המדור 3 סיפורים מהשבוע החולף יצא יחד איתי לחופשה בת שבוע בהוואי. ביומולדת 50 של דן יצאנו לחפש את הנער שנשאר שם לפני 27 שנים ולהגיד לו תודה. זה הסיפור שלו, וקצת הסיפור שלנו.
חלק 1 – ההחלטה
מיד אחרי השחרור ראה עולם במשך שנתיים כמאבטח על סיפון אוניית תענוגות איטלקית. עם נערה בכל נמל ורצון לטרוף את העולם הוא צבר חוויות שיכולות להספיק לחיים שלמים, חיים של מישהו אחר. הוא רצה עוד מהכל. מיד לאחר מכן מצא עצמו מצטרף לזוג חברים לחופשה בהוואי. כמי שגדל בין הגלים של חוף בית ינאי, הכיר כל זוית גלישה אפשרית וצפה בכל סרטי הגלישה בבינג׳ (למרות שאז עוד לא המציאו את הבינג׳) – הוואי היתה הרבה מעבר להגשמת חלום. הוואי היתה החלום עצמו – ובגדול. שלושה ימים אחרי שהגיע לאי קוואי התחילה לנקר לו בראש הידיעה שהוא עומד להשאר שם. מצויד בעמוד שדרה יצוק בטון ובביטחון עצמי של מי שגדל בידיעה שהעולם הגדול ממתין לו שיבוא ויכבוש אותו בחוכמתו וביופיו, הוא קיבל את ההחלטה בלי היסוס. בכוונה לא כתבתי בלי פחד. פחד לא היה בלקסיקון שלו, לא אז ולא היום. ינואר 1991 – הוא מחליט להשאר על האי בלי תאריך חזרה.
ואני בינואר 1991? גרה עם אבא ואמא סוחבת מסכת אב״כ ורצה לחדר אטום ניילונים מהפחד שסדאם ירה עלינו טיל כימי. האי היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה האי מהסדרה איים אבודים, הוואי היה שם של שמפו, והונולולו היתה מילה ששימשה את אמא שלי לתאר מקום יותר רחוק מהירח…
חלק 2 – החיים על האי
הוא שכר מג׳ון חדרון קטן בבית מעץ בתוך הג’ונגל במרחק פסיעה מהחוף, עבד כגנן, וחי מהיד לפה ב 30$ לשבוע. קונה בסופר המקומי לחם ונקניק ועושה לעצמו ספגטי במטבחון בגראז׳ של ג׳ון. בימי ראשון הלך לבית הספר המקומי ואכל פנקייקים בדולר, ואת הרכב שקנה ב 300$ הוא התניע עם מברג חלוד. אבל כל זה לא עניין אותו בכלל. היה לו את האוקיינוס והגלים, ובכל רגע פנוי הוא רכב עליהם עם הגלשן שלו. 11 גלשנים הוא שבר על גלי האוקיינוס העוצמתיים, ותמיד קנה אחד חדש. הגולשים המקומיים הסתכלו עליו תחילה בחשדנות, אבל לאט לאט עשו לו כבוד גם בגלל ביצועי הגלישה שהפגין וגם כי נתן להם את הכבוד שלהם מבלי לנסות להתחבב עליהם.
יום אחד הם הבינו שהוא ישראלי. לא סתם ישראלי, אחד כזה שהיה לוחם בשייטת. הימים היו ימי מלחמת המפרץ, סדאם חוסין על תקן הבן לאדן של אז, וישראל נחשבה למדינה אהובה במיוחד. חברת אמת של ארה״ב. דווקא הישראליות היתה כרטיס הכניסה לחברה המקומית והוא התחיל להיות מוכר בין הגולשים המקומיים, להתרועע עימם ולבלות איתם שעות ארוכות בין הגלים. את הלילות הוא בילה עם בחורה מקומית שהתאהבה בלוחם הישראלי הבלונדיני והפיגה את בדידותו כשלא גלש.
מסתבר שבגלישה, כמו בכל דבר, אפשר להתמקצע. יש סוגי גלים, סוגי גלשנים, צריך לדעת מאיפה להכנס לסוול ואיך לצאת ממנו, ואם בחוף אחד הגלים לא בדגם הרצוי, עוברים לחוף אחר, ומי שמקצוען יודע מראש כשיש רוח באיזה חוף יהיה הגל נכון, איזה גלשן מתאים לו בדיוק, ואיך לרכב על הגל ולא לתת לו להתרסק עליך. ממש כמו בחיים אתה צריך אומץ וסבלנות וקור רוח, צריך לבחור את הגלשן הנכון ולעשות איתו את המקסימום, וגם אם התרסקת 100 פעם, בפעם ה 101 תצליח.
הגלשן האחרון היה גאוותו הגדולה. הוא חסך דולר לדולר והזמין גלשן מקצועי כזה שהגולש האגדי המקומי Dane Kealoha גולש עליו ודאג שיתאימו אותו בדיוק בשבילו. הוא אהב את הגלשן וגלש עליו בגאווה גדולה עד שיום אחד גל ענק התנפץ עליו העיף אותו מהגלשן ושבר אותו לשניים, וכשזה קרה הוא הרגיש בליבו בן ה 23 מן כאב כזה שכתבו עליו את השיר A total eclipse of the heart . אבל ככה זה עם האוקיינוס – אי אפשר לכעוס עליו או לוותר עליו, אז הוא אסף את שברי ליבו ושמר את שברי הגלשן בחדר הקטן שלו בבית של ג׳ון.
10 חודשים חלפו הוא היה שחום כמו מקומי, בלונדיני כמו שוודי ויפה כמו אל יווני, והרגיש שהוא רוצה עוד מהעולם הזה. הוא השאיר על האי את הנער הגולש ויצא לעולם הגדול.
חלק 3 – גיל 50
מאז הוא לא חזר לשם. החיים הפגישו ביננו בסוף 2006 בתקופה הכי סוערת של חייו. אז חשבתי שהוא האיש הכי רגוע בעולם. הרוגע שלו גם כשהכל סער סביבו היה נראה לי סוג של מנגנון הגנה שמסתיר לב מאבן. 11 וקצת שנים אחרי אני יודעת לומר שיש לו את הלב הכי רך בעולם, ושהרוגע שלו לא מסתיר כלום, הוא פשוט חלק ממנו.
תמיד סירב לנסוע לקוואי ואמר לי שמעדיף להשאיר שם את הזכרון ההוא של הנער בן ה- 23, ולא להתחרט שאי פעם עזב את גן עדן. ידעתי שקוואי יושבת לו חזק בלב, ובסוף בגיל 50 הרגיש שיש לו חיים מלאים ושהגיע הזמן שניסע ביחד לפגוש את הנער שהשאיר שם.
כבר במגרש החניה בשדה שמתי לב שעל כל לוחיות הרישוי מצויירת קשת. מסתבר שהילידים מאמינים שהקשת מביאה שלום ומזל, ושילד קטן ובר מזל שניצל על ידי אלת הקשתות מנפילה מצוק הפך אחר כך למלך קוואי.
הגענו לגן עדן טרופי. כל התמונות התיאורים והסרטים שראיתי על האי לא הכינו אותי למה שחוויתי. ליופי עוצר הנשימה, לכוחו הממגנט של האוקיינוס, לשקט שהוא משרה למרות הגלים הגבוהים, לריסטראט שהמוח שלי חווה כאן בכל פעם שאני יושבת כמה דקות מול הכחול הגדול הזה, למראות שרואים כאן לא רק עם העיניים, גם עם הלב.
כמו ילד הוא התעקש לסחוב לכאן את הגלשן שלו, אמר שאי אפשר לשכור גלשן זר ושזה לא נתון לויכוח. כשהגענו הבנתי. השמחה בעיניים שלו בכל פעם שהוא יוצא מהים, השקט שלו, האנרגיה הטהורה שזורמת ממנו אלי, האהבה שלו שהופכת לגל בכל פעם שהוא חוזר הביתה עם הגלשן ביד, זיפי הזקן והמבט הכחול שלו. בעיני הוא יותר יפה היום והוא הכי יפה כשטוב לו.
ויש ימים שהגלים לא באים טוב, ואתה לא מצליח לתפוס אף גל נורמלי, ואפילו לא מגיע גל אחד שעוזר לך לצאת מהמים ואתה נאלץ לחתור את דרכך החוצה. ובינתיים אני מחכה אכולת דאגה עד שהוא מסמס לי אני בדרך אלייך בייב ומגיע עם המבט התכול מתנצל על הדאגה ומספר על הימים האלו בים שכלום לא הולך ואז פשוט יוצאים עד הסיבוב הבא, מלטף ומרגיע שאין מה לדאוג כי אחרי כל כך הרבה שנים הוא יודע להתמודד. עם הגלים. עם החיים.
כמו בחיים, גם בקוואי צריך לעבוד קשה כדי להגיע לדברים השווים – וכמו בחיים גם בקוואי לא ויתרנו על כלום אז הלכנו 4 שעות בטרק בדרכים בוציות בירידות ובעליות כדי לחזות בקו החוף האגדי של נפאלי. למרות שלטי אזהרה על סכנת טביעה הוא לא ויתר לי והחזיק לי את היד כשפסענו על אבני לבה חלקות כדי לראות מקרוב את האמבט של המלכה שזה שם יפה לתופעת טבע קסומה שיצרה מן אמבט טבעי על גדות האוקיינוס שמתמלא בקצף הגלים בקצב שנקבע על ידי פוסידון ואפשר לשבת שם שעות ולהתמגנט לגלים, ושעה לפני שפרצה כאן סערה אמיתית הוא חתר נגד הרוח בקאיאק כדי להגיע למערה קסומה עטוית שרכים ומלאת קדושה שמשמשת את המקומיים לטקסים סודיים. ככה זה איתו – לא מוותרים על כלום גם אם זה נראה קשה, כי
ב ר ו ר לו שבסוף המאמץ משתלם.
ביום רביעי לפנות בוקר היה כאן ליקוי ירח, יחד עם ירח אדום תופעה נדירה שמתרחשת אחת ל 137 שנים והמקומיים מאמינים שתפילה אחת בלילה כזה של ירח אדום שווה בעוצמתה ל – 1008 תפילות רגילות. אז קמנו לפנות בוקר ונסענו בחושך דרך הג’ונגל עד שהגענו לחוף האחרון וטיפסנו על סוכת המציל הנטושה וצפינו בירח ענק שהאיר את הגלים בחושך המוחלט ולא עזבנו עד שהשמש עלתה מהצד השני של האי והירח שקע לים והתפללנו בלב שלא נחווה לעולם A total eclipse of the heart.
גלישת הבוקר ובדרך לגלות עוד מהיופי הפראי של האי הזה עצרנו בחנות גלישה. מתוך עשרות גלשנים שמילאו את החנות מרצפה עד תקרה הוא קלט אותו שם, את הגלשן שלו. כאילו המתין לו שלושה עשורים, כאילו נצבע בדמו, הגלשן שלו באדום, תלוי קרוב לתקרה. היה לו ברור שהוא שלו ולקראת ערב עת שבנו הוא עצר שם ואמר חכי לי רגע באוטו. כמו ילד שקיבל גלידה ענקית הוא חזר עם חיוך ענק, עם הגלשן האדום שלו ביד, מתרגש, נלהב, סוגר מעגל.
בחמישי בבוקר הים עלה. הוא יצא לגלישת בוקר ארוכה במיוחד ואני יצאתי לרוץ. מסתבר שהטרקים לא היטיבו עם הברך שלי ואחרי 3 ק״מ הבנתי שצריך לחזור. בהליכה. ואז התחיל לרדת גשם דק, ובדיוק כשהרגשתי צל קטן של אכזבה חולף לו, עמד ליד החוף בחור שסימן לי להביט לשמים. כשהרמתי את הראש ראיתי אותן, שתי קשתות מושלמות שבוקעות מהים וחוברות להרים, ונשארתי שם בלי יכולת לזוז, בוכה מרוב יופי ומרגישה ברת מזל. נזכרת באלת מזג האויר שהאירה לנו פנים כל הטיול ובאל הים שליווה אותנו בשייט וכמה ברי מזל היינו לפגוש 4 צבי ים בצלילה, להקות של דולפינים שליוו את הקטמארן ולוויתן שקפץ ומחא לנו כפיים, ואומרת תודה.
וכשהוא חזר סיפר לי שגם הוא הרגיש בר מזל לגלוש בין שתי קשתות שנראות כאילו מישהו שרטט עם מחוגה וידע שגם אני שם בחוץ רואה אותן.
ביום הלפני אחרון הלכנו לבית ההוא וחיפשנו את ג׳ון. הבעל השני של אשתו של ג׳ון סיפר שג׳ון מת לפני כמה שנים ועכשיו הילד שלו גר בחדר ההוא עמוס הזכרונות. זה היה קצת עצוב אז לקחנו בירה וישבנו ליד האוקיינוס וזרקנו פרח לגלים ושתינו לזכרו של ג׳ון שנשאר כנראה צעיר לנצח.
וכשהערב כמעט ירד וצבע את האוקיינוס בוורוד הוא אמר תודה לנער בן ה 23 שהציץ אליו בין הגלים – תודה שלימד אותו סבלנות וקנה לו את השקט שאפשר לו לעבור את סערות חייו, תודה שלמד ממנו שאפשר לעצור הכל ולחוות את הרגע, לדעת להסתדר בכל מצב גם אם הלב נשבר, ולעולם לא לפחד מכלום, כי גם כשגלי ענק מכים בך אם יש לך את הגלשן הנכון, שום דבר לא יכול לקרות לך.
