1#. דף חדש
ורוניקה לא אוהבת יותר את ניסו. האמת היא שכבר הרבה שנים שהיא לא אוהבת אותו, אבל היא סבלה בשקט כל השנים. גם כשניסו לא בא איתה ללדת והיא הלכה עם אמא שלה, גם כשהוא רב איתה בברית של הבן הבכור ואמר שהיא מגעילה אותו, גם כשהוא היכה אותה בפעם הראשונה, וגם בפעם השניה. בפעם בשלישית היא עזבה את הבית והלכה להוריה.
אביה, שהאמין שנישואים הם לנצח, דחק בה לחזור הביתה, אחרי שניסו הגיע לבית הוריה עם זר פרחים ענק, ואמר שצריך לסלוח לו כי הוא בחור טוב סך הכל. והיא חזרה אחרי שהוא הבטיח שבחיים לא ירים עליה יד.
שלושה ילדים נולדו לורוניקה וניסו ב-37 שנות נישואיהם, ועכשיו יש להם כבר חמישה נכדים, שורוניקה מוכנה להקריב את חייה עבורם, וניסו לא סובל את הבלגן שהם עושים. ואת העצבים הוא מוציא על ורוניקה שעוברת כבר שנים התעללות רגשית ונפשית וכלכלית ולפעמים גם מינית. ניסו גבר אכזר, שאת כל תסכוליו בחיים נוהג להוציא על אשתו, ואז כשהם בתהום, הוא מושיט יד ומציע ״לפתוח דף חדש״.
״כמה דפים חדשים כבר פתחתי איתו״, היא אמרה לי השבוע, ״אפשר לכתוב רומן עב כרס על הדפים החדשים שפתחתי איתו. אולי הייתי קוראת לו ״ורוניקה מחליטה להתגרש״, כי לקח חיים שלמים עד שהחלטתי להתגרש.״
2#. מה היית עושה אם היה נשאר לך רק שבוע
ניסו כבר בן 62. אנשים בגיל הזה לא משתנים אמרה ורוניקה, והוא היה בטוח שאני תמיד אהיה כאן. שאני תמיד אשאר לצידו, תמיד אדאג לו, תמיד אבשל לו ואכבס לו, ואקפל לו את הבגדים כמו בית מלון. אני מובנת מאליה עבורו כמו רהיט נוח שרובץ שם כבר ארבעה עשורים ולא משנה מה שופכים עליו, הוא שם.
ואז היא קראה את הספר ורוניקה מחליטה למות. יש לה ולגיבורת הספר את אותו שם, אבל הן מאוד שונות – ורוניקה שלנו בת 58 ורוניקה בספר בת 24 שמחליטה למות אבל נכשלת במשימה ומוצאת את עצמה בבית חולים לחולי נפש שם מבשרים לה שנותר לה שבוע לחיות.
ורוניקה שלנו מאסה מזמן בחייה עם ניסו אבל גירושים לא היו אופציה כשהיתה בת 30, והם בטח לא אופציה כשהיא כמעט בת 60.
׳ואם היה לי שבוע לחיות?׳ היא שאלה את עצמה ולא היתה לה תשובה ברורה. מה כבר אפשר לשנות בשבוע? איך היתה בוחרת לחיות אותו? בטח עם הילדים והנכדים שיקיפו אותה ויפרדו ממנה ועם ניסו שאולי במשך שבוע יהיה נחמד ויעניק לה יחס מיוחד, אולי כדי לפצות אותה על החיים הקשים שעברה איתו.
״תגיד ניסו, אם היית יודע שיש לך שבוע לחיות, מה היית עושה?״ היא שאלה אותו כשהם צפו בערב בערוץ הטלוויזיה החביב עליו. ״הייתי מעיף אותך לקיבינימט״ הוא ענה ביובש והיא בלעה רוק בהפתעה, ואמרה רק ״שמענו עליך״ מנסה לא להראות לו שתשובתו הייתה כמו אגרוף לבטן הרכה שלה.
תכל׳ס היא לא אמורה להיות מופתעת מהתשובה הזו. הוא מעולם לא אמר לה מילה טובה. ובכל זאת היא התעוררה באמצע הלילה, וחשבה על התשובה הזו שלו, ובחלק האחורי של האונה הקדמית במוחה החלה להבהב שוב המחשבה להתגרש ממנו. מחשבה שכיבתה כבר לפני שנים ארוכות והכריחה את עצמה להסתגל למציאות מתעללת.
אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד. ורוניקה קמה בבוקר והכינה לניסו את הקפה שלו וחיממה לו קרואסון בדיוק כמו שהוא אוהב ואמרה לו שהיא הולכת לעשות קניות. ״אל תשכחי להביא לי את הלחמניות שאני אוהב״ ספק ביקש ספק ציווה ניסו, וכשהיא חזרה עם השקיות ביד והגיעה למטבח, ניסו ביקש לחמניה והיא נזכרה שלא קנתה לו.
הגוף שלה התכווץ מהתגובה הצפויה וכדי להקדים תרופה למכה, תרתי משמע, היא אמרה לו – שומע ניסו, בדיוק נגמרו להם הלחמניות אמרו שעוד חצי שעה מגיע עוד משלוח ואני אלך להביא לך לחמניות טריות.
בינתיים בעודה פורקת שקיות סופר עם קניות, ניסו החל להעביר עליה ביקורת. למה קנית ״רק קוטג׳ אחד את מתקמצנת או מה?״ והוא המשיך, ״איזה מלפפונים בחרת? כמו הצורה שלך״, ״כמה פעמים אמרתי לך להביא יוגורט דובדבן ואת מביאה פירות יער. אין לך שכל אין״, וכך הלאה והלאה. ורוניקה שתקה, וכשסיימה לסדר הכל חזרה לסופר וקנתה לניסו את הלחמניות שהוא אוהב והלכה לסופר נוסף לחפש לו יוגורט דובדבן, וחזרה הביתה עם הלחמניות והיוגורט וניסו התיישב ליד השולחן והיא הגישה לו את האוכל כרגיל, והלכה לעבודה.
3#. ויטריול
בינתיים היא חשבה על הספר ׳ורוניקה מחליטה למות׳ ועל הניסוי של ד״ר איגור שאומר לורוניקה שיש לה שבוע לחיות ובעצם רוצה לגרום לה להתאהב מחדש בחיים ולרצות לחיות בתשוקה ובהתלהבות, וכך מרפא אותה מהויטריול, אותו רעל קטלני שנקרא ״מרירות״ ונמצא אצל כל בני האנוש ברמה כזו או אחרת.
הויטריול תוקף את הגוף במצבים של פחד, בעיקר פחד מהמציאות. וכשהמרירות מתפשטת בגוף היא פוגעת בעיקר ברצון. בני אדם שנתקפים בויטריול מאבדים בהדרגה את כל רצונותיהם. הם ממשיכים ללכת לעבודה, לצפות בטלוויזיה ולקיים שיגרה רגילה אולם נטולת רגשות עזים כמו אהבה, שנאה, ייאוש, תקוה, התלהבות וסקרנות. כעבור זמן מה אדם הופך לנטול רצון לחלוטין. אין לו אפילו רצון למות או לחיות.
ורוניקה שלנו חלתה בויטריול כבר לפני שנים. היא איבדה את הרצון האותנטי שלה ועשתה כל מה שניסו אומר גם אם זה ללכת פעמיים לסופר ולספוג השפלות וביקורת מקטינה.
באותו יום אחרי העבודה ורוניקה הלכה לשיעור פילאטיס, ואחריו נפגשה עם שיר הבת הצעירה שלה לארוחת ערב, וסיפרה לה שהיא קוראת את הספר ההוא שהיא השאירה אצלה של פאולו קואלו ׳ורוניקה מחליטה למות׳ ושאלה אותה מה היתה עושה אם היה לה שבוע לחיות. שיר בתה, שלא במקרה השאירה את הספר אצל הוריה, ענתה ״הייתי רוצה לעשות כל מה שלא עשיתי ולחוות כל מה שלא חוויתי, ושכל האנשים האהובים עלי יחוו את זה יחד איתי״.
עיניה של ורוניקה נמלאו דמעות כשהיא סיפרה לבתה מה ניסו ענה לאותה שאלה, ושיר, שלא הופתעה שאלה ״תגידי אמא, למה בעצם את לא מתגרשת ממנו?״.
-״בגילי?״ ענתה ורוניקה ושיר אמרה שבגיל 58 לא נגמרים החיים, ושהיא לא צריכה לסבול ככה במשך שנים, וששום דבר לא מחזיק אותה לאיש הזה.
נעצור רגע כדי לומר שורוניקה אשה נאה, עם משרה ציבורית בכירה, שמפרנסת את ניסו, שעובד כנהג מונית, כבר שנים. היא יודעת שהיא חיה חיים לא פשוטים, היא יודעת שזה לא מגיע לה, והיא יודעת שהיא איבדה את הרצון לשנות את המציאות.
כשהיא חזרה הביתה ניסו כבר ישן. למחרת בבוקר כשורוניקה פתחה את המקרר היא נדהמה למצוא מקרר ריק. ניסו השליך את כל הקניות שהיא עשתה אתמול – לזבל. ורוניקה מיד הבינה שזה אחד מהעונשים של ניסו, שמעולם לא נזקק לסיבה כדי להעניש, ומשהו נשבר אצלה. היא ממש הרגישה איך יחד עם הקניות שנזרקו לזבל, הוא זרק גם אותה. לקיבינימט.
״שומע ניסו״ היא העירה אותו, ״תחשוב שיש לך שבוע לחיות וזרקת אותי לקיבינימט.״ הוא לא הבין מה היא רוצה והביט בה בזעף. ״אני רוצה להתגרש״ ורוניקה המשיכה ״כבר שנים שאין לי חיים איתך. רק פחד. איבדתי את הרצון לחיות והנה החזרת לי אותו חזרה. אני רוצה לחיות כאילו נשאר לי שבוע. כאילו הלכתי לקיבינמיט ממך ולא חזרתי, כאילו החיים מתחילים לי מחדש. שומע ניסו? אני לא רוצה לחיות עם עונשים, ביקורות, והתעללויות.
שומע ניסו? לא רוצה לא להרגיש כלום.
שומע ניסו?
אני
רוצה
להתגרש״.
