גם 50 שנה למלחמת יום כיפורים, וגם שמחת תורה הזכירו לי שאפשר לחרוג קצת מסיפורי גירושים, ולשוב ולספר סיפורי נוסטלגיה שכבר סופרו בעבר, אך לא נס ליחם.
1#. אוקטובר 2016
לפני 7 שנים טסתי לפגישת עבודה קצרה בגרמניה. הצורך בפגישה היה מהרגע להרגע והכרטיס שהוזמן עבורי חייב אותי לעבור באיסטנבול. אלוהי שדות התעופה הושיב אותי בטיסה חזרה מגרמניה לאיסטנבול ליד אשה בת גילי בערך.
אני הייתי הישראלית הראשונה שהיא פגשה והיא הייתה המצריה הראשונה שפגשתי, והיא שטסה לבקר את משפחתה בקהיר. במשך כמעט 4 שעות דיברנו על החיים בתל אביב ובקהיר, על צלילות בסיני ובדהב, על סעדאת, מובראק, סיסי, טילים על תל אביב ופצצות בקהיר.
דיברנו על מילים ששתינו מכירות מהסרטים המצריים של ילדותי בשישי אחר הצהריים כמו ״מוש מומקין״ (לא יתכן) בדרך כלל תגובת השחקן הראשי לכך שאשתו עוזבת אותו ולאחריו ״אינתי טלעאת טלעאת טלעאת״ (את מגורשת, מגורשת, מגורשת) שיתכן והיה המפגש הראשון בחיי עם מה שהפך בהמשך הדרך ללחם חוקי, ואפילו ״סמאללה״ שהייתה מילת בהלה נתנייתית נפוצה.
ואז היא שאלה אותי אם גם אצלנו חוגגים את מלחמת אוקטובר וסיפרה שדוד שלה שהיה טייס בן 23 נהרג במלחמה ההיא שהם חוגגים. נדהמתי מהשאלה. אצלנו לא רק שלא חוגגים את המלחמה ההיא, ״היא צרובה לנו כטראומה״ אמרתי לה ותיארתי איך נראתה מלחמת יום כיפור מהצד שלנו והיא הופתעה לשמוע שזה קרה דווקא ביום הכי קדוש לנו שצמים בו ולא נוסעים. שתינו יין לבן והיא ביקשה לצלם את הדרכונים למזכרת ואיכשהו נפרדנו בנמל התעופה ההומה של איסטנבול בחיבוק של שלום קר, מהול בידיעה המוחלטת שבחיים לא ניפגש שוב מחוץ למטוס.
2#. אוקטובר 1973
בטיסה חזרה מאיסטנבול לתל אביב ותחת השפעת השיחה הזו, נזכרתי במלחמת יום כיפור שלי. שמעתי שוב את האזעקה ההיא שקרעה לנו את האוזניים בצהרי יום כיפור ב-6 לאוקטובר 1973 והבהילה אותנו מאוד, וראיתי את אמי יורדת עם אחותי, תינוקת בת שנה, ואיתי פעוטה בת 4.5 שאוחזת בשולי שמלתה בריצה זהירה במדרגות למקלט הבנין שגרנו בו אז בנתניה, ואת המילה מלחמה שנאמרה ונותרה תלויה באויר הדחוס של המקלט החשוך.
ישבנו שם במשך זמן שאז נראה לי כמו נצח, על מזרונים ישנים עם כל השכנים ואני זוכרת בעיקר את פניה של אמי המבוהלת שאוחזת את נעמי התינוקת ושואלת אם מישהו יוריד לילדים מים בדלי, ורושקה השכנה אומרת לה משהו באידיש ומזכירה לה כנראה שהם בצום.
בדיעבד סיפר לי אבי שעוד באותו יום כיפור הוא יצא למלחמה ואמי בכתה שהיא מפחדת להישאר איתנו לבד מול הלא נודע. למחרת היא ארזה אותנו ונסעה להוריה שגרו בדירה עם קירות אבן עבים וחלונות עם תריסי ברזל ברחוב החבצלת בירושלים. אמי שהיתה בעצמה צעירה בת 29 עם שתי בנות קטנות, הרגישה בטוחה יותר אצל אבא ואמא שלה בירושלים.
אחרי שלושה שבועות נפתחה דלת הדירה ברחוב החבצלת בירושלים ובפתח עמד חייל גבוה במדים עם עיניים אדומות ועייפות וזקן עבות.
הסיפור הזה יכול היה לקבל עכשיו תפנית מחרידה.
אבל החייל ההוא הוא אחז בידו בובה בסל-קל אדום כמו העיניים שלו וחייך אלי חיוך רחב. ״אמא מי זה?״ שאלתי את אמי וכולם צחקו שאני לא מזהה. זה אבא.
גדל לו זקן והיה לו ריח של צבא, אבל כן, היה זה אבא שלי שחזר מהמלחמה ובא להחזיר את אשתו ובנותיו הביתה לנתניה בסוסיתא הלבנה.
50 שנה עברו מאז, האזעקה ואחריה הישיבה במקלט והחייל שלא זיהיתי עם הבובה בסל קל נצרבו לי בזכרון, ואחרי שצפיתי מרותקת בסדרה ״האחת״. אני אומרת תודה שהוא חזר בשלום, החייל הזה עם העיניים האדומות שהוא אבא שלי.
3#. שמחת תורה 1974
בשנה שלאחר מכן נסענו שוב לירושלים לעשות את החג אצל סבתא וסבא. סבא שלי עשה לנו סוכה משמיכות במרפסת הקטנטנה שלהם, קנו לנו קישוטים בחנות ברחוב הסמוך והושיבו אותי לצייר ציורים לסוכה. אמא אמרה לאבא שזה יעסיק אותי קצת ויהיה להם שקט. אחרי שתלינו את הקישוטים ונתנו לי לאכול בסוכה בכיתי כי רציתי לישון שם ואמי לא הסכימה ואמרה שזה ירושלים ואי אפשר לישון במרפסת כי קר ואני אהיה חולה, וכשלא השתכנעתי היא שלפה טיעון מנצח ואמרה בלחש שגם אַבּוּלֵלֶה יכול לבוא. זה שכנע אותי סופית ללכת לישון בחדר.
בלילה ירד גשם והחריב לי את הסוכה והרטיב את הקישוטים ובכיתי שוב ואמא הבטיחה שהיא תקנה לי דגל לשמחת תורה ואני אלך עם סבא לבית הכנסת לריקודים. למחרת הלכנו למדרחוב בו היתה חנות הנעליים של איציק שהיה חבר של אליהו דודי הנערץ ועשה לנו מחיר. איציק מדד לי נעליים ואמר להורים שלי שבעוד 20 שנה הוא יהיה בתוכנית ״זה הסוד שלי״ והסוד שלו יהיה שהוא מדד נעליים למלכת היופי כי אני בטוח אהיה מלכת היופי בעוד 20 שנה.
ואז הוא דיבר קצת באידיש עם ההורים שלי והם צחקו וקנו לי נעלי לק לבנות וכשיצאנו הם אמרו שזה לא יאומן איך הוא נראה כמו פרענק אבל מדבר אידיש וזה בגלל שהוא מאומץ. וכששאלתי מה זה מאומץ הם אמרו שההורים שלו ברחו מהשואה ולא היו להם ילדים והם בחרו אותו ואני דימיינתי חנות נעליים ענקית שבמקום נעליים יש בה תינוקות ואיך איציק היה תינוק קטן עם חיוך ענק בקופסת נעליים לבנה ואיך ההורים שלו בחרו אותו בגלל החיוך.
ליד חנות הנעליים היה דוכן עם דגלים של שמחת תורה ואבא קנה לי דגל שהיו עליו ציורים ונצנצים ומין חלון כזה נפתח שבתוכו היה ספר תורה וחיכיתי כבר ללכת עם הדגל לבית הכנסת. וכשחזרנו הביתה השמש שוב זרחה וסבא סידר שוב את הסוכה משמיכות ועם כמה קישוטים שניצלו מהגשם והשארתי את הדגל בסוכה ובלילה שוב ירד גשם. התעוררתי בבעתה מהגשם שניתך על תריסי הברזל ויצאתי למרפסת להציל את הדגל שלי שכבר היה חצי רטוב, ושוב בכיתי ולא נרדמתי מהתרגשות וציפייה ומדאגה לדגל שלי שבסוף התייבש.
למחרת עשו לי קוקיות ועם סרטי משי, הלבישו אותי בשמלה הכחולה שאמא אמרה שהיא מתאימה לי לעיניים וגרביונים לבנים ונעלתי את נעלי הלק הלבנות שקנו לי בחנות של איציק, והרגשתי מלכת היופי של ירושלים, והלכתי עם סבתא שלי לבית הכנסת. היא ישבה עם סידור בעזרת הנשים ואני שיחקתי בחוץ עם ילדות ירושלמיות יותר גדולות ממני שלא הכרתי והן הראו לי בית קטן ליד בית הכנסת ואמרו לי שזה הבית של אַבּוּלֵלֶה והוא חוטף ילדים, וצחקו צחוק מפחיד, ואני ברחתי מהן וזחלתי מתחת לשמלה של סבתא שלי וישבתי שם הרבה זמן מפחדת שאַבּוּלֵלֶה יבוא. היא ניסתה להרגיע אותי ולשכנע אותי לצאת והכל בשקט בשקט כדי שלא נפריע לצדיקות שמתפללות שם. בהפרדה. ברור שבהפרדה. בושה שבכלל שאלתם…
בסוף השתכנעתי ובדיוק כשהתחילו הריקודים סבתא שלי יצאה איתי מעזרת הנשים ומסרה אותי לידיו החסונות של אבי שהרכיב אותי על כתפיו ורקד איתי במעגל של גברים שרקדו עם ספר התורה ושרו באקסטזה והרגשתי שמחה אמיתית כזו ומדבקת בלב והייתי הכי מוגנת בעולם וידעתי שלכאן, אַבּוּלֵלֶה לא יבוא.
חמישה עשורים חלפו. כמו בכל שנה אני יושבת עם אסף בני במרפסת שלנו בתל אביב ומספרת לו את הסיפור הזה. הוא לא ידע מה זה דגל של שמחת תורה ושאל אם היינו חבדניקים, אין לו מושג מה זה ״זה הסוד שלי״ ומי זה אורי זוהר, ואיך נראים תריסים מברזל ושואל אם זה כמו בממ״ד ולמה ירדנו למקלט ולא נכנסנו לממ״ד. הוא לא שמע על אַבּוּלֵלֶה וגם לא יודע מה זה נעלי לק, ואומר שהייתי ילדה בכיינית שחיה בסרט. עכשיו לכי תסבירי לו מה היה כאן בשנות ה-70 של המאה הקודמת 🤦🏼♀️.
חג שמח.
