1#. יומולדת 6 לבלוג

שש שנים בכל שבת עולה טור בבלוג שכבר הפך, כך אומרים לי, למוסד. מאות אלפי מילים, וסיפורים, ודלתות שנפתחות לתוך חיים של אנשים, ולתוך הלב והנשמה שלהם ולפעמים שלנו.

בקיץ חוויתי משבר כתיבה. אולי במקביל לחיים עצמם שעברו אצלי כזה מהפך. הרגשתי שלא בא לי להמשיך לכתוב. התייעצתי עם שני אנשים שאני מעריכה את דעתם. הראשון אמר לי להרפות, שזה בסדר לצאת להפסקה, לפגרת כתיבה, בלי תאריך חזרה. ״תחזרי כשיבוא לך או תמצאי משהו חדש״, הוא אמר. השני אמר בדיוק ההפך. ״השתגעת? לא מוותרים על כזה נכס. גם כשקשה״. חלקים ממני התחברו לעצה הראשונה וחלקים לשניה.

אומרים שמומנטום יותר חשוב ממוטיבציה להצלחה. שלפעמים צריך להתחיל לעשות משהו גם אם לא בא, והוא פשוט קורה. זה קצת כמו לצאת לריצה בבוקר למרות שבא לכבות את השעון, לשים שמיכה על הראש ולהתהפך לצד השני, ואם בכל זאת יוצאים – מכוח המומנטום ולמרות חוסר המוטיבציה, לא מצטערים.

האמת היא שיותר קל להמשיך מכוח המומנטום מאשר להשקיע אנרגיה בלעצור ולהפסיק ולעזוב את המוסד הזה שהוא בית. מפחיד לעשות כאלו החלטות. צריך לאזור כוחות. והאנרגיה והכוחות שלי היו במקום אחר. בחרתי להמשיך בבלוג למרות הקושי.

ואכן, במשך כמה שבועות כתבתי מכוח האינרציה, בלי מוטיבציה. אחרי מעל 300 טורים, אני מיומנת בלכתוב גם כשלא בא לי.

ואז זה חלף. האהבה לכתיבה שזורמת בעורקי פתחה מחדש דלת ללב שלי. איתה חזרה גם המוטיבציה לא רק לכתוב בבלוג, אלא להמשיך לכתוב סופסוף את הספר השלישי שלי, זה שהולך להיות רב מכר בינלאומי. ככה זה בחיים, לא כל משבר הוא בהכרח הסוף, ולפעמים שווה להמשיך קצת גם כשקשה, ופתאום נפתחת דלת חדשה.

אז הנה אנחנו ביומולדת 6 לבלוג, שזכה בשנתיים האחרונות לכמליון עמודים שנצפים מדי שנה על ידי ישראלים בכל רחבי תבל. רשימת המדינות מפתיעה ומרגשת אותי בכל פעם מחדש כשאני רואה שגם בפנמה, בשבדיה, במלטה, באקוודור, בנמיביה, בתוניסיה ובלאוס יש מי שקוראים את הבלוג שלי.

2#. אז מה למדתי?

כמו בכל יומולדת – 3 דברים שלמדתי משש שנות כתיבה בבלוג, שהפך לספרים ולפודקאסט ושהביא לעולם הרבה קארמה טובה.

1#. משמעת עצמית – מלקולם מגדוול כתב בספרו ״מצויינים״ את חוק ה-10,000 שאומר שצריך להשקיע 10,000 שעות אימון כדי להפוך למצטיינים במשהו. עדיין לא הגעתי ל-10,000 שעות כתיבה בבלוג, ובכל זאת למדתי כמה חשובה המשמעת העצמית להתמדה, גם אם לפעמים מקורה דווקא בכוח האינרציה. בכלל, משמעת עצמית היא אחת המיומנויות הכי חשובות בכמעט כל תחום בחיים. תתאמנו עליה, היא המפתח האמיתי להצלחה.

2#. שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם: כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ – בכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות כמה אנשים קוראים את הבלוג ומאזינים לפודקאסט. כשהמילים שנכתבות בטאבלט הפרטי שלי ונשלחות לעולם עם כוונה טובה, הן זוכות בכוח משלהן ושליחות משלהן ודרך להגיע ללבבות רבים. אני מתרגשת לגלות איזו השפעה יש למילים על נתיב חייהם של אנשים, על היכולת שלהם לזהות דפוסים ולהבין קצת יותר טוב איפה הם חיים, נדהמת לגלות ששופטים ודיינים קוראים את המילים, וכשאני מקבלת עוד ועוד תגובות של אלו שהמילים שלי משנות את חייהן, אני בעיקר נמצאת בהודיה עצומה על הזכות ועל השליחות.

3#. סטוריטלינג – כבר כתבתי ואני כותבת שוב ושוב על חשיבות היכולת להעביר מסר וללמוד לספר סיפור, יכולת שנלמדת ומתפתחת אצלי מפוסט לפוסט, ומשנה לשנה. כבר כתבתי שהסיפור שאנחנו בוחרים יכול לשנות לחלוטין את ניהול ההליך המשפטי, ושבעיני הדרך להעביר טיעון משפטי עוברת קודם כל בסיפור הנכון. זה שימחיש לשופט את האנשים שמאחורי הטיעונים המשפטיים ויעזור לו להגיע להחלטה.

אבל יש גם סיפורים פנימיים. כאלו שאנחנו מספרים לעצמנו ומשוכנעים שהם המציאות עצמה. בפועל הסיפור הפנימי שלנו מנהל לנו את החיים, משפיע לנו על הקארמה, ויכול להיות ההבדל בין חיים מאושרים ופרואקטיביים לחיים קורבניים ואומללים.

ולכן לא קל לי לספר לכם את הסיפור הבא. לא קל לי בעיקר בגלל התגובות העצובות. הנדהמות. הלא מאמינות, המזועזעות. הן באות בעיקר מתוך פחדים שלכם, אבל הן מתנגשות לי חזיתית בסיפור הפנימי.

3#. נפרדנו כך

השופט יצחק עמית אמר השבוע בדיון בבג״ץ על סבירות ביטולה של עילת הסבירות – ״הדמוקרטיה לא מתה בכמה מכות חזקות, היא מתה בשורה של צעדים קטנים. כל צעד הוא צעד קטן, ואז יכולים להגיע למקום שבאמת לא שיערנו”.

אז ככה בול גם עם אהבה. היא לא מתה בכמה מכות חזקות אלא בשורה של צעדים קטנים ששנינו עשינו. לקח זמן להבין שהגענו לשם, למקום שלא שיערנו. לקח זמן להבין שהלכנו רחוק. הרבה צעדים קטנים בדרך שכוסתה באבק המובן מאליו עד שמצאנו עצמנו במקום שממנו אין לאן לחזור. במקום שבו צריך לפצל נתיבים כדי להמשיך הלאה, כל אחד לדרך חדשה.

שנה קשה לא מוחקת את השנים הטובות שקדמו לה, אבל היא בהחלט היתה ארוכה מספיק כדי להביא אותנו לקו הסיום של הזוגיות הזו, שאולי הפכה למובנת מאליה, כמו הדמוקרטיה.

אנחנו לוקחים איתנו את כל הזכרונות והרגעים הטובים שהיו, את כל מה שלמדנו ואת כל מה שקיבלנו ונתנו, וממשיכים הלאה. פרידה לא מוחקת פרק כל כך ארוך ומשמעותי בחיים, היא רק סוגרת דלת בלב.

והסיפור הפנימי שאני מספרת לעצמי הוא סיפור טוב. סיפור על כך שלא צריך לאחוז במשהו בכל מחיר, שאם מנסים שוב ושוב ולא מצליחים צריך לדעת לשחרר ולהמשיך הלאה מלאי תקווה. 17 שנות זוגיות הן לא כישלון, הן פרק חיים משמעותי שבא לקיצו. ויחד עם השנה החדשה, מתחיל פרק חדש.

שתהיה שנה מעולה, ושיפתחו לכולנו דלתות חדשות ובשורות טובות.

דֶּלֶת/ עידית ברק

אָדָם זָקוּק לְפָחוֹת לְדֶלֶת אַחַת
לִפְתֹּחַ אֶת מָה שֶׁסָּגַר
לְהִכָּנֵס כְּדֵי לְגַלּוֹת
לָצֵאת בַּשְּׁבִיל לְחַפֵּשׂ
לִסְגֹּר עַל מְנַת לְהַנִּיחַ

אָדָם זָקוּק לְדֶלֶת אַחַת
לִתְלוֹת עָלֶיהָ שֶׁלֶט
לִקְרֹא לָהּ בְּשֵׁם

אָדָם זָקוּק לְדֶלֶת
כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִנְקֹשׁ עָלֶיהָ בְּיָד רַכָּה
לִשְׁמֹעַ מִישֶׁהוּ בְּצִדָּהּ הַשֵּׁנִי
עוֹנֶה לוֹ: יָבוֹא

***

השבוע בפודקאסט פרק מיוחד לשנה החדשה – תקווה. להאזנה לחצו כאן.