1#. בקטע הכי בורגני

הסיפור של רוני הוא סיפורם של כל כך הרבה גברים ונשים שמחליטים להתגרש אחרי מאות שנות נישואים, כשהם בני 50+ או קרובים ל-60 ובמשך שנים ארוכות ניהלו חיי משפחה כאילו תקינים, כאילו הכל בסדר, אבל לא באמת. האמת היא שהאהבה מתה שם מזמן, ואיתה התנוון להם חלק מהלב.

רוני גדל בלי הורים ומשפחה עבורו הייתה הדבר הכי חשוב בעולם. גם שלושת בניו. הוא לא היה הרבה בבית. עבד קשה במשך כל השנים. גם דלית אשתו. הוא איש מכירות והיא עובדת סוציאלית. במשך השנים קיבלו שניהם ירושות שהושקעו בכל פעם ברכישת דירה גדולה ויפה יותר, עד שהגיעו למיני פנטהאוז ברחוב רמת-גני שקט. מבחינתם הם הגיעו אל המנוחה והנחלה. בקטע הכי בורגני שיש.

2#. פרוטוקול התקף לב

ערב אחד רוני לא הרגיש טוב. לחצים בחזה. זיעה קרה. דלית לא הייתה לידו. כבר שנים שהיא ב-21:00 במיטה עם ספר והוא בסלון ליד הטלוויזיה. וזה היה בסדר לשניהם. עד ההתקף. ״דלית״ הוא ניסה לקרוא לה, אבל שום קול לא יצא מגרונו. העולם החשיך והוא נפל.

פרוטוקול התקף לב. אמבולנס, טיפול נמרץ, כמעט מוות, צינתור, ניתוח מעקפים, שיקום לב, וצלקת גדולה שמעידה על כך שנדרש סכין מנתחים כדי לפתוח לרוני את בית החזה ולתקן לו את הלב.

הארוע הזה הרעיד את אמות הסיפים של המשפחה. דלית איכשהו ובאופן לא מודע כעסה על רוני. לא התאים לה בעל חולה לב בגיל 52, אבל היא לא יכלה לומר כלום וטיפלה בו אמנם במסירות נפש, אך חוט לא-נראה של אי-שביעות רצון נכרך סביב ידיה המטפלות.

3#. שפת האהבה

יש משפחות בהן שפת האהבה היא דאגה. ביומיום לא מביעים כמעט אהבה אבל אם מישהו חולה או מאושפז…או. כולם עוטפים אותו באהבה ובדאגה, ומטפלים בו, ומאכילים ומלטפים ומביעים דאגה, וכך בעצם אומרים, בדרכם, אני אוהב.ת. יש שיאמרו שזה מאפיין משפחות פולניות, אני נוטה להסכים. רוני ודלית רחוקים מלהיות פולנים, ובכל זאת במשפחה שלהם הם אהבו בדאגה.

וכשדלית טיפלה ברוני, הלב שלו, שהרופאים אמרו שהוא ׳כמו חדש׳, הרגיש את אי-שביעות הרצון ושלח לרוני תזכורת לכך שהאהבה שלהם מתה כבר מזמן. ובלב החדש שלו, עם העורקים הפתוחים, היה מקום לאהבה.

חלפה שנה לא פשוטה. משהו השתנה אצל שניהם. החוט הדק והשקוף של חוסר שביעות רצון הלך והתעבה עד שהפך לחבל עבה שמקיף אותם ומתחיל לחנוק. לדלית זה לא הפריע. ״ככה זה בחיים. לא תמיד הכל דבש. בטח לא אחרי 25 שנות נישואים. אבל רוני סך הכל בעל טוב.״ אמרה דלית לאחותה כשנשאלה מדוע היא נראית כעוסה.

אבל רוני, שכבר ראה את המוות מול העיניים, והלב החדש שלו היה צמא לאהבה, החליט שהוא רוצה יותר מהחיים האלו. הוא האמין שיש קשר בין השנים הארוכות בלי אהבה לבין החסימות בלב שכמעט הרגו אותו, והרגיש שהחבל הזה של חוסר שביעות הרצון מתחיל להתהדק סביב ליבו. וכך רוני מחליט לעזוב את הבית.

הוא ניסה כמה פעמים לשוחח עם דלית, שלא רצתה לשמוע, על מה שהוא מרגיש. עזיבת הבית הייתה שקולה מבחינתה לרצח, והיא לא האמינה שרוני ירצח להם את המשפחה. בסוף רוני ארז מזוודה ויום שישי אחד הודיע לה שהוא לא חוזר.

4#. מכאן התחילה סאגה שוברת לב.

דלית, שתמיד היתה אלופה בסטוריטלינג סיפרה לעצמה ולילדים שרוני הקריב את המשפחה שלהם על מזבח האושר שלו, והפכה את עצמה לקורבן ואת רוני לנבל רוצח משפחות. הבנים, שהיו אז בני 19, 21 ו-24, התגייסו לתמיכה באימם הננטשת, וכמו פלוגה של לוחמים הסתערו על אביהם והעבירו לו מסר ברור ששבר לו את הלב – או שהוא חוזר הביתה או שהוא נמחק.

פעם לפני כמעט עשרים שנה חקרתי על דוכן העדים פסיכיאטר שאבחן אם מנכרת כ״בורדרליין״ כלומר לוקה בהפרעת אישיות גבולית, והעיד שאצלה כל פגיעה מתפרשת כפגיעה קיומית, ועל כן אין קשר בין גודל המעשה לעוצמת התגובה. מכאן שאותה אם חוותה את עזיבת האב כפגיעה קיומית כל כך קשה, שהיתה רק תגובה אפשרית אחת – השמדה. תאורטית היא היתה מעמידה אותו מול כיתת יורים. בפועל הדרך להשמידו הייתה באמצעות ניכור קשה של שלושה ילדים קטנים שאימם חירבה להם את הנפש עד כדי כך שהם סירבו אפילו לקשר עין עם אביהם. עוד העיד אותו פסיכיאטר מנוסה, שאותה אם אינה ברת טיפול מהסיבה הפשוטה שהיא אינה חושבת ומאמינה שהיא זקוקה לטיפול, אלא משוכנעת באמת פנימית עמוקה – שהעונש ההולם על כך שהאב העז לעזוב אותה, הוא השמדתו.

הסיפור של רוני הזכיר לי את התיק ההוא, בהבדל אחד. המערכת המשפטית מנסה איכשהו לטפל בניכור הורי של קטינים, אך אין שום כלי חוקי שמתמודד עם ניכור ילדים בגירים. זכותם לבחור צד. זכותם להתנתק מאביהם, וזכותה של אימם להישען עליהם ולהסית אותם ולגרום להם להרגיש נטושים, והכל בגלל שרוני החליט לעזוב. את המחיר הנפשי ואת מחיר הפגיעה ביכולתם לפתח קשרים בעתיד, ישלמו הילדים.

5#. אהבה היא לא פקטור

״חשבתי שאני נפרד מדלית, חשבתי שהילדים כבר מספיק גדולים כדי להתמודד, לא חשבתי שאמצא את עצמי במתקפה רבת חזיתות. ארבעה קורבנות מול אב שהעיז לרצות אהבה ועשה את הנורא מכל – החליט לעזוב״, אמר לי רוני לפני הדיון בתביעת שלום הבית שדלית הגישה.

שלושת הבנים נשענו על קיר המסדרון בבית הדין הרבני, עם משקפי שמש וידיים משולבות והסתכלו על אביהם במבטי שטנה. הם לא ענו לו כשבירך אותם לשלום, והבכור רק סינן לעברו ״בושה. טינופת״. בדיון עצמו דלית בכתה וסיפרה איך טיפלה בו אחרי התקף הלב, וכמה הוא כפוי טובה, ואיך למרות הכל היא מחכה לו שיחזור. ועד אז, היא ביקשה צו למדור ספציפי, שיאפשר לה לגור בבית עד שרוני יתרצה וישוב הביתה. היא הכחישה שהסיתה את הילדים ואמרה שגם הם פגועים מהנטישה שלו, וכועסים עליו, הם כבר גדולים וזו זכותם המלאה.

ורוני עמד שם ואמר שנגמרה האהבה גם אצלה, ושהוא לא רוצה לחיות ככה, וכל חטאו היה לעזוב, ושהוא בטוח שגם לדלית מגיעה אהבה. ושאם היה יודע כמה זה קשה להתגרש עם בנים בוגרים היה עושה את זה כבר לפני 15 שנה. ״ובינתיים לקחת לי את השנים הכי יפות״ בכתה דלית, ורוני אמר ״לא לקחתי לך כלום, נתתי את הלב שלי עד שנגמר. אפשר גם להתגרש יפה ולא להתנהג כאילו רצחתי מישהו״. אלא שהמילים הללו רק עוררו עוד יותר את זעמה של דלית ״רצחת את המשפחה שלך. תתבייש. בטח כבר מצאת אשה חדשה״. הדיינים ניסו לשכנע את דלית להתגרש אבל לא לחצו. כמו שאהבה היא לא פקטור בנישואים, היא גם לא פקטור בגירושין עבורם, ורוני נזקק לסיבה קצת יותר טובה כדי להתגרש מדלית, שסירבה לשמוע על גירושין.

שנתיים חלפו מאותו דיון. רוני ניסה בכל דרך להגיע עם דלית להסכם, אך לשווא. ניהלנו מאבק בכל החזיתות ובכל ערכאה משפטית אפשרית. הילדים התנתקו ממנו, ושלחו לו מעת לעת הודעות נאצה בהן הם מייחלים למותו ומזכירים לו שלעולם לא יסלחו לו, וליבו התמלא כעס מהול בכאב גדול. ״את החיים שלי נתתי להם, וזה מה שאני מקבל. מתייחסים אלי כאילו רצחתי מישהו?!״ שאל אותי, את עצמו, ואת כל מי שהיה שם עבורו.

6#. בעל כורחך

אחיה של דלית הלך לעולמו במפתיע. דום לב קטלני בגיל 49. רוני הגיע להלוויה אך סולק ממנה על ידי בנו הבכור. ״תסתלק מכאן. חבל שאתה לא נקבר היום במקומו״ התקרב הבן לרוני בבריונות, ורוני שביקש להימנע מסצינות עזב בבושת פנים. דלית צפתה בכל הסצינה הזו מבעד למסך דמעות ובהלוויה הזו משהו זז אצלה.

היא הקשיבה למילים האלו שמילמל נציג חברת קדישא והם חדרו לנפשה השבורה מבעד לשברים.

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי,
וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן

והיא בכתה על אחיה, ועל עצמה, ועל רוני, ועל הילדים וידעה שהיא הפכה אותם ליתומים בעל כורחם, שלא היה להם סיכוי לבחור אחרת כשאמא שלהם היא הקורבן ואבא שלהם נבל. היא חשבה שיום אחד היא תצטרך לתת דין וחשבון על השנים המבוזבזות, על רוני שבעל כורחו נשוי לה. ופתאום ראתה את רוני כמו שהוא, נשמה שרצתה אהבה, ואיבדה הכל. ופתאום ידעה שהיא לא יכלה לתת לו את מה שהנשמה שלו רצתה, וידעה שלקחה לו הכל, ובכתה עד שלא נשארו לה דמעות.

היא שלחה לרוני הודעה מתנצלת על הסצינה בהלוויה והוא שאל אם יוכל לבוא לשבעה, והיא ענתה בסדר. וכשהוא הגיע הם דיברו כמה מילים ואז הבנים הגיעו ולא אמרו כלום אבל גם לא היו עויינים רק עצובים. זו היתה התחלה. הם חזרו לדבר, וגם הבנים הפשירו לאט לאט ושניהם מאוד רצו לסיים כבר בטוב, והשבוע הם חתמו על הסכם הגירושין המיוחל.

ואחרי החתימה, רוני סיפר לי בעיניים בורקות, שהוא מצא סופסוף אהבה.