היה זה שבוע אינטנסיבי שהתחיל בסיור אוכל בפריז והסתיים עם כוס יין מול שקיעה בתל אביב, ובין לבין כאילו עבר עלי חודש שלם, קבלו הייליטס.

1#. פריז

השבוע נפתח בסיור אוכל עם שרון היינריך הדרי בפריז. לא פשוט להשיג מקום בסיורים שלה ושווה לשריין מראש, אבל בזכות הבלוג הזה יש לי קשרים איתה והצלחתי לזכות בסיור. הסיור הוא לכאורה סיור אוכל שמתחיל מטעימות בדוכני השוק בפינת Rue Monge וממשיך בחנויות קינוחים צרפתיים מושחתים, אך למעשה הוא חגיגה לבטן וללב ומלווה בהסברים על תרבות האוכל הצרפתית מנקודת המבט הישראלית של שרון שמעידה על עצמה שהיא פרנקופילית, אבל היא בעצם אנתרופולוגית. כשלמדתי אנתרופולוגיה לפני 30 שנה, כבר בשיעור המבוא לימדו אותנו שאנתרופולוג בוחן תרבויות ומתאר אותן ללא שיפוטיות, וזה בדיוק מה ששרון עושה – בלי שיפוטיות ועם המון המון קסם. כך למדנו בסיור שהצרפתים רגילים לקנות מעט אוכל ולצרוך אותו באותו יום בלי לאגור פיתות מלפני 20 שנה בפריזר כמונו. למדנו שיש שוקולטיירים שמקבלים הסמכה מקצועית מנשיא צרפת ומוכרים שוקולדים בבוטיקים שעולים כמו שהם נראים, ושמי שטועם אותם מוכן לרכוש חבילה קטנה במחיר שערורייתי כי הטעם הוא חוויה שרוצים לשחזר בכל מחיר. התאהבנו ברחובות הקטנים והקסומים וגם עליתי שני קילו, שכבר הספקתי להוריד, כי למדתי בסיור את הסוד הצרפתי בזכותו הצרפתיות נשארות רזות למרות האוכל השערורייתי שלהן – הן פשוט אוכלות מעט.

ביום שני בבוקר פגשתי לקוחה צרפתיה ותיקה שבחרה לוקיישן מושלם לפגישה בבית קפה במוזיאון הלובר שמשקיף על פירמידת הזכוכית ומגיש קפה חזק עם נגיעת חלב אגוזים. היא סיפרה לי על הליך הגירושין שהתחיל בארץ נמשך בפריז וכולל לא פחות מ – 70 הליכים פתוחים. ״זו מלחמה אטומית״ אמרה בצרפתית עסיסית וסיפרה איך מצד אחד מגיש בעלה, אחד מעשירי צרפת, בקשות חוזרות ונישנות להפחית את תשלום המזונות החודשי שבית המשפט הצרפתי השית עליו, ומצד שני תמונתו מתנוססת על שער מגזין יוקרתי צרפתי בכתבה שהיא לא פחות משיר הלל להצלחתו. ללמדנו שלעיתים הליכים משפטיים נועדו לשרת צורך אחר, ותוצאתם אינה באמת חשובה…

2#. תל אביב

ביום שלישי שילמתי ביוקר על יומיים בפריז ועבדתי רצוף מהבוקר עד הלילה. לאחת הפגישות הגיעה יפיפיה צעירה בת 29 לבושה בחליפה יוקרתית וענודת יהלומים וסיפרה לי על חיי הגיהינום שלה. מסתבר שהיא בת להורים עשירים מאוד שדואגים לממן את ששת ילדיהם ולהחזיקם בתלות כלכלית מוחלטת ובהתמכרות לרמת חיים של האלפיון העליון אך גובים על כך מחיר כבד. מחיר של השפלות, הקטנות והתעמרות רגשית קשה. ״בלעדינו את אפס מאופס״ הם נוהגים לומר לה לפחות פעם ביום כדי שלא תעלה על דעתה למצוא לעצמה חיים מחוץ לעסקי המשפחה. בעלה, גם הוא בן למשפחת אצולה מקומית, ששומע איך הוריה משפילים אותה נוקט באותה מדיניות והם תומכים בו. ״את נראית כמו עוזרת בית״ אומרת לה אימה כשהיא מנסה לשפוך את ליבה לפניה, ״מי יקח אותך״. והיא הלכה ושקעה לדיכאון עד שהחליטה לנסות לאזור כוח ולהימלט ממשפחתה הדורסנית ומבעלה המתעלל. נדהמתי מהפער בין היופי החיצוני לריקנות הפנימית, מהמחיר הכבד שהיא נאלצת לשלם על אורח חייה וקיוויתי בשבילה שתמצא את הכוח לוותר על העושר למען קצת אושר.

אחריה הגיעה אשת פרופסור פסיכופת ועתיר נכסים שהתיישב לה על הווטסאפ, ידע בדיוק מה היא עושה, והחליט להעניש אותה על שיחת נפש עם חבר ילדות בפניו שפכה את הלב ולחסום לה את הגישה לחלק מחשבונות הבנק. תוך כדי הפגישה איתי הוא גם הבין איפה היא נמצאת סימס לה שהוא חוסם הכל והיא חזרה למשרד ממררת בבכי אחרי הפגישה כשלא הצליחה לצאת מהחניון עם כרטיס האשראי החסום שלה. נתתי לה 500 שקלים כדי לצאת מהחניון ולהסתדר במשך היום ואימה התקשרה להודות לי ולהעביר את שכר הטרחה. לעומת הצעירה מהפגישה הקודמת, היא בת 48 והוריה הפנסיונרים תומכים בה ודואגים לה. והפסיכופט? הוא כבר קיבל עיקולים על הכל.

3#. ירושלים

ביום רביעי נסענו לירושלים לדיון חקירות בתיק ירושה מורכב. עד המפתח, רב ירושלמי שהגיש תצהיר ותיאר כמה המנוח היה צלול וכמה כעס על בנותיו ורצה לנשלן מהצוואה, החזיק מעמד לא רע במשך השעה הראשונה לחקירתו עד שקרס וסיפר איך הבן שירש הכל לחץ עליו להעיד למרות שהוא כלל לא רצה, איך המנוח ש״התייעץ עימו בהכל״ כלל לא סיפר לו שערך לכאורה שתי צוואות, ולבסוף איבד את עשתונותיו וצווח באולם ״היא רוצחת״, ״היא מנוולת״ כלפי הבת שהעזה להתנגד לצוואת אביה הדמנטי ואיבד לחלוטין את אמינותו.

חקירות נגדיות על עקבים בנועם וברוגע עד שהעד קורס הן אחת מחוזקותי ומהנאות המקצוע הגדולות ביותר שלי. כדי לחקור טוב צריך מהירות מחשבתית, לא להיצמד לשאלות הכתובות, לא להרפות כשהעד לא עונה לשאלה, ולא לחשוש לשאול שאלה גם כשאת לא לחלוטין בטוחה בתשובה לה. לפעמים שאלה אחת פותחת דרך לכיוונים חדשים, שאפילו לא התכוונת אליהן כשכתבת את החקירה.

זה מזכיר לי שיעור שלמדתי בדרך לפיסגת הקילימנג׳רו. כשטיפסנו על קיר ברנקו התלול שהלחיץ רק מלהביט בו, ובכל פעם שנראה היה שהגענו לאין מוצא ואנו תלויים בין שמים לארץ, המדריך הראה לנו את הצעד הבא שפתח את הדרך. לפעמים לא צריך לחפש מראש את הדרך כולה אלא רק את הצעד הבא. או את השאלה הבאה. אגב קילימנגרו, בערבו של יום רביעי הרציתי בערב גאלה של קרן ג׳סטיס על המסע שלי לפיסגת הקילימנגרו והשיעורים שלמדתי בדרך.

4#. ראשון לציון

ביום חמישי הייתי בדיון שיצאתי ממנו ברגשות מעורבים. בית המשפט היה אטום לניכור הורי כנגד האם שמתבצע לנגד עיניו ושבתסקיר משנת 2019 הוא הוזהר מראש שהילדים בסיכון, שאביהם מערב אותם בהליך הגירושין ושיש סיכון לניתוק קשר עם האם. יצאתי מתוסכלת ממערכת המשפט.

ניכור הורי פוגע בהורה המנוכר אבל פוגע לא פחות גם בילד. ילדים שמנוכרים מאחד מהוריהם הם ילדים בסיכון. הפגיעה בהם אינה נראית לעין אך היא קשה וארוכת טווח לא פחות מפגיעה פיזית. וגם אם לרוב הזרקור מופנה כלפי ההורה המנוכר, הילדים פגועים לא פחות, הניכור הופך אותם ליתומים מהורה חי ולנכים רגשית. לגדוע הורה מילד זה כמו לקטוע איבר מגופו הוא הופך לנכה וסוחב את נכותו עימו כל חייו.

ובכן גורלם של ילדים מנוכרים במחוז תל אביב שעניינם נידון בפני השופט ארז שני טוב במאות אחוזים מגורלם של ילדים מנוכרים במחוזות אחרים של מערכת המשפט, ולכן נצטרך להגיש בקשת רשות ערעור ולקוות שבית המשפט המחוזי יסיר את מעטה האטימות.

ולמה רגשות מעורבים ? כי אחרי שנים קשות האם הרגישה לראשונה שהיא מיוצגת, שקולה נשמע מול אבי ילדיה הדורסני שהתבטא באולם בית המשפט באופן אלים מילולית ושלא חששתי לומר את דעתי עליו ולזעוק את זעקתה וזעקת ילדיה. היא יצאה זקופה מהדיון הזה הגם שתוצאתו תיסכלה אותי, עם אור בעיניים ועם תקווה.

5#. לקראת סיום

ועוד לא דיברנו על התיק בבג״ץ שמי שמממן את שכר הטרחה של האשה שמנהלת מלחמת עולם נגד בעלה בלי סיכוי. בלי עילה, ובלי נכונות לפשרה, זה הדוד העשיר של בעלה שמנהל מלחמת חורמה נגד אחיו, אבי הבעל. תקראו שוב כדי להבין, אני נדהמתי.

עוד לא דיברנו על האב שנולדו לו שני ילדים נוספים והוא החליט שקשה לו להלין את בנותיו אצלו והודיע לאם שמעתה הוא משיב אותן ללון בביתה והילדה בת החמש חזרה עצובה ואמרה ״אבא מכר את המיטות שלנו״, ושברה לאמא שלה את הלב.

לא דיברנו על האשה שחשבה שלאחר הלידה הראשונה היא יכולה לשים לבעלה רצועה על הצוואר ולהתנהג כאילו הוא הכלב שלה, עד שהחליט ללכת והיא נבהלה והפכה את עורה.

ולא דיברנו על העייפות שלי מהשבוע הזה שלא הותיר לי זמן לרוץ ולאכול, והייתי מוכנה לחזור עליו שוב מהתחלה.