1#. עדי ואייל
הם הזוג הכי סטנדרטי שיש. שניהם שכירים, דירת 4 חדרים עם משכנתא שההורים עזרו לקנות בראשון לציון, 3 ילדים בני 8, 6 ו-4, מינוס קבוע בבנק, לא משהו קיצוני, מכונית אחת שנרכשה עם הלוואה, נו אתם יודעים כאלו שיכולים לדגמן משפחה ישראלית ממוצעת בפרסומת לבנק. גם אצלהם, כמו אצל כולנו הלב והנפש נשברו בשבעה לאוקטובר.
אייל התנדב עוד באותו יום למילואים, ואז גוייס בצו 8. הוא אמנם בעורף אבל כמעט לא רואים אותו בבית, בכל זאת מלחמה. לעדי בבית יש את המלחמות שלה. חשוב לה לשדר לילדים רוגע וחוסן. אנחנו מנצחים במלחמה. הכל בשליטה. לא פותחים טלוויזיה בכלל במשך היום, האזעקות שומרות עלינו, יש לנו כיפת ברזל ששומרת על כולנו. והיא מעסיקה אותם וגם מנסה, בהצלחה חלקית, לעבוד מהבית.
ובערב. בערב עדי מתפרקת. מול הטלוויזיה. מול הגבורות והזוועות. בבית חשוך למחצה. לבד. והולכת לישון. לבד. אייל מגיע אחרי חצות ויוצא מוקדם ואין לו מושג שהיא מתפרקת. גם הוא כנראה מתפרק מבפנים אבל לא מראה כלום.
ולמרות שהיא אוחזת בפאסון מול הילדים ומבטיחה להם שאנחנו מנצחים, החרדה זולגת אליהם מבין סדקיה. בכל פעם שיש אזעקה ורצים לממ״ד עומר בן ה-4 מתכסה בשמיכה ונכנס לתוך ארגז צעצועים שהוא רוקן באותה שבת ארורה. עידן, הבן האמצעי קופא במקום ורק עילאי הבכור מחזיק פאסון בדיוק כמו הוריו. ולמרות שהיא לא מאפשרת לצפות בטלוויזיה, היא תפסה אותו צופה בסרטונים שהראה לו חבר בטיקטוק, וכעסה עליו מאוד. כעסה למרות שהבינה שאי אפשר לשמור אותם בצמר גפן סטרילי והמציאות זולגת גם אליהם, ואז הבינה שהיא כועסת בעצם עליו.
כועסת שהוא לא שם ושאין לו מושג שהיא מתפרקת כל יום, כועסת שאין לו מושג איך הילדים מגיבים בממ״ד, כועסת שאין לו מושג איך עומר נכנס לקופסא ומתכסה בשמיכה ואיך עידן קופא במקום והוא לא יודע שעילאי ראה דברים בטיקטוק שבטח חרצו לו את הנפש. כועסת שהוא לא יודע כמה היא כועסת.
הנתק הזה ביניהם לא התחיל במלחמה. כבר שנתיים שהם מרוחקים ומתנהלים כמו שני מנהלי מפעל. בשבת לפני שבועיים הם היו אמורים ללכת לחברים בשכונה להתאוורר קצת. לקח לה זמן לארגן את הילדים. הכל איטי יותר בימים אלו. הוא שונא לחכות. זרק לה מילה. היא ענתה לו. התחילה מריבה. הילדים התחילו לבכות. היא קראה לו חלאה הוא אמר שהיא זונה בת זונה. היא אמרה שהיא שונאת אותו והוא ענה שהוא אף פעם לא אהב אותה, והוסיף ואמר שהיא שמנה ומוזנחת ומגעילה אותו. יש מריבות שאי אפשר לחזור מהן. ששוברות משהו בסיסי שגם ככה היה סדוק מאוד.
הם לא הלכו. הוא עלה על מדים והלך לצבא. הוא לא חזר כמה ימים. לא התקשר. לא סימס. לא שאל מה קורה. מה עם הילדים. היא נשארה אסופה מולם והמשיכה להיזרק בערבים מול הטלוויזיה, קצת פחות מתפרקת. קצת יותר אסופה.
ביום שלישי בשבע בערב מישהו דפק בדלת. היא בדיוק טיגנה חביתות לילדים ושמה טוסטים בטוסטר. ״מי זהההה?״ היא צעקה ועילאי רץ לפתוח את הדלת. ״אמא מחפשים אותך״ הוא אמר בקול מבוהל. הדם אזל לה מהגוף. היא חשבה שעומדים שם אנשי צבא. בכל זאת מלחמה.
בהילוך איטי היא ניגשה לדלת.
עמד שם שליח שמסר לה מעטפה ירוקה. אייל פתח הליך גירושין בבית הדין הרבני.
ביום רביעי בבוקר היא כבר הייתה אצלי במשרד. הניחה את המעטפה הירוקה ולא דיברה רק בכתה. ״מזמן היינו צריכים להתגרש״ היא אמרה ״אבל למה הוא לא חיכה לאחרי המלחמה?״.
2#. אמץ חייל
בקהילה המדהימה שאני גרה בה, באמצע תל אביב, יש פרוייקט כביסה לחיילים ולמפונים. מתחילת המלחמה מביאים שקי כביסה בערבים ללובי של אחד הבניינים, יש קבוצת ווטסאפ שבה מודיעים שהגיעו השקים ועד מתי צריך להחזיר ונשים מכל הבניינים יורדות בטרנינג וכפכפים ולוקחות שק לכבס. תוך זמן קצר מישהי מודיעה שלקחה את השק האחרון ובעשרות דירות מכבסים, מייבשים, ומקפלים באהבה בגדים של אנשים שזקוקים שמישהו יכבס עבורם.
כמו כל דבר, גם כביסה אפשר לעשות כדי לצאת ידי חובה או מצווה, ואפשר לעשות באהבה. מודה שהרבה פעמים אני עושה את הכביסה הזו כי חשוב לעזור, כי אם מישהו צריך שיכבסו לו, ואני יכולה להיות בצד שנותן, אני עושה את זה תוך כדי צפייה בדני קושמרו בטלוויזיה.
שקים רבים כיבסתי מאז פרוץ המלחמה אבל אחד נגע בי במיוחד. אולי כי היה כבר הרבה אחרי חצות, ואולי כי התגעגעתי מאוד לשני החיילים המילואימניקים שלי שאחרי שנים באזרחות חזרתי לכבס להם מדי ב׳, ואולי כי היינו בממד שלוש פעמים באותו ערב.
זה מובן מאליו וטבעי לכבס לילדים שלי, אבל זה הכי לא רגיל לקפל כביסה של אדם זר לחלוטין. סוג של אינטימיות כפויה. אין ספק שהמלחמה הזו עשתה אותנו שוב אחים. אל תקפצו, גם לאחים יש חילוקי דעות.
ופתאום באותו שק לא היתה רק כביסה היה שם חייל אמיתי. ממידת מדיו ניכר רזונו. מחולצת הספורט של מירוץ הלילה של תל אביב, הגופיה של נייק וגרבי הספורט מדקטלון ניכרה אהבתו לריצה, והלב שלי יצא אליו, לחייל הזה שהתפללתי שיחזור בשלום.
מצאתי את עצמי כותבת לו מכתב ומספרת לו שגם הילדים שלי במילואים ושהכנסתי הרבה אהבה ותקווה לתוך המדים שלו, ואיחלתי לו שהמלחמה תסתיים בקרוב והוא יחזור לעשות ספורט. וקיפלתי בקפידה ושמתי לו את ספרי הריח הכי טוב שלי וגם כמה חטיפי חלבון ורסיס מהלב השבור שלי, ושלחתי את השק בחזרה לאי שם בשדה הקרב.
למחרת הוא סימס לי תודה על הכביסה ועל המכתב ו״וואו איזה ריח חבל שצריך להזיע במדים האלו״. ומאז כמעט כל יום שאלתי לשלומו ודאגתי כשהוא לא ענה ושמחתי כשעדכן שהוא בסדר, והיה שם עוד חייל – כבר לא זר – לדאוג לו.
באחד הערבים השבוע נשלחה הודעה שהגיעו שוב שקי כביסה וכשחזרתי מהעבודה נשאר רק שק אחרון שלקחתי ורק כשפתחתי אותו – קלטתי. זה השק של החייל ההוא. הרזה. הספורטאי. ששלחתי לו רסיס מהלב. מה הסיכוי שאלתי, והוא ענה שקיווה שהשק שלו יגיע דווקא אלי. ושוב כיבסתי וקיפלתי ושלחתי צופרים וספר שירים של יונה וולך שבטח לא רלוונטי לו, ובכל זאת, אולי כשהוא יגדל זו תהיה לו מזכרת מהמלחמה, שרק ישוב בשלום.
״לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם
זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ
אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם
מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד
יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר
וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן
בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה
מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים
לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי
וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ״
(“לא יכולתי לעשות עם זה כלום”, יונה וולך)
