הייתי בכלל בניו יורק כל השבוע (כן, בדרך לניו יורק עוברים בפריז) אז אין לי סיפורי גירושין אלא דווקא סיפור מלחמה.
1#. כי בת 60 היא
אם הייתי אומרת לכם שיש אישה ישראלית שהיא גם טייסת מסחרית, גם עיתונאית, גם צוללנית, גם טריאתלטית, גם הישראלית הראשונה שצלחה את הקוטב הצפוני, גם בעלת חברה לטיולים מיוחדים בחו״ל, גם שורדת גידול במוח, וגם בת 60 שנראית בת 45 מקסימום, מי שלא מכיר וודאי היה סבור שזו המצאה. מי שמכיר יודע שזו רוית נאור.
את רוית הכרתי עוד בשנת 2012 כשהיא היתה עיתונאית ואנחנו היינו בהתראת צונאמי באי קטן במלדיביים וחישבנו את קיצנו לאחור. התאהבתי בה דווקא ברחובות פריז כשהפייסבוק גילה לנו ששתינו שם באותה עת, ומאז יש לנו חברות כזו שיודעת שגם אם אנחנו לא בקשר רציף – אם צריך נהיה שם אחת בשביל השניה.
ושוב הפייסבוק גילה לי שהיא בניו יורק בדיוק כשגם אני שם, אבל הפעם היא הגיעה יחד עם מיצג 6:29 של נובה, נפגשנו שם ואז אכלנו ארוחת ערב ושאלתי המון שאלות כדי להבין, ולא ממש הצלחתי להבין עד שבסוף הארוחה היא שלפה חבילה מהתיק וביקשה ממני לקחת לארץ, ורק כשפתחתי אותה, הבנתי. אבל בל נקדים את המאוחר.
שמעו סיפור.
2#. קטגוריה בפני עצמה
כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר רובנו חיפשנו איך להתנדב למען המדינה הפצועה שלנו. רוב הנשים בעשור השישי לחייהן בישלו אוכל, כיבסו לחיילים, סרגו או ארזו חבילות באקספו. כן אני יודעת שיש גם יוצאות דופן, אל תתקוממו.
אבל רוית נאור היא לא יוצאת דופן, היא קטגוריה בפני עצמה. ובכן, רוית התנדבה בלה״ב 433 וביקשו ממנה לרדת לאזור המסיבה ברעים עם עוד 3-4 מתנדבים ולעזור לאסוף את פרטי הציוד מהמסיבה שהיו פזורים בשטח.
כבר בשעה הראשונה היא הבינה שיקח שנים לעשות את זה עם 3-4 מתנדבים והקימה קבוצות של עשרות מתנדבים שפעלו כמו צבא פרטי שהיא בראשו בשטח הענק הזה שהיה בעצם זירת רצח המונים מלאה במכוניות שרופות, בתיקים, בבגדים, בנעליים ובחפצים אישיים של אנשים שהיו בחיים לפני כמה ימים וכעת כל מה שנותר מהם זה אולי רק זוג משקפיים מנותצי זגוגית.
3#. האיסוף
המתנדבים, יחד עם חוקרי להב 433, אספו, וחיפשו עם גלאי מתכות, וליקטו כל חפץ שנשאר או נקבר שם במלכודת המוות העצומה. עם הרכב הפרטי שלה רוית נסעה מדי יום דרומה, בתיאום עם אוגדת עזה, נכנסה לתוך שטח צבאי סגור תחת מתקפות טילים, באזעקות, בטירוף שהיה כאן באוקטובר.
בלי פחד, כמו טיל מונחה מטרה, היא העמיסה ציוד בשקים, בידיים עטויות כפפות חיפשה בחולות, בתוך מכוניות שרופות ומתחתן, על גופות של מחבלים שבזזו ורצחו, בתוך מלכודות מוות ובורות, ואספה כל חפץ, כל עגיל שנקבר, כל בקבוק שנדרס, כל כובע, כל נעל, כל כפכף, כל שרשרת, כל תיק איפור, כל כרטיס סים, כל מגבת, כל חפיסת גלולות משומשת וכל פריט שהיה שייך למישהו שרצה לרקוד בטבע ונתקל במתקפת הטרור הכי רצחנית מאז 9/11.
בתוך האיסוף הזה היא גילתה גם ארבע גופות שרופות. כמו בסרטים אמריקאים היא הזעיקה את הצבא, סגרה את השטח והראתה להם איך לזהות שפעם היו כאן אנשים ועכשיו נותרו מהם רק ציצית שיער, ושן, וכמה עצמות. ״ואיך שרדת את זה?״ שאלתי, ״על אוטומט״ היא ענתה, כי גם אחרי שנמצאו הגופות הם המשיכו במלאכת החיפוש והאיסוף.
4#. הזיהוי
אבל האיסוף, שנעשה בחרדת קודש בלי להותיר דבר במקום, היה רק השלב הראשון.
הזיהוי היה החלק הקשה והכואב.
בעבודת נמלים בלשית הם ניסו לאתר את הבעלים של כל החפצים האלו. מתוך קופסת תרופות עם שם, או מתוך תמונה שצולמה בחתונה ונשארה זרוקה בתחתית התיק כמו עדות לחיים שהיו פעם, או מתוך כרטיס שי של חברת היי-טק, או כרטיס קופת חולים שנזרק, הם חיפשו רמזים וסימני זיהוי כדי להחזיר את החפצים האלו הביתה.
״ואיך לא התפרקת?״ שאלתי והיא סיפרה על סדר היום המטורף שגרם לה לעבוד כמו מכונה משעות הבוקר המוקדמות ואיך הגיעה כל יום בערב הביתה והמשיכה בנסיון לחבר בין אנשים לחפצים והעסיקה את עצמה עד שהגוף קרס מעייפות והנשמה נרדמה. עד שלילה אחד אבא של ילדה יפה שנרצחה התחיל להתכתב איתה ולספר עליה והיא מצאה את עצמה ממררת בבכי על הילדה הזו שחייה נגדעו ככה, ועליו ועליה ועלינו, על כולנו ולא יכלה להפסיק לבכות עד הבוקר.
ובבוקר היא ניגבה את הדמעות ויצאה שוב למלאכת הקודש הזו של השבת החפצים לאנשים. כחלק מהמאמץ, הם החליטו להוציא את החפצים ממחסני המרלו״ג בלהב 433 ולהעבירם לכפר הים, למתחם בו שהו ניצולים רבים מהמסיבה בנסיון ראשוני לשקם את הנפש.
רבים מהם זיהו חפצים שלהם או של חבריהם שכבר לא עימנו, והרגעים האלו שהם קיבלו בחזרה משהו שנשאר שם, היו עבורם כמו לקבל חזרה חלק מעצמם שנלקח מהם באותו יום ונשאר שם בשדות המוות ברעים.
1500 ארגזים עם פריטים נמסרו לניצולים שזיהו את חפציהם, 1600 ארגזים הוחזרו למשפחות של נרצחים, ועוד 1000 פריטים זוהו לאחר מכן על ידי ניצולים ומשפחות של נרצחים וחטופים.
5#. הצילום
נותרו 20.000 פריטים שבשביעי לאוקטובר ב-6:29 היו שייכים למישהו.
20,000 רסיסי חיים של מי שחייהם נגמרו באותו יום לפחות בתצורתם הקודמת. מי שביקר במיצג נובה בארץ לא יכול היה להישאר אדיש לציוד הזה שהוצג שם והזכיר את ערימות הבגדים והנעליים באושוויץ, ומשמש עדות אילמת לטבח שהתחולל שם.
במקביל, ועל מנת להגיע לכולם, החלו צוות של צלמות מתנדבות לצלם כל פריט ופריט, הדביקו לו ברקוד והעלו אותו לפי קטגוריה לאפליקציה המשטרתית שהוקמה במיוחד לצורך כך.
כשהאפליקציה עם 20,000 הפריטים עלתה לאויר החפצים כבר היו בניו יורק במיזם נובה שהוקם שם ברחוב וול סטריט 23. המיצג, שמיועד לקהל האמריקאי, הוא יותר קשה, יותר חזק, יותר נותן את כל האמת בפנים על האכזריות, על פשעי המין, על הטבח ההמוני והבלתי נתפס של מאות אנשים צעירים ויפי תואר שבאו לרקוד ולהתחבר לטבע ונטבחו.
מעל 100 פריטים זוהו מאז באפליקציה על ידי משפחות של נרצחים, כולל שרשרת אחת שנמצאה על גופה של מחבל שבזז אותה מהנרצחת. הפריטים האלו עושים כעת את דרכם לארץ, ויושבו למשפחות בקרוב. וכל פריט כזה שמגיע ליעדו חשוב לא רק למשפחות אלא גם לרוית שמתייחסת לכל פריט ופריט בחרדת קודש אמיתית.
6#. החבילה
ובערב האחרון בניו יורק בקומה 39 של מסעדה קוריאנית אכלנו אוכל חריף שכאב לי בפה כמעט כמו שכאב לי בלב. ושאלתי המון שאלות וניסיתי באמת להבין ונדהמתי מהעשיה המטורפת הזו, ומהכוח להזיז הרים, והבנתי שבסוף גם היא קרסה לתוך התקפי ורטיגו שהיו הדרך של הנפש לומר לגוף להתנתק מהזמן ומהמקום הכל כך מכאיבים, וחשבתי שבמדינה המתוקנת שעוד תקום כאן היא תדליק יום אחד משואה.
ובסוף היא שלפה מהתיק שקית שחורה וביקשה שאקח ארצה חלק מהפריטים שזוהו על ידי המשפחות. ורק כשפתחתי את השקית וראיתי את הפריטים, את השרשרות, הארנקים והחפצים התמימים האלו שרואים שהיו של אנשים צעירים, שוכבים בשקיות שקופות כמו ראיות במשפט רצח עם סימון משטרתי, הבנתי.
החפצים האלו מדברים.
יש להם סיפור,
והיו להם בעלים,
וכשאוחזים אותם מקבלים סוג של מסר –
לעולם לא לשכוח.
לא את הנרצחים ולא את החטופים.
ולא את מה שעשו לנו.
***
השבוע בפודקאסט פרק מרתק על הקשר בין מוזיקה לקוגניציה עם ד״ר נטע מימון. להאזנה לחצו כאן.
