1#. אמא טובה
חמישה ילדים הביאו דני ועינת לעולם. כל אחד מהם היא הניקה עד גיל שנה והחליטה לוותר על הקריירה שלה כמרצה באקדמיה לטובת גידול הילדים. ״ככה אני גדלתי וככה אני רוצה לגדל את הילדים שלי״ היא אמרה והוא לא התווכח. להיפך – היה לו נוח ומאד יעיל לקריירה כמהנדס בניין עצמאי. אלא שהאימהות הטוטאלית שלה איימה בעיניו על האבהות שלו ולכן הוא דאג כל הזמן להקטין אותה. ״את לא עושה כלום״, ״מה עשית כל היום קיפלת כביסה?״, ״את לא מגדלת את הילדים, אני גם עובד וגם מגדל אותם״, ״את אמא גרועה״, ״יש לך שכל של שפן״, ״אי אפשר לסמוך עליך״, ״את לא מבינה כלום״, ״את חולת נפש״ ועוד ועוד הקטנות ובין לבין התקפי זעם בעיקר אם הופרה שלוותו על ידי מי מחמשת ילדיו או שהדברים לא התנהלו כשורה.
ועינת לכאורה לא הקשיבה לו ולא התייחסה, והיתה מלאת בטחון בעצמה וביכולות שלה גם השכליות וגם האימהיות, בכל זאת יש לה דוקטורט אקדמי ודוקטורט בלגדל חמישה ילדים. אבל מסתבר שהקטנות רצופות במשך שנים מותירות חותם גם אצל הא.נשים הכי חזקים.
בדיון הראשון בעניינם הוא טען שהיא אמא גרועה וחולת נפש ושהוא גם עבד וגם גידל את הילדים ולכן המשמורת צריכה להיות אצלו. השופטת לא אהבה את זה ואמרה לו שהעובדה שהוא מקטין אותה אינה מעידה על כישורי הורות טובים במיוחד. בתגובה עורך הדין שלו דרש שתערך להם בדיקת מסוגלות הורית. הסכמנו מיד ובלי להסס. ״רק בדיקת מסוגלות הורית תראה באמת מי היא״ אמר עורך הדין בשכנוע פנימי עמוק, שהעיד שהלקוח שלו עשה גם לו גזלייטינג.
כשיצאנו מהדיון היא הראתה לי שיש לה תיקיה בטלפון שנקראת ״אמא טובה״ ובה שמרה במשך השנים תמונות שמזכירות לה איזו אמא היא. היו שם תמונות של משלוחי מנות, ועוגות, ותחפושות, ואמא מלווה לטיולים, ובישולים עם הילדים ופנקייקים בצורת לב וחביתה עם עיניים מזיתים ואוזני מלפפון, ועוד ועוד תמונות שתפסו רגעים של אימא וילדים, ונקרע לי הלב מחמלה כשנוכחתי שגם אשה כמוה, עם דוקטורט, שעוברת גזלייטינג והקטנות, צריכה להזכיר לעצמה מי היא.
בסופו של דבר כשיצאה החלטה בעניין בדיקת מסוגלות הורית, דני נסוג וסירב לממן, אבל השופטת התעקשה וחייבה אותו. ובסוף הבדיקה דני אובחן כלוקה בהפרעת אישיות נרקסיסטית ועינת כמובן יצאה אמא כשירה לחלוטין. לא מפתיע. לא מפתיע גם שלמרות הפרעת האישיות הנרקסיסטית ההמלצה היתה לאחריות הורית משותפת ושהייה של הילדים אצל דני פעמיים בשבוע ובכל סופשבוע שני.
2#. כפפות של משי
דני עזב את הבית חודש אחרי תחילת ההליך שנמשך זמן רב תודות לרפרטואר הנרקסיסטי שהופגן בבית המשפט וכלל התחמקות מהמצאת מסמכים והגשת אינספור בקשות. עורך הדין שהציע לערוך מסוגלות הורית פוטר בבושת פנים כשהתקבלו כמה החלטות שדוחות את בקשותיו, ונשכרה תחתיו עורכת דין אחרת.
עד מהרה דני פצח בזוגיות שניה ואינסטגרמית, שהעידה על כך שהוא מצא את אהבת חייו, או כמו שהוא כתב בסטורי שלהם עם שקיעה בים – ״מים רבים לא יכבו את האהבה הזו״.
אני תמיד אומרת שרצוי להיות ביחסים טובים עם בת הזוג של האקס. היא נמצאת עם הילדים שלך כשהם איתו, ובאופן כללי היא בדרך כלל לא אשמה שהתגרשתם, וגם אם את חושבת שכן, תבלעי את הצפרדע, תנשמי עמוק ותני לקארמה לעשות את שלה.
במקרה הזה עינת היתה ביחסים סבירים עם דנה, בת הזוג החדשה של דני. פה ושם היה צריך לתאם ענייני ילדים ודנה הייתה עדיין בשלב הזה במערכת היחסים בו היא התאמצה להוכיח לדני שהיא מדהימה לא רק איתו אלא גם עם חמשת ילדיו.
השבוע התקיים דיון בבית הדין הרבני בפתח תקווה. תוך כדי דיון דני חטף התקף זעם על עורכת הדין החדשה שלו ופיטר אותה. כנראה שהוא הגיע הביתה מהדיון זועם לחלוטין, לאחר שהבין שמצבו המשפטי לא מזהיר.
לא לגמרי ברור מה קרה, אבל תרשו לי לנחש שהתקף הזעם ניתז גם לעבר בת זוגו, וזו מצידה שלחה לעינת הודעה קולית ממש אחרי הדיון. היתה זו הודעה קולית אלימה במיוחד, כזו שמי ששומע אותה מתהפכת לו הבטן והוא נותר עם תחושת בחילה ומועקה בלב. ובמיוחד מפחידה המחשבה שהילדים שלך נמצאים שם עם הזוג הזה – דני ודנה.
וככה היא אמרה מילה במילה (לא נגעתי) בקול מקפיא דם-
״את יודעת שהזונות הגרמניות במלחמת העולם השנייה, היה להן שימוש. המילה זונה הייתה לה משמעות. מלא משמעות. הן לפחות רפאו חיילים, עשו איזה משהו עם ייעוד. את כנראה באת לעולם הזה בלי ייעוד, את באת מהשטן. את באת להשחית, לקלקל, לזהם, להרוס, לפצוע. וכל זה למה? בגלל שאת אישה חולה ולא מאובחנת. עכשיו ברגע שתזיזי את ה-40 קילו ואת כל היופי הזה שנשאר ממך לתוך איזה מחלקה פסיכיאטרית ותטפלי בעצמך, יוטב לכולם.
ובואי אני אגיד לך עכשיו משהו בתור אחת שרואה את הילדים שלך ומטפלת בהם מפעם לפעם- בפעם הבאה שאני אשמע איזושהי אמירה עליי באיזושהי צורה ואופן מאיזשהו גורם כלשהו, ותגרמי לי להתעצבן כמו שאני מתעצבנת עכשיו, אני מבטיחה לך שאת תבואי ואת תתנצלי על הרגע הזה שעשית את זה, ואת תתנצלי על היום הזה שאת הכרת אותי, כי אני מאד נחמדה, יותר מידי נחמדה לילדים שלך ותאמיני לי שהדברים יכולים להיות גם אחרת.
יכול להיות אחרת אם היית באמת נמצאת עם איזה ביץ’ בצד השני שבאמת מלמדת את הילדים שלך להיות אחרת מכפי שאת מחנכת ומגדלת אותם להיות ילדים אומללים, חלשים, מתוסכלים. אז אל תדברי איתי על חינוך ילדים, אל תכניסי אותי לפה של הילדים, זה לא יעזור לך זה לא ילך, ילדים מרגישים מי אוהב אותם. את צריכה בכלל להיות אסירת תודה שיש דמות חיובית אחת שפויה בחיים של הילדים שלך כי את חתיכת פח זבל אנושי. אני מציעה לך לנתק כל מגע איתי. לא רוצה לשמוע את השם שלי יוצא כי אני אחנך אותך. אני אטפל בך.
הוא, הדגנרט הזה שסבל אותך, אני לא יודעת כבר איך לקרוא לו, לא מזהה אותו בכלל, ביחסים מול אישה כמוך לא בועט בך אחרי שבוע שהוא הכיר אותך, אבל הוא עשה את הטעות והוא משלם על הטעות הזו. אני? תשאירי אותי מחוץ לסיפור, כי הכפפות משי שהוא נוהג בך אותי לא מעניינים.״
אחרי שהיא וידאה שההודעה נשמעה היא מחקה אותה כדי שלא ישארו ראיות לאלימות הזו, אבל ההודעה כבר הועברה אלינו ולמשטרה ונשארה לי בלב כל השבוע.
3#. קירות של תקוה
3#. קירות של תקוה
הרבה מאוד שנים אני מופיעה בבית הדין הרבני בפתח תקוה. הם בסדר שם הדיינים – חכמים, מבינים עניין, ומאוד לא אוהבים שמשקרים להם. הרבה פעמים הם עושים עבודה יותר טובה ויותר יעילה מהשופטים בבית המשפט לענייני משפחה, אבל זו לא אמירה פוליטית ובבקשה לא לקפוץ עלי ולומר שצריך רפורמה במערכת המשפט וסמכויות רחבות לרבנים. לא לזה התכוונתי. הייתי השבוע פעמיים בבית הדין הרבני בפתח תקוה. על דיון אחד קראתם כעת וגם השני היה מטורף, אבל לא על זה רציתי לספר לכם,
רציתי לספר לכם על סלומון. סלומון הוא האיש שעומד במדי חברת השמירה בכניסה לחניון של המרכז המסחרי הקטן שנמצא בסמוך לבית הדין הרבני, בו אני נוהגת להחנות את רכבי בכל פעם שאני מגיעה לדיון. תחשבו כמה דיונים היו לי במשך רבע מאה, וכמה פעמים נכנסתי ויצאתי מהחניון הזה. היציאה תמיד לחוצה, גם מפאת העובדה שהדיונים בדרך כלל מתעכבים ואני מוצאת את עצמי ממהרת מאוד לפגישה הבאה שעל פי רוב כבר ממתינה במשרד וגם בשל העובדה שהיציאה צרה פיזית וכישורי הנהיגה שלי עומדים במבחן בכל פעם מחדש.
השבוע כשיצאתי מהדיון של עינת ודני שמתי לב שעל קיר הבטון של החניון ביציאה ממנו תלויים הרבה ציורים ממוסגרים והוא צבעוני ומקושט בפרחים ממש כאילו החניון הזה הוא הבית של מישהו.
ואז קלטתי שזה בעצם המשרד של האיש שעומד בכניסה לחניון. כבר שנים שהוא עובד שם, בחניון של המרכז המסחרי, והוא רצה שיהיה לו נעים ויפה וצבע את הקיר וקישט אותו בתמונות ובפרחים וכששאלתי הוא חייך במבוכה ואמר ״נו, זה ציורים שאנשים זרקו ואני תליתי״ והיה נבוך כאילו נכנסתי לו הביתה ושאלתי על הציורים שתלויים לו בסלון, וסיפר לי שהוא עובד שם כבר 16 שנה בחניון. חייכתי אליו עם הלב ואמרתי לו שהקיר מאוד יפה ואיחלתי לו יום טוב, והוא חייך במבוכה והביט בקיר בגאווה.
ואני הבנתי שהקיר המושקע הזה עם התמונות והפרחים הוא בעצם התקווה של סלומון, הוא הקשת בענן שלו בימים על גבי ימים ושנים על גבי שנים בבודקה קטנה בכניסה לחניון בפתח תקוה, ובזכותו הוא שורד שם.
ואני הבנתי שכבר שנים שהקיר המקושט הזה בחניון האפור מופיע לי בזווית העין ולא ממש נקלט, והלב שלי התכווץ כשחשבתי על כל הדברים היפים שמופיעים לנו בזווית העין ומוחמצים כי לא עצרנו לרגע להביט באמת, ועל סלומון שכבר 16 שנים עומד עם המדים של חברת השמירה בחניון בקור ובחום, ומגיע לו שיהיה לו נעים ויפה, ואיך מגיע לכולנו שיהיה לנו נעים ולא משנה איפה אנחנו נמצאים, ואיך לא חייבים לקבל מציאות קשה ואפורה ואפשר להוסיף לה פרחים וצבע בין אם זה בתוך הלב שלנו, בתוך הבית שלנו, במשרד במגדל יוקרה או בחניון אפור של מרכז מסחרי קטן ליד בית הדין הרבני בפתח תקוה.
***
השבוע בפודקאסט על אורנה שהפכה לדוגמנית בגיל 60 והוכיחה לעולם שלעולם לא מאוחר. להאזנה לחצו כאן.
