1#. אסטרטגיה של צו הרחקה
את השבוע פתחתי בדיון בצו הגנה שהגישה אשה נגד בעלה. זו הפעם השניה שהיא מתאמצת להרחיק אותו. מה שעומד מאחורי הפרשה הזו היא תופעה מוכרת, אם כי טיפה קיצונית במקרה הזה, של סימביוזה בין האם לילדים. התופעה מאפיינת אימהות שרוצות אמנם להתגרש אך אינן מסוגלות לראות עצמן בנפרד מילדיהן. במקרה כזה, המוצא היחיד שנראה להן על פי רוב הגיוני הוא להרחיק את האב ולצמצם ככל האפשר את זמני שהותו עם הילדים, תוך שהן מאמינות שכל שעה שלו איתם היא על חשבונן.
זו היתה הסיבה שלמרות שהם סיכמו להתגרש הוא סירב לעזוב את הבית. הוא ידע שהיא לא תשחרר את הילדים והוא לא יכול לחיות עם הרעיון שהוא יחיה רחוק מילדיו ויראה אותם לשעות ספורות בלבד.
היא הגישה תלונה במשטרה על מריבה שטותית וכשאמרו לה שאין כאן אלימות, היא פנתה לבית המשפט ביקשה וקיבלה צו הרחקה לשלושה ימים, ונקבע דיון במעמד שני הצדדים. הלקוח נרעש מהתלונות במשטרה וצווי ההרחקה. הוא אדם נורמטיבי לחלוטין, חנון הייטק שמעולם לא ראה בית משפט מבפנים ודמיין חדר ספון עץ כהה, ושופטת עם גלימה שחורה סבר פנים כועס, פאה לבנה ענקית ופטיש עץ. תכלס זה הכי רחוק מהמציאות באולם ערום הקירות בבית המשפט בפתח תקוה ומהשופטת היפה שניהלה את הדיון ביד רמה ומבלי שנזקקה לפטיש.
המלצתי ללקוח שלא לחזור לגור עימה תחת קורת גג אחת והסברתי לו שבדיון נסכים לא לחזור הביתה ובלבד שיקבעו הסדרי שהיה בינו לבין ילדיו. את האסטרטגיה הזו בניתי בהסתמך על שני דברים שידעתי – הראשון, שלתלונות חוזרות במשטרה אין סוף טוב ועדיף להתרחק. גם השופטים מבינים שאם יש נסיונות חוזרים ונשנים להפריד מגורים, יותר בריא שיפרדו ולכן עושים מאמצים להביא להסכמות בענין הזה. והשני, שאם אני אסכים מראש לעזוב השופטת תפעל בנחישות כדי למלא את התנאי שהצבתי ולקבוע הסדרי שהיה עם הילדים, כשבעצם זה היה הדבר הכי חשוב לו.
עוד כשהמתנו בחוץ העברתי לעורכת הדין שלה את הצעתי וביקשתי שתבדוק עם הלקוחה שלה, למרות שידעתי מראש שהיא תסרב. נכנסנו לדיון. כבר בפתח הדיון הודעתי לשופטת שהצעתי לצד שכנגד שהאב ימנע מלחזור הביתה ובלבד שיקבעו הסדרי שהיה עם הילדים. לשאלת השופטת מדוע לא להסכים להצעה, התנגדה האם בתוקף ללינת הילדים אצל אביהם, וטענה שהוא לא מתעורר בלילות ובכלל אי אפשר לסמוך עליו.
לשופטת היתה אסטרטגיה משלה. היא שאלה את האם אם היא מסכימה שהאב יקח את הילדים עד השעה 19:00 ויחזירם אליה. הסכימה. וביום שישי יחזיר ב – 21:00 אמרה השופטת כדי שיהיו איתו בארוחת שישי. האם הנהנה בהסכמה. אם כך מדוע שלא ישארו ללון אצלו? שאלה השופטת. אני לא סומכת עליו היתה תשובת האם. ״אז אני אחליט״ קבעה השופטת והתחילה להכתיב לקלדנית את ההחלטה – ״הילדים ישהו עם אביהם פעמיים בשבוע כולל לינה ובכל סופשבוע שני״.
וכך, עם ההסכמה לעזוב את הבית נכפו על האם הסדרי שהיה שאילו היינו מנהלים הליך משפטי היו מושגים רק בעוד כמה חודשים. ומי שלא ראה שמחת אב שיוכל לשהות עם ילדיו בלי השגחת אימם, לא ראה שמחה מעולם.
2#. במקום בו אנו צודקים
במשך שנתיים וחצי ניהלנו משא ומתן מאוד מכובד, במטרה להגיע להסכמות כיצד לחלק את הכספים ונכסי הנדל״ן של בני הזוג האלו. הוא עזב את הבית כבר לפני שלוש שנים, לאחר שנים שהזוגיות שלהם הלכה ודעכה עד שהבין שאין לה תקומה.
המשא ומתן התנהל בהוגנות אך בקושי. שניהם היו דעתניים ובעוד שהוא ניהל מו״מ כמו איש עסקים, היא אחזה בעמדת ה״צודקת״ וראתה את המציאות דרך פריזמה צרה מאוד, וכך התנהל המשא ומתן. לעיתים באיטיות, לעיתים בסערה, לעיתים הוקפא לזמן מה ואז חזר במלוא העוצמה. ובכל אותו זמן היתה ביניהם תמימות דעים אחת – הבנות מעל הכל, ושניהם יעשו הכל הכל עבורן. הבת הבכורה התגייסה במהלך התקופה, ואף סיימה קורס קצינות, ושניהם נהגו לנסוע לבקר אותה יחדיו, אכלו ארוחות ערב משותפות כשהיא הגיעה הביתה בסוף שבוע, ובאופן כללי שניהם ראו לנגד עיניהם שלוש בנות מאושרות.
בשלב כלשהו נודע לה שהוא הכיר בת זוג. בשבת כשהוא הגיע לארוחה היא שאלה אותו על כך והוא ענה בכנות שזה נכון. המבע האפל על פניה הדהים אותו. ״מה חשבת? שנישאר לבד?״ הוא שאל. ״כן״, היא לחשה בזעם. היא נראתה אמנם כמי שחרב עליה עולמה, אך הוא לא העלה על דעתו מה היא עתידה לעשות בעוד כמה דקות.
מיד לאחר שהוא הלך היא קראה לשלושת הבנות, הושיבה אותן בסלון ואמרה להן שכדאי מאוד שידעו מי זה אבא שלהן. הוא היה דמות נערצת על בנותיו, והן בהו בה ולא הבינו על מה היא מדברת. ״הוא התעלל בי כל השנים״ פתחה ואמרה, ״הוא בגד בי עם המזכירה שלו, ואחר כך עם עוד מישהי, ובכל פעם שתפסתי אותו, הוא התחנן שאסלח לו, ואני נשארתי רק בשבילכן״, תיארה את חיי הנישואין שלהם מנקודת מבט קורבנית. שלושת הבנות פרצו בבכי, אלא שזה לא הספיק לה. היא שלפה מהמייל את הראיות – צילומי מסך של שיחות אינטימיות שלו מלפני כמעט עשור, עם תיאורים שאסור לנערות לראות, ונתנה להן לקרוא. וככה בדקה אחת היא מחקה להן את הנעורים וכיבתה להן את שמחת החיים.
שלושתן לא הסכימו לדבר איתו במשך חודשים ארוכים ואז כשנפגשו הוא ראה לנגד עיניו נערות עם עיניים כבויות, בלי שמחת חיים, מאוד מסוייגות מאביהן, שהיה – עד אותה שבת – גיבור נעוריהן, אב רחב אופקים וכתפיים, שנשא אותן על כפיו והיה מקור בטחונן.
הוא דרש לקחת אותן לטיפול והיא התנגדה, הוא זעם על מה שהיא עשתה והיא ענתה לו שלא רק הבנות צריכות לדעת מי הוא אלא גם הנכדים שייוולדו להם ידעו בדיוק מי הוא ואיך הוא התעלל בה. וכל זה, על שהעז לצאת עם בת זוג שלוש שנים אחרי שעזב את הבית.
כמובן שהמשא ומתן התפוצץ והוגשו תביעות. השבוע התקיים הדיון הראשון בבית המשפט. הם לא התראו מאז הפיצוץ הגדול, ובמסדרון דקה לפני שנכנסנו לאולם בית המשפט הוא זעק לעברה בכאב – ״היו לנו בנות שמחות ומאושרות שגדלו בידיעה שהשמים הם הגבול ואת כיבית להן את האור בעיניים, איך את יכולה לחיות עם מה שעשית להן?״. והיא ענתה ברוגע מדומה ״איך אתה יכול לחיות עם זה שבגדת בי?״. הוא הביט בה ושאל למה לא התגרשה ממנו אז, והיא ענתה שנשארה בשביל הבנות, ולכך הוא השיב – ״זו בדיוק הסיבה שאני נשארתי, למה חיכית עשור ואז רצחת להן את הנשמה ?״
הדיון הסתיים וחזרתי למשרד אבל הכאב שלו על בנותיו חדר אלי כל כך עמוק שנזקקתי באותו יום לקסדה לנשמה. בגלל שעוד לא מייצרים כאלו, הסתפקתי בערב בכוס יין אדום ובשיר של יהודה עמיחי – המקום בו אנו צודקים – שהדהד לי בראש כל היום.
3#. צדק חלוקתי
הוא הגיע השבוע להתייעץ על תיק ירושה שמעסיק אותו לא מעט. העניין הוא שאימו עודה בחיים, חשה מצוין וצלולה כבדולח. למרות זאת הוא מעסיק עצמו כבר שנים בירושתה, וחושש משתי אחיותיו שלוטשות עיניהן לירושה כולה.
מסתבר שהוא רווק בן 55 ואב לבת אחת שנולדה ממערכת יחסים מזדמנת והיא כל עולמו. אחיותיו הנשואות תמיד התנשאו עליו לתחושתו. לאחותו הבכורה 5 ילדים ולצעירה 3 ילדים. כבר שנים שהאחיות מבקשות מאימן ״לדלג דור״ ולחלק הכל בין תשעת נכדיה. כשהוא שמע את גישתן הוא הזדעק וטען שזו חלוקה לא הוגנת ויש לחלק הכל שווה בשווה בין שלושתם, שליש לכל אחד.
המחלוקת הזו בין שלושתם יצרה קרע משפחתי נרחב וכואב. כבר שנים שהוא בנתק מאחיותיו, ועם אימו הוא מקפיד לשמור על קשר אולם ברור לו שהיא מצדדת בגישת אחיותיו. ״אתם כבר הסתדרתם״ היא נהגה לומר, ״אני צריכה לדאוג לנכדים״.
״אני רוצה את מה שמגיע לי״, הוא אמר לי בפגישתנו, מבקש ממני שאשיג עבורו צדק, את הצדק שלו.
שני דברים היה לי חשוב לומר לו בענין הזה – הראשון הוא שבדיני ירושה אין דבר כזה ״מגיע לי״. ליורשים הטבעיים לא מגיע כלום אם המוריש החליט לא להוריש להם. בניגוד לאירופה, שם ברוב המדינות לא ניתן לנשל ילדים ולעיתים גם בני זוג לפחות מחלק מהעיזבון, דיני הירושה בישראל מאפשרים לאדם לנשל את ילדיו או את בן/בת זוגו. הדרך להתמודד עם המציאות הזו היא למזער לחלוטין את הציפיות.
והדבר השני הוא שבדיני ירושה צדק הוא רק שם של כוכב. צוואה אינה חייבת להיות צודקת. אדם יכול לערוך צוואה מאוד מאוד לא צודקת ולא מאוזנת, ואם הצוואה לא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ומי שערך אותה צלול, העובדה שהיא אינה צודקת לא יכולה להיות עילה לפסילתה.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ יהודה עמיחי
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב
