1#. סיכון מחושב
״כמו שנכנסים לרכב לוקחים בחשבון סיכון לתאונה, כך כשנכנסים לזוגיות לוקחים מראש סיכון לבגידה״, השיב השופט כשעורכת הדין של האשה ניסתה להתנגד לחלוקת הרכוש בטענה שהוא בגד בה ונולד לו בן מחוץ לנישואין. ״והיא לא ידעה?״ שאל השופט, והיא שתקה. כשאת נישאת למישהו שאלו הם נישואיו הרביעיים ויש לו ילדים מחמש נשים שונות, זה בערך כמו להכנס לרכב עם נהג שכבר עשה כמה תאונות ועולה שוב לכביש. סיכון מוגבר. הכתובת כתובה על הקיר או מודפסת על החופה.
זה היה הדיון השישי השבוע, והוא הסתיים בפסק דין חצי שעה אחרי שהחל, וסיים מערכת נישואין של שש שנים, שני ילדים נוספים, ומעבר לאשה הבאה.
2#. כבוד המשפחה
יום קודם סיימנו בהסכם כמעט 50 שנות נישואין, אחרי כ-12 שעות חקירה, 10 שנות פירוד, 4 שנות הליכים משפטיים, 15 קלסרים שמכילים אלפי עמודים, וכשההסכם נחתם השופטת אמרה להם ״היום החזרתם את הכבוד למשפחה״.
שניהם היו עם דמעות בעיניים בעיקר מתיסכול.
לפני שנים רבות עזב שלמה את הבית כדי לחיות עם לימור, שצעירה ממנו בכמה עשורים. שלמה אף פעם לא היה גבר של אשה אחת, אבל הוא היה נשוי לרחל 40 שנה, והיו להם ילדים ונכדים, שבט שלם ששלמה לא רצה לוותר עליו או לפגוע בשלמותו. וכך הוא מצא דרך להנות מכל העולמות.
רחל נותרה לגור בביתם רחב הידיים, יחד הם הגיעו לארועים משפחתיים, גם מהצד שלו, ארוחות ערב משפחתיות היו כמעט מדי שבוע, הרכוש לא נמכר, הוא המשיך לממן הכל, לצבור עוד רכוש ורחל היתה שם תמיד. אשה נאה, כלים נאים, אוכל טעים, בית מדהים, משפחה עם כבוד. ובבית השני, בעיר הסמוכה חיו שלמה ולימור בחיים מקבילים. סטאטוס קוו שהחזיק פחות או יותר, עשור שלם.
עד שנולדה ללימור ולשלמה בת.
לרחל נמאס. היא רצתה לקבל חצי מהרכוש ולהתנתק משלמה. שלמה לא אהב את הרעיון ויצא למלחמה. מרבה נכסים מרבה מחלוקות וכאן עלתה השאלה האם רחל ושלמה נותרו שותפים רק עד מועד עזיבתו את הבית, או גם בעשור שחלף ובו לא חילקו ביניהם את הרכוש וגם חלקה של רחל מונף לטובת רכישת עוד ועוד נכסים.
הם כבר בני 70++ אבל שניהם חדים וכל אחד מהם הביא עדים ועברנו יחד השבוע שלושה ימים והרבה הרבה שעות של חקירות, ולא נותר שם כלום מהכבוד המשפחתי שהחזיק אותם עשור שלם, ונותר רמוס כולו על רצפת אולם דיונים קטן.
״התחלתם ב-2019 ואתם תסיימו ב-2029״ הניחה השופטת את נבואת הזעם שלה על המדוכה, ושניהם חישבו את מנין שנותיהם והבינו שבעשור השמיני לחייהם כל שנת חיים מבטאה אחוז גדול יותר ממה שנשאר. וכך הם הגיעו להסכם של עמוד וחצי שהוכתב לפרוטוקול, ושם קץ לסכסוך.
3#. אנשים ונעליים – אם הם מכאיבים לך הם לא במידה שלך.
אחרי מערכת יחסים נרקסיסטית, שכללה הפצצות אהבה, התעללות, ו״שאיבה״ כל פעם מחדש, היא הבינה שעדיף לבד מביחד, ושלחה לי את מה שכתבה, וזה היה כל כך יפה שביקשתי רשות לפרסם –
השנה שחלפה עלי היתה
כמו רגל בתוך נעל לא מתאימה…
היא היתה יפה ונוצצת ורציתי בה מיד.
ככל שהתקדמו הצעדים היא החלה לכאוב
ואני, שממש רציתי בה, חשבתי שתתגמש
ושבסופו של דבר תתעצב על רגלי בנוחות,
אבל זה לא קרה.
היא הוסיפה לכאוב ולקחתי מידי פעם הפסקות ממנה וחזרתי לנעול כי היא נצצה והייתה כה יפה לרגלי. ואז תוך זמן קצר שוב כאבה, מאד.
לעיתים היו אלה פצעים של ממש שצרבו את עורי והותירו בו סימני כאב, עד ששלפתי אותה במהירות מרגלי ונשבעתי שלא אוסיף עוד להכניס את רגלי לנעל הזו, לעולם.
והימים חלפו והפצעים הגלידו וזכרון הכאב הלך ודעך, ושוב היא בצבצה בארון הנעלים יפה וזוהרת ושוב הזמינה אותי לשים את כף רגלי בתוכה ואני לתומי, חשבתי שאולי אחרי חלוף זמן, היא תתרכך, תתגמש ותתאים את עצמה למידתי.
זה לא קרה.
כשנעל לא מתאימה, היא כנראה לעולם לא תתאים. אי אפשר לצעוד למרחקים ארוכים בנעל לא מתאימה שגורמת לכאב.
היום אני יודעת שעדיף להתהלך יחפה, חשופה,
עד אשר אכניס רגלי לנעל שתתאים למידתי, כזו שאוכל לצעוד איתה למרחקים ארוכים, אולי עד לאין סוף.
***
השבוע בפודקאסט פרק מופלא עם גלית הובר על התמודדות עם משברי חיים קשים. להאזנה לחצו כאן
