1#. לא בלי בתי
הוא כבר מזמן חשב שישראל היא מקום בלי עתיד, עוד כשהצרות הכי גדולות שלנו היו יריב לוין ושמחה רוטמן, והתחיל לטפטף לה שצריך לעזוב כאן.
הם היו בני זוג לפני כמה שנים, ונפרדו כשהיא הייתה בראשית הריונה. כשרוני נולדה לא רק שהוא לא התכחש לאבהותו הוא הפך לאבא משמעותי, וגידל את רוני איתה בהורות משותפת.
בהיותו נרקסיסט שתלטן זה לא היה פשוט. הוא נהג להכתיב את רצונו ודעותיו ומדי פעם הקטין את היכולות ההוריות שלה, ואם משהו לא מוצא חן בעיניו, למשל החוג לבלט או העובדה שהיא מאפשרת לרוני לאכול שוקולד, הוא עושה לה את המוות. בקיצור הורות לא פשוטה שמתרגלים להתנהל איתה ולנסות לשמור על שקט יחסי בגיזרה.
ואז פרצה המלחמה. ״אנחנו חייבים לעוף מפה״ הוא התחיל לפמפם לה יומם ולילה כמה ישראל היא מקום מסוכן וכמה הוא מרגיש אחריות להגן על הבת שלו, ואז התקשר ואמר שלחבר שלו באיטליה יש בית שהוא מוכן להעמיד לרשותם, בערך שעתיים נסיעה מרומא והוא לא יעזוב בלי הבת שלו, ולכן גם היא כאמא שלה צריכה לבוא. הכל על חשבונו, עד שיעבור זעם, וירגע כאן המצב.
היא חשבה על זה שלוש דקות בערך והבינה שכדאי מאוד להסכים. אי אפשר לעמוד בפניו כשהוא רוצה משהו, ובכלל אולי הוא צודק והיא מסכנת את הילדה שלה. וכך הם טסו לרומא, היא, ובתם, והוא ובת זוגו ובנותיה. סוג של משפחה אחת גדולה ומאוד מורכבת. הבית היה גדול ומרווח והם שהו בו יחד אבל גם לבד, מנסים לאסוף לעצמם פיסות של פרטיות.
אחרי שלושה שבועות היה קשה מנשוא לחיות באותו בית והם החליטו לשכור דירות סמוכות ברומא. הוא טיפל בהכל והיא יצאה מנקודת הנחה שזה סוג של השכרה קצרת טווח לצורכי תיירות. כשהוא קרא לה לחתום על ההסכם הבטן התחילה לכאוב לה. היא לא מבינה איטלקית אבל הצליחה להבין שזה הסכם לשנה. לא חתמה.
למחרת הוא הודיע לה שהוא נשאר ברומא וגם הילדה נשארת איתו והוא מתחיל לבדוק עבורה מוסדות חינוך בינלאומיים. ״אבל אני לא רוצה לחיות כאן״, היא העזה ואמרה, ״אני רוצה לחזור״.
״אם את תעיזי להחזיר את רוני אני הולך למשטרה ואומר שאת חוטפת אותה ל- war zone״, הוא איים והיא הבינה שיש כאן בעיה.
בשיחת זום שקיימנו השבוע ביקשתי לראות את ההסכם ביניהם. כמו בכל הסכם, בעניין ילדים נקבע כי מקום מגוריה הקבוע של רוני הינו בישראל ולא ניתן לשנותו או להוציאה מהארץ שלא בהסכמת שני הוריה.
׳הדרך הפשוטה היא לקנות כרטיסי טיסה לך ולילדה ופשוט להגיע לכאן׳, הסברתי אחרי שהיא הבהירה שאין לו שום בעיה לפנות למשטרה וגם לבית המשפט האיטלקי, כסף הוא לא עניין עבורו, והוא יכול להרשות לעצמו הליכים ארוכים ויקרים, רק כי אומרים לו לא, ואסור לומר לו לא. אסור. אני מכירה טיפוסים כאלו ולכן המלצתי להפסיק לדבר איתו בעניין ופשוט לחזור לארץ. ישראל היא מקום המגורים הקבוע ונסיעה לתקופת המלחמה אינה הסכמה לשינוי מקום מגורים אלא חטיפת הקטינה לאיטליה.
״יש סיכוי או סיכון שבית משפט איטלקי יקבע שישראל היא עכשיו מקום מסוכן לילדה, ולכן את צריכה לחזור מיד״, הסברתי לה. ״ואם צריך לנהל את המלחמה מכאן, כך נעשה, זה הרבה יותר פשוט״.
ביום רביעי בערב היא עלתה על הטיסה. רוני הייתה איתה ומאוד שמחה. התגעגעה לחברות ולמשפחה. רק כשהן נחתו היא הודיעה לו שהן בארץ. ״את חוטפת״ הוא סימס לה, ״צפי פגיעה״. הוא לא ידע שכבר דאגנו להוציא לילדה צו עיכוב יציאה מהארץ, שעתיד להישלח אליו במייל בעוד שעה. ואני לא יכולתי להימנע מלחשוב על הסלוגן הזה של המלחמה 2-3 ש-גר.
2#. יש תקווה לאהבה.
הוא נפצע קשה במסיבה ברעים, ואיכשהו, עם הרבה הרבה מזל, ניצל. חברים וחברות עימם נסע יחד למסיבה נהרגו והוא היה ממוטט. מרגשות אשם שדווקא הוא שרד, מהזוועה, מהטראומה. מהפציעה הקשה. מהצינורות שחוברו לו לגוף, מהאנשים הרבים שאיבד, מאקראיות החיים ומתעתועיו של מלאך המוות.
״אמא, איך אפשר לחזור לחיות? איך אפשר לאהוב שוב, לשמוח שוב, לצחוק שוב? ומי תסתכל עלי עם כל הצלקות והפציעות? ואיך בכלל העולם יכול להמשיך כרגיל אחרי מה שקרה?״ ואת כל זה סיפרה לי אימו שגם עליה חרב עולמה מצד אחד ומצד שני היא מבינה כמה ברי מזל הם שהוא שרד את התופת הזו, כמו ניצול שואה.
מאז השביעי לאוקטובר הם בבית החולים. יקח הרבה זמן להשתקם מהפציעה המורכבת הזו. אבל בתוך הנס הגדול הזה היה עוד נס. אחות במחלקה ליד קפצה לבקר אחות במחלקה שלו במשמרת לילה. הוא היה ער. היה כבר אחרי חצות ואיכשהו התחילה שיחה. היא בת 27, יפת מראה וחכמה, והיה שם משהו בשיחה הזו שגרם לעולם לעצור לרגע ולזוועות להתעמעם, והם היו כמו שני אנשים צעירים ויפים שמדברים על החיים ועל הטיול אחרי צבא ולא היו להם מילים לדבר על המסיבה ההיא שהיתה שם כנראה איתם בחדר.
היא הייתה צריכה לחזור למחלקה. ובאה שוב בבוקר לומר שלום. וחזרה למחרת עם עוגה. והם הסתמסו כאילו הם צעירים שנפגשו בבר תל אביבי
ולא במחלקה עמוסה אנשים שגופם ונפשם נפגעו, נקרעו ונפצעו. וביום שחלף היא באה לראות אותו לפני המשמרת והם קבעו שתבוא שוב אחריה. וכל היום הוא היה מרוגש מהביקור הזה שלה וחיכה שהזמן יעבור.
אחרי המשמרת היא החליפה בגדים ולבשה שמלה פשוטה ויפה והוא ביקש שילבישו לו טישרט שחורה. והם החזיקו ידיים. והרגישו את הלב. גם להרגיש זה סוג של נס אחרי מה שהוא עבר. ובבוקר אמא שלו צחקה פתאום אחרי כל כך הרבה זמן ואמרה שאולי יהיה להם מה לספר לנכדים, והוא אמר ״די להיות פולניה״ אבל הסמיק וחייך חיוך נבוך, ואני בכיתי מהסיפור הקטן הזה שעשה לי טוב בנשמה.
3#. 26 שנה
אתמול לפני 26 שנה קיבלתי רשיון לעסוק בעריכת דין. כל שנה אני זוכרת את התאריך הזה, והוא גם קצת יומולדת, בכל זאת עריכת דין היא לא רק מקצוע היא דרך חיים ושליחות. לרגל יום השנה וגם כי כל שנה מביאה עימה תובנות אחרות, ובמיוחד השנה שחלפה, קבלו 3 דברים שהזכרתי לעצמי בשנה שחלפה
1#. ערך עצמי – הדבר שהכי חשוב לעבוד עליו הוא הערך העצמי, כי כשהערך העצמי שלכם נמוך אתם בבעיה רצינית ובמציאות הרסנית. כשאתם מעריכים את עצמכם באמת, לא תנהלו מערכות יחסים רעילות, לא תאפשרו לדרוך עליכם, להתעלל בכם, או לעשות לכם גזלייטינג.
הבעיה היא שערך עצמי לא נהרס במכה, אלא נשחק אט אט על סלעי המציאות הקשוחה. מילים שנאמרות לכם שוחקות את הערך שלכם כמו מים ורוח – לאט לאט ובטוח. ואז כשאתם מוצאים את עצמכם עם ערך עצמי נמוך צריך לעבוד קשה כדי להיזכר מי אתם ומה היכולות שלכם, ולבנות אותו מחדש.
וכשתבנו אותו חזק וגבוה, הבאר הזו שבכם שהכילה הכל, תקטן. לא יהיה בכם מקום גם לערך עצמי גבוה וגם לבאר הכלה גדולה. ואז פתאום, לפעמים ביום, ולפעמים אחרי טיפול ארוך, יהיה לכם שוב ערך עצמי גבוה ומוצק, ובאר הכלה קטנה הרבה יותר, ואתם לא תוכלו להכיל יותר מילים ומעשים שאיפשרתם לזרוק לתוך הבאר שלכם והכלתם, ואז, יחד עם הערך העצמי החדש, יקרו לכם ניסים.
ככה זה. כשהערך העצמי שלכם חזק מספיק אף אחד לא יכול לערער אתכם או לנצח אתכם, כי אתם יודעים בדיוק מי אתם, וגם קל לכם יותר לחיות לפי ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיס.
2#. ארבע ההסכמות – בקיצור ממש
אל תניחו הנחות – עדיף לשאול ולהימנע מדרמות ומטעויות מיותרות.
אל תקחו שום דבר באופן אישי – לכל אחד יש עולם שלם של התמודדויות שאין לכם שום קשר אליו, ולא כל פעולה נעשית נגדכם גם אם היא פוגעת בכם. כשיש לכם ערך עצמי גבוה קל לכם יותר להתנהל בחמלה ולא לקחת מעשים שאחרים עושים באופן אישי. זה עדיין לא אומר שאתם צריכים להיות שם איתם, ההסכמה הזו נועדה להפחית מכם סבל.
שמרו על טוהר המילה – כי למילים שלכם יש כוח-על, והן יכולות לבנות ולהרוס.
ותמיד תעשו הכי טוב שאתם יכולים – כי זו הדרך לשדרג גירסה אצל אנשים.
3#. תבחרו את המלחמות שלכם – לא על כל דבר צריך להילחם, מותר לכם גם לוותר, ״לצאת פרייארים״, לתת למישהו אחר להרגיש שהוא ניצח, לוותר לזה שנדחף לפניכם בפקק, לחכות שניה לפני שאתם מתחילים לריב.
קל יותר לעשות זאת כשאתם יודעים מי אתם ומה אתם וכשאתם לא נמצאים במקום חלש. אגב, כשאתם מרגישים חלשים, אם תתמקדו בחיזוק הערך עצמי, תזכו בעוצמות שלא שיערתם.
ותמיד תבדקו את המחיר שאתם צריכים לשלם כדי לנצח, מה העלות אל מול התועלת, ומה באמת חשוב לכם. וכשתזקקו את ההבנה הזו של מה שחשוב, תנהלו רק מלחמות צודקות או, כמו המלחמה הזו, מלחמת אין-ברירה.
