1#. מוד מלחמה

כשנחשפו מימדי האסון ירדה עננה כבדה של עצב על המדינה כולה. בכל מקום ראיתי אנשים עצובים מתפקדים במוד מלחמה בתוך ענן שחור. להתנדב, לתרום, לאסוף ציוד לחיילים, לכבס שקי כביסה לחיילים, להכנס לממ״ד, לבדוק מה עם הילדים בבסיס (היתה לכם אזעקה? הכל בסדר?), לעדכן בקבוצות שהכל בסדר, לצאת מהממ״ד אחרי ששומעים את הבום (כן אני יודעת שצריך להמתין עשר דקות בממ״ד, אל תשפטו), לרוץ לסלון כדי לבדוק בטלוויזיה אם היו נפילות, להחליט לכבות את הטלוויזיה כי כבר אין יכולת לשאת את העצב, לקפל כביסה של חייל שאני לא מכירה אבל אוהבת דרך המדים המיוזעים והגרביים ותוך כדי להתפלל לשובו בשלום, שוב אזעקה, שוב לממ״ד, לפתוח את הטלוויזיה כדי לבדוק אם היו נפילות, ממד״א מוסרים שאין נפגעים במטח הזה לגוש דן, להשאיר את הטלוויזיה פתוחה עד שהולכים לישון, ללכת לישון הרבה אחרי אחרי חצות, לקום לבוקר אפור אחרי 5 שעות שינה גג, וחוזר חלילה.

2#. טיל בדרך לדיון בבית המשפט

ובתוך העצב הזה היו לי השבוע שני דיונים בבית המשפט, ופגישות, ומשא מתן אחד והכל תחת אש, במציאות הזויה, שאף אחד מבחוץ לא יכול להבין.

תארי לך, סיפרתי את חוויות יומי לחברה, עו״ד בריטית יהודיה ששאלה לשלומי –
שאת לבושה בחליפת בית משפט
ורגע לפני שאת מגיעה לדיון בבית המשפט
נשמעת אזעקה
ואת עוצרת את הרכב בצד הכביש
ורצה עם חליפה ועקבים לשוליים החוליים
ומשתופפת בשיחים ליד,
מתפללת שלא ינחת עלייך רסיס
וכל הזמן הזה
סירנות אימתניות זועקות מסביב ומתריעות שמישהו בעזה
יורה טילים לעברנו
ומישהו אצלנו מרים כיפת ברזל
וכששומעים את הבום
שמעיד שהיה יירוט
והארוע מסתיים,
חוזרים לרכב,
ומגיעים לדיון.
ואיש לא מזכיר את העובדה שרק ירו עלינו טיל.
עורכי הדין טוענים טיעונים משפטיים וכועסים
והשופטת מכתיבה פרוטוקול
והכל מתנהל
כאילו לא
ירו לכיווננו
לפני רבע שעה
טיל.
ושמעתי בקולה את התדהמה הבריטית המאופקת, ולמרות המילים הטובות ששוגרו אלי מכיוונה,
ידעתי,
שמי שלא נמצא כאן,
לא יכול להבין.
רק אנחנו.

3#. דברים שאי אפשר להסביר

טיל פגע השבוע בבית הוריה של לקוחה שלי בשדרות. הם לא היו בבית. המדינה פינתה את תושבי שדרות כדי לטהר את העיר ממחבלים שאולי עוד שוהים בה. התמונות שהגיעו היו קשות.

אמא של הגרוש שלה, שמנהל נגדה מלחמת חורמה בבית המשפט, גרה בבית פרטי בצפון תל אביב. כבר בתחילת הסכסוך הם הפרידו מגורים. היא עברה עם שלושת ילדיהם לבית הוריה בשדרות והוא לבית אימו בתל אביב. מקום בבית יש, והייתי בטוחה שהוא ואמו ימצאו מקום בליבם להזמין אליהם את האשה ושלושת הילדים לבית רחב הידיים, בכל זאת – מוד מלחמה.

אני טעיתי.

לא רק שהם לא הוזמנו, אימו התקשרה אליה ואמרה לה שהיא התפללה שיפול טיל על בית הוריה, והעובדה שתפילותיה התגשמו מעידה שקארמה איז א ביץ׳ ואלוהים משלם וישלם לה על מה שעשתה לבן שלה. לא שזה משנה, אבל שלא תטעו לסבור שהיא עשתה משהו לבן שלה, חוץ מלתפוס אותו בוגד בה עם חברתה הטובה, לארוז את בגדיו בשתי מזוודות ולשלוח אותו לעזאזל.

וכשהיא סיפרה לי עם דמעות בקולה על השיחה הזו עם חמתה, ועל המלון בו הם נמצאים וכמה הילדים שלה בטראומה מאותה שבת שחורה ומהאימה שאחזה בהם כשהם בדירה ומסביב יורים מחבלים בנשק חי, ושאלה ״רות, מה יהיה בסוף?״ לא היו לי מילים רבות אז שלפתי סיסמא ואמרתי ״אנחנו ננצח״ והתכוונתי גם לגירושין וגם למדינה.
״אני יודעת״ היא ענתה
ושאלה ״והקארמה מה איתה?״.
תענו לה.

לקוחה אחרת, מאשקלון, ציירה בתחילת ספטמבר כחודש לפני המלחמה ציור נבואי מצמרר, וקראה לו ״פני המלחמה״. בציורה ילד בוכה ובעיניו משתקפים דובי קרוע וחלון שבור. היא לא ידעה להסביר למה ציירה דווקא את הציור הזה.
יש דברים שאי אפשר להסביר.
כמו ציור נבואי.
כמו
רוע
אנושי
טהור.

#אנחנוננצח. בשורות טובות לכולם אמן.

***

השבוע בפודקאסט – אמן על הילדים – איך לעזור לילדים להתמודד בעת מלחמה. להאזנה לחצו כאן.