רויטל נדהמה מעוצמת זעמו של בנה ובכל זאת העיזה ואמרה ״זה הבית שלי ואני מבקשת ממך לכבד אותו״.
בנה לא התכוון לקבל את הדברים כמו שהם. האהבה החדשה של אימו הדאיגה אותו. תחילה הוא רק ביקש מאמיר ש״יקח את הדברים שלו ויתחפף״, ואמיר אמר לו שהוא אורח של אמא שלו בדיוק כמוהו. ואז הוא התחיל לאיים –
-״אם לא תיקח את הדברים שלך ישפך כאן דם״
-״איך אתה מדבר״ נזעקה רויטל אבל בנה כבר היה באמוק וקילל את אמיר בקללות מזוויעות. -״תזמיני משטרה או שאני מזמין״ אמר אמיר בשקט לרויטל והיא ענתה, ״בוא נעשה הפרדת כוחות, עכשיו אתה תלך לכמה ימים וכשהוא יחזור לבית שלו תחזור שוב״.
3#. מתבצר
״אני לא זז מכאן. לא משאיר אותך לבד עם הבן העבריין שלך שאם הוא לא מפסיק אני לא אהיה נחמד אליו״. אמר אמיר לרויטל תוך שהוא מתעלם מבנה שעמד בפוזה מאיימת וגם מהמצוקה שלה לנוכח הדרמה.
כמו בתסריט כתוב היטב בדיוק נשמעה אזעקה ושלושתם רצו למקלט ״האטומי״ של רויטל. איכשהו האזעקה הרגיעה את הרוחות ולמחרת רויטל הגיעה אלי כדי לערוך צוואה. הסברתי לה שחשוב לערוך גם הסכם עם אמיר ולטפל בבעיה עם הבן שלה שבינתיים הלך לאחותו. ״עם אמיר לא תהיה בעיה הוא יחתום על מה אני אבקש״ אמרה לי רויטל בבטחון. ערכנו את הצוואה והיא חתמה עליה ודאגה שכל רכושה יגיע לשלושת ילדיה, ולהם בלבד.
צוואה היא דבר חשוב בימים אלו כשקיומנו אינו מובן מאליו ואנחנו תחת אש. ערכתי צוואות רבות מתחילת המלחמה, כשאנשים התחילו להתייחס לקיצם כאופציה ריאלית ולא כארוע שלא יתרחש לעולם.
נחזור לרויטל. היא שבה הביתה וסיפרה לאמיר שעורכת הדין תכין הסכם ותשלח לשניהם במייל בתוך כמה ימים.
התגובה של אמיר הייתה לא צפויה.
״אני לא חותם על שום הסכם באמצע המלחמה. הבן שלך אולי מנהל לך את החיים אבל לא לי, אני כאן ולא חותם על כלום״.
4#. משטרה
פנס אדום התחיל להבהב לרויטל מעל הראש. היא לא ציפתה לתגובה הזו וכל תא בגופה זעק סכנה. ״אני מבקשת שתלך״ היא אמרה לאמיר בקול רועד והוא צחק ואמר ״זה לא יקרה״.
שלושת ילדיה של רויטל הגיעו הביתה וביקשו מאמיר להתפנות. הוא ישב בסלון בתחתוני בוקסר בשקט מוחלט וסירב. ״אם תתקרבו אלי אני אזמין משטרה״ הוא איים ורויטל התקשרה למשטרה. השוטרים הגיעו ומצאו אותו יושב בשלווה בסלון. ׳לא עשיתי לה כלום, אני כבר שבועיים גר כאן לא רואה סיבה שאתם יכולים לעשות משהו׳ אמר אמיר לשוטרים בקור רוח ושלווה של פסיכופט.
הם אמרו שהיא צריכה לפנות לבית המשפט והלכו. היא לא ישנה באותו לילה בבית. דווקא השקט והקור שלו היו מקפיאי דם והגבירו אצלה את החרדות שגם כך מילאו את נפשה עד תום.
למחרת היינו בבית המשפט. אין דיונים בימים אלו למעט דיוני חירום. החוק למניעת אלימות במשפחה מאפשר להוציא צו הגנה נגד מי שאינו מאפשר לבן משפחתו לעשות שימוש בנכס המשמש אותו כדין. עזבו את העובדה שאפשר להתווכח עם אמיר עונה בכלל להגדרת בן זוג אחרי חודשיים, אבל השופטת התורנית הבינה את הסיטואציה ונתנה צו הרחקה במקום. אחרי שהמשטרה מסרה לו את הצו וליוותה אותו החוצה, רויטל החליפה מנעול והודיעה לו שהוא לא יכול לחזור ושלא יצור איתה קשר. ׳הפסדת אותי׳ הוא ענה, והבהיר שהוא לא חוזר.
5#. על הניסים
״תכל׳ס זה סוג של נס שהמסיכה ירדה לו בחסות המלחמה״ אמרתי לרויטל וטוב שזה נגמר ככה. היא הסכימה איתי אבל אמרה שהיא חשבה שזה נס שהם בכלל הכירו, ושהיא מצאה זוגיות אחרי כל כך הרבה שנות בדידות, אבל הוא כנראה פסיכופט ונס שזה נגמר ככה.
ד״ר אדית אגר, פסיכותרפיסטית שורדת אושוויץ, כתבה בספרה ״המתנה״ שהדרך הראשונה להשתחרר מסבל היא לחלץ את עצמנו מכלא הקֹרְבָּנוּת. “קורבנות שואלים: "מדוע אני?" שורדים שואלים: "מה עכשיו?", כותבת אגר.
״אֵבֶל הוא אוניברסלי. אֲבָל קֹרְבָּנוּת היא עניין של בחירה. אי־אפשר להימלט מפגיעה או מדיכוי שמעוללים לנו אנשים אחרים או נסיבות. הערובה היחידה היא שנסבול כאב, ולא חשוב עד כמה אנחנו נדיבים או עובדים קשה. אנחנו נהיה מושפעים מגורמים סביבתיים וגנטיים שיש לנו שליטה מעטה מאוד עליהם, אם בכלל. אבל לכל אחד מאיתנו יש אפשרות לבחור אם להישאר קורבן, או לא. איננו יכולים לבחור את מה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד נגיב למה שקורה לנו.״
ואני רציתי לכתוב כמה מילים על ניסים קטנים שאנחנו לא לגמרי רואים כי הכל מבחוץ ומבפנים שחור ועצוב, וכשמבחינים בנס הוא נדלק כמו כוכב שמאיר את החשיכה, ואני החלטתי שבמקום לספור זוועות עדיף להתחיל לספור ניסים ולהדליק אותם כדי להאיר קצת את הנשמה.
נס שיש לנו כיפת ברזל, ונס שבכל פעם שנשמעת אזעקה הטיל מיורט, ונס שארה״ב לצידנו למרות הכל, ונס שעינב ואמיר ניצלו מהתופת, ונס שהילדים בסדר, ונס שהמשרד עובד, ויש עוד כמה ניסים שאני סופרת ומדליקה כמו כוכבים.
אלברט איינשטיין אמר ש״יש רק שתי דרכים לחיות את חייך. אחת היא כאילו שום דבר אינו נס. השניה היא כאילו הכל נס.״
הסלוגן הלאומי ״אנחנו ננצח״ נותן הרבה תקווה, וגם אם אנחנו כבר לא מאמינים להבטחות ולסלוגנים, אנחנו יכולים, לפחות, לספור ניסים.
***
השבוע בפודקאסט פרק עם מירב בר לוי שאיבדה אהבה ופיתחה כלים להתמודד עם האבל הכבד. להאזנה לחצו כאן.
