השבוע הסתיימה שנת המשפט העמוסה ביותר ברבע מאה האחרונה עם להערכתי הרבה יותר ממאה חמישים דיונים (לא ספרתי) ועומס נפשי ורגשי מטורף אבל גם הרבה הכרת תודה, תחושת שליחות, ומלא תקווה. הטור השבוע נכתב במטוס בדרך לחופשה משרדית בכרתים, כי מגיע לנו קצת חופש, עבדנו קשה.

1#. אירוניה

בימים ראשון ושני ניהלנו דיוני הוכחות בתיק רכושי בין שני גברים שנפרדו אחרי כמעט 20 שנה של עליות ומורדות. יצחק התובע, (שהיה פעם איציק) מבקש לקבל מחצית מהדירה ומהעסק של יאיר, בן זוגו לשעבר. יצחק, שבינתיים חזר בתשובה, הגיע לבית המשפט עם זקן ארוך וציציות ועם אשתו ההרה והחסודה שלראשה כיסוי ראש.

״עברת טיפולי המרה?״ שאלתי אותו בחקירה הנגדית. – ״עברתי טיפולי קדושה״, הוא השיב, והוסיף – ״הבנתי שהשם לא רוצה שאחיה בדרך שבה חייתי״. – ״והשם היה רוצה שתתבע את יאיר כאילו היית אשתו?״ שאלתי. ״למה לא, זה כמו שבעל ואשה מתגרשים״, הוא השיב, ובעצם הגדיר מחדש את המילה אירוניה.

2#. אלימות נגד קטינים

ביום חמישי היה דיון בבית המשפט המחוזי בחיפה. קטינה בת 17 שמצויה על הרצף האוטיסטי חווה אלימות מאביה ואיש לא עושה דבר. השופטים אומרים לאב בקול של הורה שנוזף בילד שלו ׳נו נו נו באמת לא תקין מה שאתה עושה בבקשה תשתף פעולה וקח את בתך לטיפול׳. וכשהוא משיב ״זה מה שהיא רוצה, אם היא רוצה להיות קורבן – זכותה״, הם עונים לו שזו אחריותו להפסיק את האלימות הזו ולקחת אותה לטיפול, אבל לא באמת עושים כלום. וכך מאפשרים לו להמשיך לנקוט באלימות כלפי הנערה.

וזאת למרות שמונחת לפניהם חוות דעת של מומחית שהם עצמם מינו, שקובעת שבמקום לשתף פעולה עם הטיפול, האב עושה שימוש בטיפול כדי להמשיך לפגוע בקטינה.

בפועל מערכת המשפט כולה ממתינה בהכנעה שהקטינה תגיע לגיל 18, ואז ירימו ידיים ויאמרו – באמת שניסינו לעזור – אבל עכשיו היא בגירה ואם זה מה שהיא רוצה, זכותה להיות קורבן.

עוד לפני שהסבירות בוטלה זה נשמע הזוי. לא סביר שמערכת המשפט תתן לאב להיות אלים כלפי בתו, נכון? עכשיו תחליפו את המילים ״חווה אלימות״ במילים ״עוברת ניכור הורי״ ופתאום הסיפור נשמע הגיוני.

אז זהו שלא. לא הגיוני שמערכת המשפט נוקטת בכזו אוזלת יד אל מול ניכור הורי של הורה אחד כלפי ילדו שמנתק קשר עם ההורה האחר, כאשר אילו היה מדובר בשבירת יד או רגל או סתם גרימת חבלה, היה אותו הורה כנראה עומד לדין פלילי.

ניכור הורי הוא אלימות לכל דבר.
לחבל בנפשם של ילדים, לנכר אותם מההורה השני, בין אם במפורש ובין אם באמצעות מניפולציה, לעודד אותם לבחור הורה, זו התנהגות אלימה לא פחות מלשבור עצם בגוף.

עצם מתאחה. נשמה של ילד לא תמיד מתאחה. ילד מנוכר מתנהל בעולם עם נשמה קרועה, עם התפיסה המעוותת שאם הוא יכול לבחור הורה יש לו כוח בלתי מוגבל, והכוח הזה מסוכן לו עצמו.

לנכר ילד זה להפוך אותו ליתום מהורה חי ולהפוך את ההורה המנוכר להורה שכול לילד חי. זו אלימות כלפי הילד ואלימות באמצעותו כלפי ההורה המנוכר. וזה נמחק ופוגעני לא פחות מאלימות פיזית ולא פחות מאלימות כלכלית, אלא שמערכת המשפט כמערכת לא עושה מספיק כדי להפסיק את האלימות הזו.

ואל מול אוזלת היד הזו של המערכת עמדתי השבוע מתוסכלת עד דמעות.

3#. תקווה

ההורים שלה העיפו אותה מהבית בגיל 17 כשנודע להם שהיא שכבה עם חבר שלה. היא עברה לגור איתו ובגיל 18 כבר היתה אמא. בגיל 23 היא היתה בבית – אמא לשניים, קורבן לגזלייטינג ואשה מוכה, ובחוץ – סטודנטית לעבודה סוציאלית שגם עובדת במשרד רואי חשבון תוך כדי במשרת מזכירה. אל תשאלו אותי איך.

ואז בעלה הודיע לה שיש להם חובות עתק, שהוא פותח הליך של פשיטת רגל ושהוא החליט להתגרש ממנה. מהר מאוד היא גם גילתה שהוא עוזב אותה לטובת אשה אחרת.

את הסיפור הזה סיפרה לי הבוסית שלה עוד לפני שהיא הגיעה אלי לפגישה וביקשה שאעזור לה והיא תממן את שכר הטרחה. ציפיתי לפגוש אשה שבורה, עם תסמיני דיכאון ועם חרדה כללית מהעתיד והרבה הרבה בכי. הופתעתי לפגוש אשה אסופה, עם חיוך וגו זקוף שדיברה על כך שעם כל הקושי, היא מנהלת את חייה מתוך אמונה שהכל קורה לטובתה, שיש לה תוכניות לעתיד ושהיא משוכנעת שיהיה הרבה יותר טוב.

לקח לי זמן להבין מה מניע אותה ובסוף קלטתי. זאת התקווה. יש לה תקווה והתקווה הזו עושה קסמים. היא ההבדל בין אשה בדיוק באותו מצב ששוקעת למטה, והאשה הזו שהכל קורה לטובתה.

ובערב בבית חשבתי עליה והתחלתי לבדוק קצת על התקווה הזו שכולנו צריכים הרבה ממנה בימים אלו, ומסתבר שיש מחקרים, אפילו מדע שלם סביב התקווה, וארגונים שמטרתם להגביר תקווה בעולם, ודרכים ללמוד לטפח תקווה.

תקווה היא “האמונה שהעתיד יהיה טוב יותר מההווה, יחד עם האמונה שיש לך את הכוח להפוך אותו לכזה.” זו ההגדרה בה השתמש ד”ר שיין לופז, מדען בכיר בגאלופ, שגם רצה שנדע עד כמה תקווה יכולה להיות שימושית. “התקווה היא מנבא קריטי להצלחה במערכות יחסים, בלימודים, בקריירה ובעסקים – כמו גם לחיים בריאים wומאושרים יותר”, הוא אומר.

ד”ר לופז עמד בראש מחקר מרתק המראה שלא רק שתקווה טובה לרווחתנו, אלא שזו איכות מדידה שניתן להגביר עם תרגול.

מה שמדהים זה שתקווה היא הרגש החיובי היחיד שמופעל על ידי מצבי משבר או בתקופות של חוסר וודאות. נשמע מוכר? ובכן, בלי קושי, לא ניתן להדליק את ניצוץ התקווה. אין לנו צורך בתקווה ללא משבר, אולם כשניצוץ התקווה נדלק הוא יכול להאיר גם מקומות מאוד חשוכים.

אנשים חסרי תקווה אינם מבינים שהמשבר או חוסר הוודאות הם דווקא קריאה לפעולה, כי הם מתמקדים בקושי, וכידוע מה שמתמקדים בו גדל.
אנשים בעלי תקווה אוחזים באמונה שיש להם יכולת לשלוט על העתיד. הם מאמינים שתוצאה עתידית חיובית אפשרית, רוצים בה, ומחפשים דרכים לשנות את המציאות הנוכחית, ומה שמניע אותם זו התקווה שהעתיד יהיה טוב יותר.

ג’ון פארסי, מנכ”ל מרכז התקווה באוניברסיטת אריזונה, מדגיש שחשוב להבין את ההבדל בין תקווה לאופטימיות עיוורת. ״אנשים אופטימיים רואים את חצי הכוס המלאה, אבל אנשים מלאי תקווה שואלים איך הם יכולים למלא את הכוס לגמרי “.

פארסי אומר שמכיוון שאופטימיות לא מחייבת אדם לעשות דבר, היא יכולה להפוך לסוג של חיוביות רעילה. אך אנשים מלאי תקווה אינם יכולים פשוט לקוות לטוב. ״התקווה דורשת מאדם לקחת אחריות על משאלותיו ולפעול לקראתם.״

4 דברים שחשוב לעשות כדי לטפח תקווה –

1#. צריך להציב מטרות כל הזמן, לעדכן אותן ולדאוג לכך שלפחות חלק מהן תהיינה מטרות מרגשות.
2#. לבנות תוכנית פעולה כדי להשיג את המטרות, ולעדכן אותה כל הזמן.
3#. לזכור שמה שמתמקדים בו גדל, וצריך להתמקד באופן יזום באמונה שהעתיד יכול להיות טוב יותר ושיש לנו את היכולת לגרום לכך.
4#. להתאמן על זה כל הזמן, כי לבנות תקווה זו עבודה קשה, אך מאוד מתגמלת.

ותזכרו שלא סתם ההמנון הלאומי שלנו הוא התקווה, אנחנו ידענו את חשיבות התקווה עוד לפני המחקרים.

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.

יאללה. יצאנו לפגרה. תכף נשוב.