1#. המלחמה הזו שברה אותה
״יש לו בעיה עם הוראות בטיחות״ אמרה לי הילה כבר בתחילת הפגישה. ״הוא לא מוכן ללכת לממ״ד כשיש אזעקה, טוען שיש כיפת ברזל וזה מספיק מגן״.
הילה ועמית נשואים כבר עשור ויש להם שלושה ילדים קטנים. שני בנים בני 5 ו-3 ותינוקת בת שנה וקצת, וכבר שנים היא נלחמת איתו על הבטיחות של הילדים. עמית הוא מושבניק שלא מאמין בהוראות בטיחות. גדל עם אבא נרקסיסט, שמשוכנע שהוא יודע הכל, ולא מפחד מכלום, והפך לנרקסיסט בעצמו, עם כל הרפרטואר. התקפי זעם, הקטנות, השפלות, גזלייטינג, טיפולי שתיקה ואמונה מלאה שהוא שמש העמים, אור לגויים, אחד בדורו. בקרוב, כך הוא משוכנע, העולם כולו יווכח בכך, והוא יעשה אקזיט מטורף של מאות מליונים. עד אז הוא עובד על סטארט-אפ וחי על חשבונה.
הילה עובדת בתפקיד בכיר בחברת הייטק, שם הכירו. עמית פוטר על רקע אי התאמה ואי קבלת סמכות והחליט שהוא לא יהיה שכיר. הוא יעשה אקזיט ובזכותו, ובזכות כשרונו הרב, הם יתעשרו. על הדרך הוא דאג להקטין אותה ולנסות לפגוע באימהות שלה.
הילה התנהלה בעולם עם תחושת אשם קשה בשל הקריירה התובענית שהיא נאלצה לתחזק כמפרנסת יחידה, ועם צורך עז לרצות אותו. חלק נכבד מהזמן היא הלכה על ביצים, נזהרת שלא לעורר את זעמו, מנסה לצפות את ההתקף הבא, שהפתיע כל פעם מחדש. אבל גם לה היו את הגבולות שלה, והוא הקפיד לחצות אותם פעם אחר פעם, גם על חשבון הילדים.
הוא ידע שהיא חרדה לביטחונם ולחץ חזק בנקודה הזו. הוא נמנע מלחגור אותם בכסאות הבטיחות בנסיעות קצרות, נתן להם לאכול מאכלים שאינם מותאמים לגילם -״הוא צריך ללמוד לא לבלוע את הגרעין״ אמר כשהיא נחרדה ממשמש שלם שנתן לתינוקת בת שנה, סירב לתת להם חיסונים, ועוד ועוד התנהלויות שנועדו לערער אותה ולחולל קרבות עזים ביניהם. ״אני גם גדלתי ככה ותראי איזה יופי״, נהג עמית לומר לה, תוך שהוא יודע שהיא תתקומם. נסיון לשוחח על כך עם אימו הסתיים במשפט ״הוא בדיוק כמו אבא שלו, לא יעזור כלום״.
השבוע נפל טיל על בית בסביון. לא רחוק מבית הוריה. הטיל הזה הפך את החרדה של הילה לאימה. זה יכול לקרות גם כאן. אפילו בסביון השלווה והכאילו מוגנת. טיל יכול ליפול ולהרוס הכל. ועמית חי בעולם עם חוקים משלו, ומסרב ללכת לממ״ד, למרות שהיא ממש רבה איתו בכל אזעקה. כשהוא בבית הבן הגדול רוצה להישאר איתו והוא מאפשר לו ואומר ״אנחנו לא מפחדים״. ״אנחנו כן״ הילה צועקת ובוכה, ומכריחה את הילדים לרוץ איתה לממ״ד, וכך כל אזעקה הופכת למלחמה גם בתוך הבית, כשהוא מתעקש ומגלה חוסר אמפתיה מוחלט לחרדה שלה בכל אזעקה, היא אפילו יכולה לראות לפעמים מין חיוך בזווית פיו.
השבוע זה נגמר, משהו בתוכה נשבר. אביה בא לקחת אותה עוד באותו ערב בו נפל הטיל בסביון. היא ארזה את בגדיה ובגדי הילדים, העירה אותם ונסעה להוריה. ״זו חטיפה״ צעק עמית ואביה נעמד מולו ואמר ״עוד מילה אחת ואתה תצטער על הרגע הזה״ והוא זז הצידה ושתק. גיבור על ילדים, אך מאביה, איש עסקים כריזמטי, הוא נבהל.
למחרת הוא התחנן שתחזור והבטיח שיכנס לממ״ד בכל אזעקה, אבל היא כבר לא הייתה שם. ״ניצחת״ היא כתבה לו, ״שברת אותי״, ושלחה אליו בווטסאפ את פתיחת ההליך המשפטי.
2#. משפטים אמיתיים של אבות פסיכופתיים ששמעתי השבוע, והתקשיתי להאמין.
״שתוק כבר. שתוק. יא תינוק בן זונה״ (אבא לבן חודש שבוכה בגלל גזים בלילה).
״תזיזי אותה היא נוגעת בי״ (אבא לבת חמש שבאה למיטת הוריה בלילה אחרי התקף חרדה בממ״ד, כאילו אין ילדים חטופים בעזה)
״ההורים שגרו ליד עזה אשמים ברצח של הילדים שלהם״ (אבא שהגיש בקשה לטוס עם ילדיו לחו״ל בטענה שמחובתו לדאוג לצאצאיו וישראל היא מקום מסוכן, ונדחה).
3#. פרופורציות
״היה לי יום נורא״ אמר השופט בדיון שהתעכב ברבע שעה. ״בבקשה אדוני, זה לא נקרא יום נורא״ העזתי להעיר, והוא מיד הסכים ואמר ״את צודקת. היה יום עמוס לא יום נורא״. מילים קשות שהשתמשנו בהן בעבר, צורמות לנו פתאום באוזניים ונראות לא-הולמות.
אחרי השבעה באוקטובר, שום דבר יומיומי הוא לא ״נורא״, ״מחריד״, ״מזעזע״, ״בלתי נסבל״, ״לא אנושי״, לעומת מה שעברנו ועדיין אנחנו עוברים כאן. השבת השחורה ההיא שברה, ניתצה וגימדה את כל מה שידענו, הכרנו והאמנו והגדירה את המונחים האלו מחדש.
ומהעבר השני של השבעה באוקטובר גילינו עם שלם עם לב שבור ורוח חזקה, עולם אנטישמי, צבא עוצמתי ואת המלחמה הכי קשה והכי מוצדקת שאי פעם חווינו. כי אין לנו ארץ אחרת וכי חייבים להחזיר אותם הביתה.
4#. ושיר אחד לסיום שמוקדש להילה
שעת מלחמה/ עידית ברק
לֹא רַק הַגּוּף
גַּם הַנֶּפֶשׁ נִלְחֶמֶת
בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה שָׁקֵט
אַךְ שְׁנָתִי נוֹדֶדֶת
אַזְעָקָה עֲדַיִן בְּתוֹכִי
עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת.
