1#. הנסיכה היתומה
יעל לא זכתה להכיר את אביה. הוא הלך לעולמו במלחמת יום כיפור כשאימה הייתה בראשית הריונה. יעל נולדה לתוך היתמות וגדלה בצילו של אבא גיבור ישראל ואם שהיה לה לב ענק שנזל מבעד לעיניים. כשהיא היתה בת חמש אימה נישאה לגבר אחר, שגידל את יעל כאילו היתה נסיכה מהאגדות. הוא ואימה הקפידו לתת לה יחס מועדף על פני ארבעת אחיה שנולדו להם לאחר נישואיהם, כדי שלא תחוש כיתומה.
ואכן, כל חייה יעל הייתה נסיכה ממש ממש יפה ומוצלחת. נראה היה כאילו היקום כולו ביקש לפצותה על יתמותה ובירך אותה גם ביופי, גם בחוכמה, גם בלב טוב ורגיש, גם במשפחה אוהבת, וגם בבעל מושלם.
2#. עופר
נתעכב קצת על הבעל המושלם שלה – עופר. גם בו יעל חשבה שזכתה. הוא חתיך הורס, וחכם, וכריזמטי, ומצחיק, וספורטאי, מלח הארץ כזה. אלא שכל חבילת התכונות המשובחות הזו עטופה בהפרעת אישיות נרקסיסטית.
עוד לפני החתונה היו לו התקפי זעם, אבל רק מדי פעם, והוא ידע לפצות עליהם במלא מלא אהבה, ובגשם של מתנות שהומטר עליה על מנת לנקות את משקעי ההתקף מנשמתה.
יש לה לב רחום והמון אמפתיה. היא ירשה אותו מאמא שלה שתמיד ריחמה על כולם. ״ההורים שלו רבו הרבה כשהיה קטן, מסכן.״ נהגה אמה לומר לה כדי שלא תנטור לעופר על זעמו, עושה שימוש בסיפורים שסיפר לה כשרק הכירו.
יעל לא סיפרה לאמה שעופר מכנה אותה ״המרוקאית״ וטוען שהיא פרימיטיבית בעיקר בגלל שלא רצתה להכאיב לה בלב הרגיש שלה שמלא צער כבר 50 שנה ויחד עם זאת מלא באהבה לכולם.
איכשהו יעל למדה להסתדר עם עופר. היא פיתחה עור עבה להתקפי הזעם שלו, ולמדה לשים את הזרקור על התכונות הטובות שלו. הוא, לעומתה, שם זרקור על כל פגם שניסה למצוא בה.
״את לא יודעת לבשל. כמה פעמים אמרתי לך לא להכין אוכל חריף מדי. כאן זה לא מרוקו למקרה ששכחת״, ״את לא יודעת להיות אמא, תפסיקי כל היום לפנק אותם, לא מבין איך חשבתי שזה רעיון טוב לעשות איתך ילדים מרוקאים קטנים״, וכך הלאה והלאה.
3#. לא להילחם ולא לברוח
במשך השנים המצב הלך והתדרדר במקביל להתקדמותה המטאורית של יעל בעבודה. עופר היה אמנם איש מכירות מעולה ושהרוויח משכורת נאה ובונוסים, אבל יעל הייתה מהנדסת מחשבים, ובשלב כלשהו קודמה לתפקיד ניהולי ושכרה היה כפול משלו.
עם זה הוא התקשה להתמודד, והתקפי הזעם הקשים שלו הלכו ותכפו. הוא קילל, ובעט בחפצים, והעיף דברים, ושבר חפצים, ואיים, ואל מול כל התקף כזה יעל פשוט קפאה.
כאן המקום לציין שיש ארבע תגובות הישרדותיות לסטרס פתאומי שמאיים עלינו, שידועות באנגלית כארבעת ה-f
Fight, Flight, Freeze, Fawn
השתיים הראשונות הן הנפוצות ביותר פייט או פלייט – להלחם או לברוח. אבל כשאי אפשר להילחם או לברוח הגוף קופא במקום, מצמצם נוכחות, ומצפה שהאיום יחלוף על פניו בלי שיאונה לו רע.
ויעל לא יכולה להילחם בעופר או לברוח ממנו ולכן היא פשוט קופאת. סוגרת תריסים במוח, עוטה ארשת קפואה כשהיא נטולת יכולת להגיב. כמו במבי שקופא במקום כשנלכד בפנסי משאית שעומדת לדרוס אותו.
כעבור כמה דקות עיני האיילה החומות שלה נמלאות דמעות גדולות וחמות, אבל היא משתדלת
שהוא לא יראה, כי הבכי שלה רק מטריף אותו יותר ״בסוף את זו שבוכה?? אני צריך לבכות על הגיהינום שאת עושה לי, ולא את, חתיכת מטומטמת״ והיא מנגבת את הדמעות ושותקת.
4#. ריצוי
התגובה האחרונה היא ה-fawn – תגובת הריצוי. כשאף אחת מהתגובות האחרות לסטרס לא מסייעת לקורבן שאינו יכול לברוח או להילחם וגם כשהוא קופא זה לא נגמר – הוא מתחיל לרצות את התוקף כדי להרגיעו. ויעל עשתה מה שהיא יכולה כדי להרגיע את עופר. החל בלהענות לדרישתו לעשות את מה שהוא כינה כ״מייקאפ סקס״ ועבורה זה היה סוג של אונס כשהנשמה שלה שסועה וממש לא בא לה, עבור בלאסוף את שברי החפצים שהוא שבר ולנקות בדממה את הבלגן. יעל אף הגדילה לעשות ופנתה לטיפול כדי להבין מה היא צריכה לתקן בעצמה כדי להפסיק את ההתקפים האלו.
המטפל הראשון היה פסיכולוג בכיר. הוא אמר לה שעופר לוקה בהפרעת אישיות נרקסיסטית, והיא לא תוכל לתקן אצלה שום דבר שירפא אותו. אז היא הפסיקה את הטיפול והחליפה מטפל. השניה הייתה פסיכותרפיסטית עם עשרים שנות נסיון ואחרי ארבע פגישות היא אמרה לה בדיוק את מה שאמר הפסיכולוג הבכיר – זה לא את, זה הוא. גם אותה היא נטשה. הבינה שהיא לא יכולה לתקן את עצמה כדי להפסיק את הטירוף. המטפלת השלישית אמרה לה שהיא צריכה לתקן את הערך העצמי שלה שעופר הקפיד למחוק ואז דברים יסתדרו ויעל לא לגמרי הבינה למה היא מתכוונת.
5#. מרוקאית נחותה
בתחילת השנה יעל קיבלה עוד העלאה במשכורת. שכרה מגיע לקרוב ל-70,000 שקלים בעוד שעופר משתכר בממוצע 32,000 שקל לחודש, משכורת נאה לכל הדעות, אך נמוכה משמעותית משלה. וככל שהיא ניסתה לגמד את עצמה ולהאדיר אותו כדי שהפער ביניהם לא יכאיב לו, כך הוא הפך ליותר אכזרי.
הוא השפיל אותה, והתעמר בה, ואמר שהיא ׳מוטציה מרוקאית׳ כי בגדול היא אמורה הייתה להיות מוכרת בחנות בגדים. הוא הכניס לה לראש שרק ״בפוקס״ היא קודמה ככה, ושבקרוב מאד יתחלף לה המנהל והמנהל החדש יבין שהיא מי היא באמת ויעיף אותה. בקרוב מאוד יבינו שהיא בדיחה, זיוף, מטומטמת, מרוקאית נחותה.
אבל לא רק שזה לא קרה, קרו שני דברים אחרים לגמרי – החברה בה היא עובדת נרכשה והיא קיבלה קידום והעלאה נוספת בשכר, והבוס החדש התאהב בה. הוא חשב שהיא מושלמת, לא הפסיק להחמיא לה על יופיה וחוכמתה, ולמרות שהיא לא שיתפה פעולה עם חיזוריו – משהו בה הזדקף.
6#. בין ראש השנה לכיפור
בערב ראש השנה יעל הלכה לקניות, וניקתה את הבית, והכינה עם הילדות עוגת תפוחים ודבש והם לבשו לבן נסעו לארוחת החג אצל משפחתה. הנסיעה דרומה בצירוף העובדה שהוא בז למשפחתה ולעובדה שלא היה חג שהוא לא הרס עם התקף זעם היו מתכון בדוק לצרות גם ככה, וההזדקפות שלה שאמנם לא נראתה כלפי חוץ, אבל הוא חש בה בכל חושיו, הוציאה אותו מדעתו כבר תקופה.
יעל הציעה שהיא תנהג כדי שעופר יוכל לישון בדרך כי הוא עייף מכל היום ורגיל ״לישון צהריים״ בימי שישי, והוא הסכים למרות שבדרך כלל הוא זקוק לשליטה, גם במכונית.
בהתחלה היה שקט. הוא נרדם. הילדים שמעו מוזיקה באוזניות והיא חשבה שאולי הנסיעה הזו תעבור בשלום. ואז התחיל פקק והמכונית לפניה בלמה בפתאומיות וגם היא נאלצה לבלום.
עופר התעורר בבהלה.
וזהו.
התקף הזעם היה בלתי נשלט.
צרחות, קללות, שחור בעיניים.
״איך את נוהגת חתיכת זונה, את לא מסתכלת על הכביש??? יכולת להרוג את כולנו!. והכל בשביל לנסוע לחמולה המרוקאית הדפוקה שלך. פעם אחרונה שאני נוסע אליהם. הלוואי שתמותו כולכם. נבלות״. הבנות התחילו לבכות והבן הבכור ניסה להרגיע אותן. אבל עופר לא הפסיק ויעל ישבה מאחורי ההגה, נהגה בארשת קפואה ולא הגיבה.
הקטע עם התקפי זעם הוא שהם מלבים את עצמם ואם אין משהו חיצוני שמסיים אותם הם יכולים להפוך למסוכנים. העוגה שהיא אפתה קודם לכן עם הילדות נחה בתבנית נירוסטה חד פעמית על רצפת הרכב לידו, והוא היה צריך משהו לכלות בו את זעמו. הוא אחז בזעם בתבנית וקימט אותה, העוגה כולה התפזרה ונהרסה והוא התחיל להשליך לכל עבר באוטו חתיכות עוגה נוטפות דבש ולצרוח שהיא תקעה לו את העוגה מתחת לרגליים ושהוא לא יכול לישון ככה וגם ככה אין לה מושג בלאפות עוגות.
הבנות, בנות 11 ו-13 בכו מאוד, אבל הבן הבכור בן ה-17 חטף התקף זעם על אבא שלו. הוא הגיב לסטרס הזה ב-fight פרטי שלו – ״סתום ת׳פה כבר. סתום או שאני הורג אותך. אני אשב עליך בכלא אם לא תעזוב אותה כבר בשקט יא חתיכת זבל. די כבר. די. די. הרסת לכולנו את החיים. אני שונא אותך. שונא. הלוואי שתמות כבר.״ הוא שאג ואז פרץ בבכי קולני, געיות של צער וכאב שהודחקו כבר שנים והתפרצו מגרונו של נער מתבגר שקולו לא מזמן התחלף ונשמתו התרסקה.
השתררה דממה ברכב. הבנות הפסיקו לבכות. עופר השתתק. לא הוא ולא היא ידעו שיש לנער המוצלח הזה יכולת להוציא כזה זעם על אדם כלשהו ובטח לא על אביו. משהו נשבר שם ברגע הזה במכונית שעתיים לפני שנכנסה השנה החדשה.
הם לא הגיעו למשפחתה לארוחת חג. היא סובבה את המכונית והחזירה אותם הביתה. מאז היא לא דיברה איתו והוא שתק כי הבין שמשהו נשבר.
הכנתי אותה שהשקט הזה הוא השקט שלפני הסערה. השבוע הוא קיבל מכתב הזמנה למו״מ אליו צורפה בקשה ליישוב סכסוך שהגשנו מטעם יעל.
״תתביישי״ הוא השליך עליה תערובת של שנאה ועוינות כשהגיע המכתב. ״בחיים אני לא אסלח לך שהרסת ככה את הילדים. אני אקח לך אותם ואת תישארי לבד, כי מי יקח זונה כמוך?״, והיא הבינה שמתחילה מלחמה.
מלחמת יום כיפור שלה.
