1#. כולנו ניצולי שואה

לפני 40 שנה בערך שלחו אותנו לסמינר של יומיים או שלושה על השואה בקיבוץ תל יצחק. שני דברים אני זוכרת משם – את טעמה של הסיגריה הראשונה שעישנתי בחיי ואת התערוכה שהבטיחו לנו שבסיומה נפגוש ניצול שואה. התערוכה העבירה אותנו בין זוועות השואה ובסיומה היה פרגוד שעליו כתוב פגוש ניצול שואה. מעבר לפרגוד הייתה מראה. רק מראה שעליה היתה כתוב – ניצול שואה. המסר היכה בכולנו, נערים ונערות של שנות ה-80׳ – אנחנו כולנו ניצולי שואה. זכר החוויה ההיא היכה בי השבוע.
אנחנו כולנו ניצולי שואה.
שואת השבעה באוקטובר.

בשעות הראשונות ההשוואה הייתה למלחמת יום כיפור. הופתענו אז ועכשיו. אך ככל שנקפו השעות והימים ופיסות הזוועה הלכו ונחשפו טפח טפח הבנו. זה לא יום כיפור. זה פוגרום. זה טבח. זו שחיטה.

אלוהים לא ריחם לא על ילדי הגן ולא על הוריהם ולא על זקנים ולא על חולים ולא על אנשים צעירים שבאו לרקוד ואפילו לא על בעלי חיים. משפחות שלמות שנמחו מעל פני האדמה. ועם כל זוועה שנחשפה עלה מפלס האימה. והזעם. והתדהמה. ותחושת הבגידה.

2#. והאובדן

לא רק האובדן של כל כך הרבה חיי אדם על לא עוול בכפם. אובדן האמון. לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות. שהם יכולים לכבוש אותנו ואיש לא יבוא להציל. שהם יכולים לטבוח ככה ולשחוט ישובים שלמים ואיש לא יושיע. שהם יכולים לחטוף נשים וילדים ותינוקות ואיש לא יחלץ.

האתוס על ידה הארוכה של מדינת ישראל, זו שידעה להחזיר הביתה מטוס שנחטף לאנטבה, שמצאה את אדולף אייכמן בארגנטינה והביאה אותו למשפט, האתוס הזה נשחט ואיתו נשחט האמון שלנו והבטחון הקיומי והפכנו ככה פתאום אחרי 80 שנה, שוב לניצולי שואה.

3#. לוחמת

וכך מצאתי את עצמי משוחחת עם ילדי, ששניהם התנדבו מיד למילואים, על הרגע הזה שבו אולי צריך לעזוב הכל ולברוח. אופיר כעסה מאד. ״אני לא אברח מכאן היא אמרה. אני לוחמת, דור שלישי ללוחמים ואם אצטרך להילחם אני אלחם״. למרות שהלב שלי התפוצץ מגאווה על הילדה האמיצה הזו, הדנ״א השואתי המשיך בשלו.

״סבא שלי ברח לכאן מאוסטריה בשנת 1938 מיד אחרי שהנאצים בזזו את חנותו. הוא הבין שזה להיות או לחדול עזב הכל ועלה על אוניית מעפילים והתחיל הכל מחדש בגיל 45. גם סבתא שלי הבינה שלא כדאי להישאר באירופה ועלתה לכאן כחלוצה שסללה כבישים בארץ הזו. בזכות זה אתם כאן. יש לנו דרכונים אירופאיים. נתחיל מחדש גם אם זה אומר להתחיל מאפס״ ניסיתי לשכנע אותה. והיא כעסה ובכתה איך אני מעיזה בכלל לדבר על לעזוב כשחברים שלה נלחמים כאן.

וגם אני בכיתי והסברתי לה שאני לא רוצה שזה יקרה. שיש לי כאן חיים ומשפחה ועובדים ולקוחות אבל אני באמת לא יודעת מה יהיה ואני רוצה שלהם יהיו חיים וילדים. אמרתי ולא האמנתי שזו אני שחשה ככה. די מהר הבנתי שהאימה והחרדה שטבועות לי בדנ״א מדברות מגרוני ואני מחפשת תוכנית כי תוכנית היא משהו להאחז בו כשהכל מסביב מתפרק ואין במה להאחז.

ואז ביידן נאם ויישר בכמה סנטימטרים את גב האומה ״גולדה מאיר אמרה לי לפני 50 שנה, לנו בישראל יש כוח-על. אין לנו לאן לברוח״ הוא אמר והזהיר את אוייבנו שלא יתעסקו איתנו.
ואני ידעתי שהיא צדקה, גולדה מאיר.
אין לנו לאן לברוח.
גם עם דרכון אירופאי.

4#. עברנו למימד אחר

התקשרתי לחבר, איש חכם ומצליח מאד שנוסע המון לחו״ל – אתה בארץ? שאלתי, ״איפה אני אהיה כשיש לי בן בצבא?!״ הוא ענה ודיברנו על המציאות ההזויה הזו שנכפתה עלינו, ואז הוא אמר ״זה לא יאומן איך עברנו בשניות למימד אחר. מה שהיה כבר לא יחזור, אבל אנחנו עם חזק. נעבור גם את זה״, וזה היכה בי. עברנו בשניות למימד אחר. החיים השתנו ברגע אחד. הקיום הפך ללא מובן מאליו, סדרי עולם השתנו, ונסגרה הדלת מאחור. אי אפשר לחזור למציאות הקודמת. אנחנו במימד אחר וממנו נעבור למימד הבא. בלתי-שבירים.

5#. ברבור שחור

נסים ניקולאס טאלב שכתב את הספר הברבור השחור טוען שאירועי חיים מסוימים הם חסרי תקדים לחלוטין ולא ניתן היה לצפותם בשום אופן מתוך אירועי העבר. הסיבה לכך, לטענת טאלב, שבמערכות רבות מספיקה שגיאה קטנה מאוד בהערכה של תנאי ההתחלה, כדי לאבד לגמרי את יכולת החיזוי.

ברבורים שחורים הם ארועים כל כך נדירים ולא צפויים שנוטים להתעלם מאפשרות התרחשותם, ארועי 11 בספטמבר והצונאמי ההוא היו ברבורים שחורים. שואת השביעי לאוקטובר היא ללא ספק ברבור שחור ענק שהתנגש בנו חזיתית.

6#. אנטי-שבירים

בספרו ״אנטי-שביר״ מביא טאלב את התשובה לשאלה איך לשרוד בעולם של ברבורים שחורים. אנטי-שבירות אינה עמידות או איתנות גרידא. השביר נשבר כאשר ברבור שחור מתנגש בו. העמיד עומד בפני זעזועים ונותר כשהיה. האנטי-שביר משתבח.

הפתרון לבעיית הברבורים השחורים, לפי טאלב, הוא למצוא את הדרך להפוך לאנטי-שבירים, כאלו שהברבור השחור שהתנגש בהם, לא מפרק אותם אלא משביח אותם.

נזכרתי השבוע בספר הזה כשראיתי מה קרה לנו כעם. איך בבת אחת, ולמרות הזעם הקולקטיבי והעצב העמוק והשכול והאובדן, התגייסנו כדי לתרום למאמץ המלחמתי. כמות היוזמות, התרומות, ההתנדבות, הערבות ההדדית של ישראלים ויהודים מכל העולם, מזכירה לנו שאנחנו אנטי-שבירים, שגם את זה ננצח ונצא מחוזקים, או כמו שאמרו עלינו כבר בתקופת פרעה – וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ.

7#. והלב מה איתו? 💔

איך הופכים לאנטי-שבירים כשהלב שלנו שבור לרסיסים ומתקשה להכיל את הרוע הטהור הזה?

אין לי תשובות לשאלות הקשות רק עצב מהול בתקווה, שישובו בנים לגבולם, שנחזיר לכאן את כולם, ושגם הלב יתאחה, שנצליח לחבר אותו חלק חלק, וכמו ששלמה אמר מותק העיקר תחזיקי מעמד, העיקר שנשאר כאן איכשהו שפויים.

***

השבוע בפודקאסט פרק מיוחד על חוסן בשעת מלחמה. להאזנה לחצו כאן.