1#. כלפי חוץ הוא גבר מרשים מאוד.
תמיד עם ג’ינס וחולצה כחולה מכופתרת, גם כשהוא נפגש עם משקיעים מחו״ל, יש לו קטע כזה מתריס – אני אלבש ג’ינס ואתם תפלו שדודים לרגלי הכריזמה שלי. זה תמיד עובד. הגובה, החולצה הכחולה, המבט הכחול, והזקן המאפיר. והיא משלימה לו את הלוק עם העיניים הכחולות, הרזון והשמלות שזרוקות בכאילו רישול על גופה ונרכשו בככר המדינה. תמיד בככר המדינה. שם היא הכי אהבה לעשות סיבוב כשהוא השאיר לה את כרטיס האשראי השחור שלו. חתיכת פלסטיק ששווה הון וגרמה לה להרגיש אשה יפה.
אבל כבר שנתיים היא לא קנתה לעצמה כלום. מזל שיש לה ארון מלא היא אמרה לעצמה כשהוא השאיר לה 250 שקלים לקניות וענה לה ״תסתדרי״ כשהיא אמרה בקול רפה שזה לא מספיק לכלום, והוא והסביר שהוא ממש לא חייב להאכיל את הבן שלה. והיא שתקה. השפילה מבט ושתקה.
2#. היא עלתה ארצה לפני המון שנים
ונישאה לבחור שהכירה כאן אבל דיבר את אותה שפה. מהר מאוד הסתבר שהוא מאוד אוהב אלכוהול ושהאלכוהול הופך אותו לאלים ומסוכן. היא ברחה ממנו בחודש שביעי אחרי שחזר שיכור הביתה ושבר לה את היד. הוא נבהל ונעלם מחייה ומהארץ.
היא מצאה את עצמה חד הורית עם תינוק ובלי שקל. קצבת הביטוח הלאומי שקיבלה דנה אותה לחיי עוני, ולמצוא עבודה נורמלית היה קשה, גם בגלל שלא היה לה מקצוע וגם בגלל שלא היה מי שיטפל בילד. היא ניקתה כמה בתים אבל פוטרה בחורף כי הילד היה חולה ולא היתה לה שום עזרה.
אחרי שחברה אמרה לה שיש לה פתרון מצוין, ושלחה לה לינק לאיזה אתר, היא מצאה תומך והחיים שלה התהפכו לטובה. הוא היה מבוגר ממנה בעשרים שנה ונשוי מאוד והיה להם סידור של פעם פעמיים בשבוע, והוא הגיע תמיד עם מתנה קטנה והיה מעניין ונעים והעביר לה כל חודש לחשבון 9,000 ש״ח ואיפשר לה לנשום. בשלב כלשהו היא החליטה למצוא תומך נוסף, וכך נוצר ביניהם הקשר.
3#. הוא חיפש משהו מאוד דיסקרטי
וכשהוא הגיע בפעם הראשונה לדירתה הקטנה היא נדהמה. הוא היה חתיך וגבוה וכריזמטי, והיא לא הבינה למה אחד כזה צריך כזה סידור אבל זה התאים לשניהם. הוא היה נשוי ואמר שמעדיף ככה, בלי רגשות ובלי דרישות ובלי שהוא מסכן את הבית. איכשהו הוא שכנע אותה להפסיק עם התומך הראשון והסכים להכפיל את התמיכה החודשית, והתחיל להישאר איתה שעות ארוכות ולספר לה על יחסיו הקשים עם אשתו ואחרי שנתיים הקשר ביניהם הפך לרומן והיא עלתה לתקן מאהבת.
הוא אפילו לקח אותה איתו לוויקאנד בלונדון והיא השאירה את הילד עם חברה והרגישה כמו בסרט מהוליווד כי לכמה ימים הכל היה נורמלי ואפילו רומנטי ולונדון היתה אפורה ויפה והוא קנה לה צעיף של לואי ויטון ולקח אותה לבר והזמין בקבוק יין צרפתי וכל מיני מנות טעימות שהיא בחיים לא טעמה, וכל הזמן היה לה בראש הסרט אשה יפה.
הנסיעה הזו גמרה לו את הנישואין. אבא של אשתו, איש עשיר מאוד, שבזכותו הוא הפך ליזם ואיש עסקים שלח אחריו חוקר פרטי שצילם אותם מהבוקר עד הלילה. הגירושין היו בלתי נמנעים. מסתבר שכל השנים היא חשדה אבל אף פעם לא הצליחה לאמת את חשדותיה כי הוא היה דיסקרטי ומתעתע וכל הזמן אמר לה שהיא אהבת חייו והוא לא רוצה אף אחת אחרת, והיא ידעה שיש משהו מתחת לפני השטח אבל המילים היפות מיסכו אותה ועמעמו לה את האינטואיציה. עד שאבא שלה החליט לבדוק אחת ולתמיד מה קורה, והאמת יצאה לאור.
הם התגרשו ״יפה״. אבא שלה דאג לשלושת הילדים והיה לו חשוב שלא יתנהל איתו הליך ארוך, גם בגלל שהיה לו מידע רגיש על עסקיו והיה ברור שאם ידחפו אותו לקיר הוא לא יהסס להשתמש בו. והוא הבין את התמונה וסחט כמיטב יכולתו עד שהבין שאין לאן להתקדם, וחתם.
4#. אחרי שהוא התגרש
היו לו נשים אחרות, אבל תמיד הוא הגיע אליה ושמר על ההסדר שלהם, ומדי פעם הם יצאו לאכול ארוחת ערב, והסתמסו, והקשר הלך והתהדק, עד שאיכשהו הם הפכו לבני זוג. הוא אהב אותה, ורצה אותה כל הזמן לידו, ובסוף הציע שהם יעברו לגור יחד.
היא מאוד התרגשה.
לגור איתו בדירת היוקרה שלו בקומה גבוהה של מגדל תל אביבי יקר היה עבורה מעבר לדימיון. היא הודיעה לבעל הדירה שהיא מסיימת את חוזה השכירות, וארזה הכל, והעבירה את הילד לבית ספר בתל אביב ועברה. יום אחרי שהיא עברה הוא העביר אליה הסכם ממון ודרש שהיא תחתום. ההסכם היה קשוח מאוד וסעיפיו הרבים קבעו בנוסחים שונים שלא מגיע וגם לא יגיע לה כלום. לעולם. כשהיא ניסתה למחות הוא נתן בה מבט מאיים, כזה שהיא טרם ראתה, ואמר לה ״או שאת חותמת או שאת חוזרת לחור ממנו הגעת״, ושניהם ידעו שאין לה לאן לחזור.
היא חתמה והוא חזר להיות מקסים ונדיב והיא הרגישה מלכה. כסף הוא לא נתן לה אבל איפשר לה לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלו, והיא התחילה להתרגל לחיים בחוג הסילון. קניות בכיכר המדינה, טיסות לחו״ל, מסאזים, בגדי מעצבים לילד שלה, ובעיקר רוגע כלכלי והרגשה שהיא לא לבד בעולם.
5#. אחרי חצי שנה הם רבו
כי היא לא היתה בבית בדיוק כשהוא היה צריך לקבל איזו מעטפה, והוא השתולל. פעם ראשונה שהיא ראתה אותו ככה. אדום, צורח, מעיף כריות, מקלל אותה. היא קפאה במקום ולא זזה.
מאז, ולמרות שהיא הקפידה להיות שם תמיד, כאילו נשבר איזה מחסום בלתי נראה. הגבול הזה שנפרץ כשאחד מבני הזוג מאפשר לעצמו להשתלח באחר ולהיות אלים כלפיו, ולא קורה כלום, מזמין אחריו עוד ועוד התקפים כאלו.
הוא לא הפך לאלים. היה בו צד אלים וככל שחלף הזמן הוא הרשה לעצמו יותר. האלימות שלו התפשטה כמו מחלה ממארת ושלחה זרועות של אלימות רגשית ואלימות כלכלית ואלימות פיזית ואלימות מינית ואני אחסוך כאן את התיאורים.
לזוועתה היא גילתה שהוא התחיל לפתח שנאה לבן שלה שהלך וצמצם את עצמו, והלך ונכבה ועם זה היא לא השלימה והגנה עליו וחטפה יותר צעקות והשפלות. את המשפט ״את כלום ושום דבר. את אפס מאופס.״ היא שמעה כמעט כל יום. וגם הילד שלה שמע, ולמרות גילו הצעיר הוא ידע איכשהו שהיא כלואה שם. והיא לא ענתה לו בכלל ובלב היא אמרה לעצמה ״קארמה איז א ביץ״.
6#. ואכן, קארמה איז א ביץ.
זוכרים את המעטפה שהשליח רצה למסור והיא חטפה כי לא היתה בבית? מאז היו עוד הרבה הרבה מעטפות כאלו. היו לה חושים מחודדים והיא ידעה שמשהו כאן לא כשר ושמאחורי החזות של היזם הגבוה כחול העיניים מסתתרת מפלצת חסרת גבולות. והיא צילמה ותיעדה הכל. היא למדה בילדותה שיטה לפתוח מעטפה עם אדים והיא פתחה כל מעטפה וצילמה את השטרות ואת הפתקים הקצרים וידעה שיש כאן משהו גדול ופלילי ושהצילומים האלו בסוף ישמרו עליה.
בשבוע שעבר הוא היה עצבני מאוד. משהו בעבודה לא הסתדר. הכל כמובן יצא בבית עליה ועל הילד, וכשהיא ניסתה להגן על הילד וענתה לו וקיללה בחזרה הוא בעט בה והילד קפץ להגן עליה והוא בעט גם בו וגם בחתולה שלהם. גם הילד וגם החתולה התכרבלו בפינה והיא התקשרה בפעם הראשונה למשטרה.
כשהם הגיעו היא איבדה את האומץ ואמרה שהם רק רבו והכל בסדר והם הסתכלו עליה ואמרו שהיא יכולה להגיש תלונה במשטרה ושאלו שוב אם הכל בסדר והלכו. ״אני סיימתי איתך. להתקשר למשטרה זה קו אדום. את תשמעי מהעו״ד שלי״ הוא אמר לה והיא הרגישה את החרדה מתיישבת לה בלב אבל שתקה. אחרי כמה ימים של שקט היא קיבלה מכתב מעו״ד בווטסאפ בו הוא מודיע לה שניתנת לה הודעת פירוד בהתאם להסכם הממון והיא נדרשת לפנות את הדירה תוך 10 ימים.
היא הגיעה אלי עם דמעות. ״את התקווה היחידה שלי״ היא אמרה ואני קצת נלחצת כשאומרים לי כאלו דברים. ״אל תשפטי אותי״ היא אמרה
וגוללה בפני את הסיפור שלה ואני ראיתי לפני אשה מוכה, מוחלשת, שורדת, ובעיקר מבוהלת, וחרדה לחייה ולחיי בנה, וכל מה שרציתי זה לצאת להגנתה.
לא היה הרבה מה לעשות עם הסכם הממון, אבל כשהיא הציגה בפני את צילומי המעטפות והפתקים הבנתי שיש כאן חבית של חומר נפץ ואם הוא ידע מה יש לה, הוא ישמח לקנות את שתיקתה, למרות הסכם הממון.
ניסחתי מכתב לעורך הדין שלו שמקבל את הודעת הפירוד לפי הסכם הממון מצד אחד ומצד שני הודעתי לו שאין בכוונתה לעזוב את הדירה בתוך 10 ימים כי אמנם ההסכם הוא ביניהם אבל הבן שלה לא חתום על ההסכם והוא זקוק לקורת גג מעל ראשו. בנוסף ציינתי שהוא מתבקש לחדול מלנקוט באלימות הן כלפיה והן כלפי בנה שכן אם ישוב ויעשה כן המלצתי לה לפנות לעזרת המשטרה, ולהציג בפניהם גם את התנהגותו האלימה וגם חומרים נוספים שיש בידה וקשורים לפרוייקט שאין לומר את שמו. על כל פנים, סיימתי את המכתב, בהצעה להגיע להסכם הוגן ולהימנע מהתנהלות משפטית מזיקה ומיותרת.
הוא הבין היטב. ונבהל.
עוד באותו יום הוא סימס לה שהוא רוצה לדבר, אמר שלא התכוון לתת לה ללכת בלי כלום, והציע לה הסכם שהיא לא יכולה לסרב לו. השבוע ההסכם נחתם וגם אושר בבית המשפט. תתאפקי לחצתי את זרועה, והיא התאפקה, ורק כשהם יצאו משערי בית המשפט היא העיזה להביט בו ולומר בפעם הראשונה – קארמה איז א ביץ.
***
השבוע בפודקאסט שיחה מרתקת על אריכות ימים עם ד״ר עדו קאליר. להאזנה לחצו כאן
