1. המרתוניסטית הראשונה
באחד הבקרים השבוע עוד לפני ריצת הבוקר נתקלתי בפוסט על בובי גיב המרתוניסטית הראשונה. הפוסט הזה הצית את דימיוני וגרם לי לחפור ברשת אודותיה ולהקשיב לסרטונים שלה ולקרוא עוד ועוד אודותיה עד שהרגשתי שאנחנו כבר חברות, בובי ואני. בואו תכירו אותה גם אתם.
בובי גיב תמיד אהבה לרוץ. בשנת 1964 אביה לקח אותה לצפות במרתון בוסטון. היתה זו הפעם הראשונה שהיא ראתה מירוץ ומשהו בארוע הזה ריגש והלהיב אותה מאוד. היא רצתה גם. במשך שנתיים היא התאמנה ביערות ליד הבית, ובריצה אל וממקום עבודתה. בלי מאמן, בלי תוכנית אימונים ובלי תוספי תזונה ונעליים יקרות, בובי גיב פשוט רצה באהבה ועם נעלי אחיות. בארה״ב בשנות השישים לא היו נעלי ספורט לנשים.
במשך שנתיים היא התאמנה למרתון וכשנפתחה ההרשמה למרתון בוסטון מודל 1966 היא נרשמה בלב הולם וידיים רועדות. היא לא לקחה בחשבון מכשול קטן בדרך. ויל קלוני הממונה על המירוץ סירב לרשום אותה, ושלח מכתב בו הודיע לה בנימוס אמריקאי שהיא חיה בסרט, או במילים אחרות שלנשים אין יכולת פיזיולוגית לרוץ מרחק של 26.2 מייל (42.2 ק״מ), והוא אף טרח להזכיר לה בחצי נזיפה שנשים רשאיות להשתתף במירוצים של על 1.5 מייל (2.4 ק״מ).
אלא שהמכתב הזה קצת הצחיק את בובי חברתי וקצת איתגר אותה. היא רצתה להוכיח לויל קלוני שמי שחי בסרט לעניין היכולות הפיזיולוגיות של נשים – זה הוא.
האמת היא שהוא פשוט לא הכיר את בובי שלנו שרצה בשלב הזה ברצף מרחק של 40 מייל (64 ק״מ), ולא ממש הבינה על מה הוא מדבר. ״איך אפשר לדעת שאת לא יכולה לעשות משהו, אם אוסרים עליך לנסות?!״ שאלה את עצמה בובי גיב והחליטה שהיא עומדת לשנות את המציאות ולרוץ את מרתון בוסטון.
ב – 19 לאפריל 1966, היא הגיעה לבוסטון כדי לרוץ את המרתון. היא נסעה ארבעה ימים באוטובוס מקליפורניה עד בוסטון והתקשרה להוריה מעדכנת אותם שהיא הגיעה כדי לרוץ את המרתון. אבא שלה חשב שהיא ירדה מהפסים ונכנס ללחץ, ודווקא אימה, שהבינה שהבת שלה עומדת לשבור תקרת זכוכית, הסיעה אותה למרתון עצמו, ולראשונה מזה שנים, חיבקה אותה ואיחלה לה בהצלחה. שתיהן לא ידעו איך היום הזה עומד להסתיים. למעשה בובי גיב לקחה בחשבון שיכול להיות שהמרתון הזה יסתיים עבורה בכלא, אבל היה לה דחף להוכיח לעולם שגם נשים יכולות, וזה מה שהיא עשתה –
היא לבשה מכנסי ברמודה של אחיה, בגד ים שלם שחור ומעליו סווטשרט עם קפוצ׳ון והתחבאה בין השיחים ליד קו הזינוק. אחרי שחצי מהמתחרים יצאו לדרך היא זינקה מהשיחים והתחילה לרוץ. תוך כמה דקות כמה מהרצים מאחוריה קלטו שמדובר באשה והתחילו לעודד אותה – ״הלוואי שאשתי היתה רצה איתי״ אמר אחד, וחברו הסכים עימו והוסיף ״הלוואי שחברה שלי היתה רצה איתי״, חייכו אליה בחום. מעודדת מהתגובות התומכות, היא שיתפה אותם שהיא חוששת שינסו לסלק אותה מהמסלול…״אנחנו לא ניתן להם״ עודדו אותה הרצים, ובובי העיפה את הסווטשרט והתחילה לחייך.
עד מהר פשטה השמועה כמו אש בשדה קוצים – יש אשה בין רצי המרתון. תחנת הרדיו המקומית התחילה לעקוב אחרי התקדמותה במסלול ועשרות אלפי נשים ששמעו את החדשות המפתיעות גדשו את הרחובות ועודדו אותה בשאגות רמות, מבינות שמשהו היסטורי מתרחש לנגד עיניהם. כשהיא הגיעה לקו הסיום, לאחר 3 שעות, 21 דקות ו-40 שניות, מושל מסצ׳וסט המתין לה ולחץ את ידה. מדליה היא לא קיבלה כי היא לא היתה רשומה למירוץ.
בובי המשיכה לרוץ במרתונים של השנים לאחר מכן, אבל כבר לא היתה האשה היחידה. רק בשנת 1972, בעקבות עתירה לבג״ץ האמריקאי, הורשו נשים להשתתף באופן רשמי במירוצי מרתון.
את המדליה היא קיבלה 30 שנה לאחר מכן. בשנת 1996, באירועי 100 שנה למרתון בוסטון, האגודה האתלטית של בוסטון הכירה באופן רשמי בריצותיה של בובי גיב, העניקה לה מדליה, ושמה נחרט יחד עם שמות המנצחים האחרים באנדרטה של המרתון בבוסטון.
2. אשת הברזל
מה שהדהים אותי בסיפור על בובי גיב מעבר לנחישות ולאומץ של בובי הוא שבעוד שבאותן שנים אשה אמריקאית לא יכלה להשתתף במירוץ מרתון, במדינת ישראל הצעירה, אשה שעלתה מארה״ב כבר היתה אשת ברזל.
או במילים אחרות – לנו כבר היתה ראשת ממשלה. גולדה מאיר. אשת הברזל שלנו.
הדעות לגביה חלוקות, ולא בטוח שהיא היתה ראשת ממשלה מוצלחת במיוחד, למעשה יש שאומרים שהיתה אחת הגרועות. גם הדמות הסוערת שלה מרתקת אותי, על מאהביה, כשלונותיה, הצלחותיה ותקרות הזכוכית שהיא שברה.
קבלו שלושה דברים שאולי לא ידעתם ואפשר ללמוד מגולדה מאיר –
1. היתה לה ילדות קשה שעיצבה את עולמה. כשגולדה היתה בת 8 משפחתה היגרה מקייב לארה״ב והתיישבה במילווקי, היו לה אם מרירה וביקורתית, אב חלש ובית שלא סיפק פרנסה, תמיכה או ביטחון קיומי. הזיכרון הראשון שלה היה בריחה מפוגרום בקייב, אבל גם בארה״ב היא לא ליקקה דבש. בגיל 12 היא כבר עבדה עם אחותה אחרי הלימודים בחנות שרחוקה עשרות קילומטרים מביתן, מרחק אותו הן הלכו ברגל מדי יום. הוריה לא התפעלו מכישוריה הרטוריים, מחריפות שכלה ומיכולת הלמידה שלה, וגם לא מפעילותה הציונית. הילדות הקשה פיתחה אצלה נחישות, כוח רצון, יכולת התמדה וכושר עבודה עצום, והזלזול של הוריה גרם לכך שכל חייה היא שאפה להוכיח את עצמה. כשאת צריכה להסתדר לבד בלי גב בעולם, או שתהפכי לאשה חלשה ותלותית או שתתחשלי ותהיי אשת ברזל. גולדה בחרה באפשרות השניה.
2. בגיל 19 היא נישאה למוריס מאירסון אינטלקטואל עדין גוף ונפש שלא התאים לה בשום פרמטר. היא התנתה את נישואיה בשני תנאים – לעלות ארצה ולחיות בקיבוץ, והוא הסכים ולא ידע מה מחכה לו. בקיבוץ היא פרחה והוא סבל ובהמשך הדרך הקריירה שלה פרחה ונישואיה כשלו. הם נפרדו אך מעולם לא התגרשו כי גולדה ראתה בגירושין כשלון. היא ניהלה רומנים סוערים עם דוד רמז ועם זלמן שז״ר, והיום בטח היו אומרים עליה שהיא עשתה דרכה לצמרת דרך המיטה, והיו מתפרסמות כתבות תחקיר מעמיקות על הנורמות המוסריות של אשת הברזל. אך העובדות הן שהיא היתה מוכשרת וחזקה, חשבה שזכותה לאהוב ולהיות נאהבת ולא דפקה חשבון לאף אחד. אם היא היתה מגיעה אלי ליעוץ הייתי מסבירה לה שגירושין הם לא כישלון אלא בחירה, וממליצה לה ללכת עד הסוף עם הבחירות שלה, להתגרש ולחיות באהבה שלא צריך להסתיר.
3. כשהיא עלתה מארה״ב לקיבוץ היא עבדה בכל עבודה שביקשו ממנה. אלא שבעוד שרוב הנשים סירבו לעבוד במטבח בטענה שעבודות המטבח משפילות אותן, גולדה עשתה תורנויות מטבח בשמחה ואף אמרה שאם היא יכולה להאכיל עגלים ברפת אין סיבה שלא תאכיל את החברים בקיבוץ. ללמדנו שגם באותן שנים כשאשה היתה חזקה מספיק היא יכלה בקלות לבשל ולאפות ולעשות מה שבא לה בלי שזה יפריע לה להשיג מה שהיא רוצה.
3. יומולדת 23 לרישיון
חגגתי השבוע 23 שנה לקבלת הרישיון המיוחל שהכריז שאני עורכת דין. כל שנה אני מציינת את היום הזה שהוא כמו יומולדת שני, שהרי עריכת דין עבורי אינה רק מקצוע, אלא גם שליחות ומהות, וחוץ מזה איזה כיף לחגוג שוב יומולדת 23…
בשנת 1997 כשדהרתי בפיאט אונו שחורה שנת יצור 1992 שבקושי סחבה את העליות לירושלים כדי לעבור את המבחן בעל-פה, שנת 2020 היתה העתיד מספרי מדע בדיוני.
מצד אחד לא יכולנו לדמיין את הטכנולוגיה שנראית לנו היום מובנת מאליה, מצד שני היינו משוכנעים שהמגפות חלפו מהעולם, מה שמראה כמה מעט אפשר לדעת מה צופן לנו העתיד ומה יעלה בגורלנו.
לרגל המאורע החגיגי וגם כי כל שנה מביאה עימה תובנות חדשות ומחכימה, ובמיוחד השנה שחלפה קבלו 10 דברים שלמדתי על החיים בכלל ועל עריכת דין בפרט-
1. אף אחד לא אחראי לנו על האושר, הוא תלוי בנו בלבד והוא מצב תודעתי פנימי. אושר מורכב מהרבה רגעים מאושרים, והוא תמיד כרוך בהתקדמות והתפתחות. מצד שני גם אנשים מאושרים חווים עצב, וכאב וכעס וקנאה, השאלה היא באיזה מינון אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות את כל המנעד. רוצים להזריק לעצמכם הורמוני אושר חינם מהטבע ? תזיזו את עצמכם. פעילות גופנית אירובית שווה בעוצמתה ובהשפעתה לטיפול פסיכולוגי טוב ואפילו לטיפול תרופתי.
2. ערך עצמי, או ליתר דיוק העדרו, הוא אחד הגורמים הכי הרסניים במערכת יחסים. אנשים חסרי ביטחון שלא מעריכים את עצמם מטילים על בני הזוג שלהם עול כבד בדרישות בלתי נגמרות להוכיח להם כל הזמן שהם חשובים. מצד שני הם גם נתונים להתעללויות בלתי פוסקות כי הם מאפשרים להתעלל בהם. אם יש משהו שחשוב לעבוד עליו – זה ערך עצמי, כי כשאתם מעריכים את עצמכם באמת, לא תאפשרו לעצמכם להיות במערכת יחסים לא מספקת, מקטינה או מתעללת, ותחיו את החיים בידיעה שמגיע לכם – הצלחה, אהבה, הערכה, מה שתבחרו.
3. מותר להיות עצובים, אבל אם אתם בדיכאון תטפלו בעצמכם. דיכאון הוא מצב של עצב בלי תקווה. לעיתים, ובמיוחד בהליכי גירושין קשים, טיפול תרופתי קל בדיכאון יכול להוריד מכתפיכם משא כואב וכבד. ולא, מעולם לא שללו מהורה שמטפל בעצמו את המשמורת. גם אם הוא יגיד שאת משוגעת וצריכה אישפוז – לטפל בדיכאון עדיף מלהיות מדוכאת וחסרת תקוה.
4. אל תתחילו הליך משפטי כלשהו בלי שיהיו לכם יעדים ברורים שתואמים את המציאות המשפטית. גם אם לא אתם יזמתם את ההליך – המטרה צריכה להיות ברורה וברת הישג. ובכלל מטרות בחיים יכולות לעזור לכם להתקדם, וכבר אמרנו שהתקדמות מביאה אושר.
5. תבחרו בקפידה את המלחמות שלכם וותרו מראש איפה שניתן לוותר. אחרי 23 שנים בשדות הקרב המשפטיים אני יכולה לומר בבירור – אפשר לוותר בעוצמה. אל תוותרו לעולם ממקום חלש, אלא רק מתוך עוצמה.
6. לנסיון יש ערך בכל תחום. למרות שתמיד חשבתי שאני עורכת דין טובה, היכולות הולכות ומשתבחות עם השנים, ובמיוחד היכולת לחשוב מהר ולשלוף בזמן אמת את התשובה המתאימה או את השאלה הנכונה בחקירה נגדית. וכן, אחרי 23 שנים אני יכולה לומר שחקירה נגדית טובה היא כמו יצירת אומנות שנרקמת בזמן אמת, ואחריה אני מרגישה כמו מלכה, או כמו שאיימי אומרת – גמביט המלכה.
7. יש דבר כזה אינטליגנציה משפטית – היום כבר יודעים שיש כל מיני סוגים של אינטליגנציות – חברתית, מילולית, מתמטית, מוזיקלית ועוד. אף חוקר עוד לא זיהה את האינטליגנציה הזו, אבל אני אומרת לכם שהיא קיימת ושקשה לאבחן אותה מראש. היא מורכבת ממינונים שונים של יכולת ביטוי וניסוח, יכולת לספר סיפור, יסודיות וירידה לפרטים אך גם יכולת להבחין בין עיקר לטפל, יכולת ניתוח משפטית, כושר שכנוע מעולה ויכולת הכלה ואמפתיה.
8. מומלץ לזכור תמיד את ארבעת ההסכמות – לא להניח הנחות, לא לקחת שום דבר באופן אישי, לשמור על טוהר המילה, ולעשות תמיד כמיטב יכולתכם.
9. ואם כמיטב יכולתכם לא מספיק, תעבדו על עצמכם. כל הזמן. ברגע שתורידו רגל מהגז תחזרו לאחור. מהרגע שהבנתי את זה אני קוראת כמה שאפשר ומקשיבה בכל רגע פנוי לתכנים שמעצימים אותי, במיוחד בריצה ובנהיגה. ולמרות זאת פעם בכמה זמן אני מרשה לעצמי להיות אנושית – לוותר על ריצה, לבהות בסדרה רדודה בנטפליקס או לשבור את הדיאטה ולרדת על קינוח מטורף, ואז להיזכר שפחמימות וסוכר זה השטן ולחזור למוטב. אנושיות זה שם המשחק.
10. והכי חשוב – להותיר חותם. כמו ששלמה ארצי שר לי באוזניות בריצה האחרונה – ״גם ים מוחק שמות כתובים בחול״…אף אחד מאיתנו לא יודע כמה ימים נותרו לו בגלגול הזה, תשמרו על עצמכם, תבדקו תדיר, ואל תשכחו להותיר אחריכם חותם לפחות על אדם אחד.
