1#. כאב לב
היה לי קשה להכיל את כל הצער והכאב והבכי והשבר שהגיעו לחדרי השבוע. את הסיפור הכי קשה אי אפשר לספר כאן רק לומר שאת הבכי של הלקוחה לקחתי איתי הביתה והוא היה איתי בלילה חצי לבן עם סיוטים ממה ששמעתי אחרי שכבר חשבתי ששמעתי הכל. ולא, זה לא סיפור גירושין. יש דברים הרבה יותר גרועים מלהתגרש מנרקסיסט. למחרת בבוקר עוד לפני שהגעתי לעבודה ועם המועקה מאתמול בלב, קיבלתי ווטסאפ עם הודעה שהגיעה לנייד המשרדי והועברה אלי.
״רות תודה לתגובתך והתייחסותך. בעולם הצר כלכלית שהגרוש הותיר אותי, אין לי אפשרות להיות כאחת האדם ולהרשות לעצמי עו"ד משכמה ומעלה. היום, רגע לפני שנטלתי את חיי בידיי, הגעתי להחלטה שאני מסירה את הצד שלי מכל מה שמתנהל בבית המשפט ומרימה דגל לבן. הנרקיסיסט צודק. למשוגעת חסרת כל אין זכויות, הוא ידע במהלכיו להפשיט אותי כלכלית וידע שרק כסף מנצח. לכן בעולם ללא זכויות ומלחמה בקירות אטומים ואדם שאינו מכיר בי ובילדינו אין מה להילחם. אני מסירה ממני את העלוקה לעולמים שיהנה מהכוח שנותן כסף ויחנק עם הרוע בעצמו, והטובים שהשם יעזור להם! מעריכה ומקשיבה לך, אוהבת את דרכך ועבודתך. את מצילה נפשות בידע שאת מפזרת בעולם. חזקי ואמצי תודה.״
לקח לי רגע לקלוט שאני קוראת הודעת התאבדות. ביקשתי מהמזכירה ששלחה לי אותה לשלוח לי בדחיפות את מספר הטלפון ממנו הגיעה ההודעה. המזכירה אמרה שההודעה הגיעה אתמול בערב ורק בבוקר היה ראתה והעבירה לי.
חייגתי וכשלא היה מענה חרדה ומועקה עוד יותר גדולה התיישבו לי על הלב ואמרו שזהו. היא מתה. ואני בכלל לא מכירה אותה. ואולי יכולתי להציל אותה אם מישהו היה רואה אתמול את ההודעה.
התקשרתי למשטרה ומסרתי להם את הפרטים וכשסגרתי את הטלפון פשוט התחלתי לבכות. על האשה הזו שאני לא מכירה ומצאה לנכון לשלוח לי כזו הודעה ועל כל הצער והכאב שהתנקזו לעברי באותם 24 שעות. בכי כזה של כאב שיוצא מהלב כשהוא נקרע ולא יכול עוד להכיל.
השוטרים יצרו עימי קשר אחרי שעה ושאלו מאיפה אני מכירה אותה ואמרתי שאני לא. שהיא מכירה אותי מהפייסבוק ושולחת הודעות מעת לעת. היא חיה. זו היתה רק קריאה לעזרה.
הלוואי שאפשר היה לעזור לכולם.
הלוואי שאפשר היה לאטום את הלב לכאב.
2#. אלחוש
יש כאבים שהלב מתרגל אליהם. כאב הבגידה למשל.
כשרונה תפסה פעם ראשונה את בעלה בוגד בה הלב שלה נשבר פעמיים. בפעם הראשונה כי הוא בגד ובפעם השניה כי הוא עשה זאת עם חברה טובה שלה. הם היו נשואים שלוש שנים והיא היתה בהריון והוא התחנן שתסלח לו והיא סלחה לו וניתקה כמובן קשר עם אותה חברה. שנתיים אחר כך נודע לה שהרומן הזה המשיך עוד שנה מאחורי גבה, אבל היא כבר סלחה והמשיכה הלאה.
כמה שנים אחרי היא תפסה אותו שוב. ושוב הוא התחנן ושוב היא סלחה. כמה שנים אחרי היה עוד משבר גדול כשהיא גילתה שהוא מנהל רומן עם גיסתו. אשת אחיו. גם כאן עבד הדפוס הקבוע שכלל צער תחנונים וסליחה, אלא שלתוך הדפוס הזה נכנסה מוטציה חדשה. הוא נתקף בחרדה שאלוהים יעניש אותו על הרומן הזה והיא נכנסה לדמות האם המרגיעה את חרדותיו.
עיקר חרדותיו נעו סביב מחלה קשה שתאחז בו כעונש על חוסר השליטה שלו ביצריו, ועל כך שלמרות שיש לו לב טוב, הוא עושה דברים רעים לקרובים אליו. הוא לא הצליח לצאת מהלופ של החרדות ובשלב כלשהו החל טיפול תרופתי נוגד חרדות שהיטיב קצת את מצבו, והחזיר אותו להתמכרות הראשונית שלו – סקס וכיבוש.
בשלב הזה היא כבר הייתה חסינה לגמרי לבגידותיו. הלב שלה נשבר כל כך הרבה פעמים והודבק מחדש, עד שהפסיק לכאוב, כאילו מרחו עליו חומר מאלחש. וכשהלב מפסיק לכאוב הוא גם מפסיק להרגיש.
רונה הייתה מאולחשת והתעלמה מבגידותיו, וניהלה חיים שלמים משל עצמה שכללו קריירה, וחברות, ותחביבים, וסך הכל היה לה לא רע בחיים. הילדים כבר גדלו ולא נזקקו לתשומת לב רבה, והיה לה איתם קשר מעולה. אבל לבעלה היא לא הרגישה כלום. לא כעס, לא שנאה, לא אהבה, לא חמלה, כלום. זה דווקא היה לו נוח האילחוש הזה שלה, כי התחושה שהוא כבר לא פוגע בה, נתנה לו לגיטימציה לעשות מה שהוא רוצה והוא ניהל חיים סוערים – אתרי הכרויות של סטוצים ובגידות, מסיבות, חילופי זוגות. ״סדום ועמורה״ יספר לה בהמשך החבר הכי טוב שלו.
ואז הוא חלה. החרדות הכי גדולות שלו התגשמו, והבדיקות הראו סרטן. בבת אחת הוא איבד עניין בבגידות, והתרכז בפרוצדורות הרפואיות הלא פשוטות שעמדו לפניו. היא הלכה איתו לרופאים וטיפלה בכל מה שצריך כמו אשה מסורה ונאמנה, אבל לא הרגישה כלום. גם לא רחמים. הפעם האלחוש הזה הפריע לו. הוא רצה שהיא תדאג לו מהלב, לא באופן טכני, והיא לא יכלה לתת לו את מה שהוא רוצה. בין טיפול לטיפול הוא הודיע לה שהוא רוצה להתגרש, ולחפש לעצמו אשה שתאהב אותו באמת.
״עשרים שנה הוא בגד בי ולא מצא אשה שתאהב אותו באמת, ועכשיו הוא רוצה להתגרש ולמצוא אשה שתאהב אותו באמת״, היא ספק אמרה ספק שאלה. ״ואיך את מרגישה עם זה?״ שאלתי. ״אני רוצה שלום בית״, היא אמרה. ״עשרים שנה סבלתי את הבגידות שלו עד שהוא הפסיק לעניין אותי, ודווקא עכשיו הוא רוצה להתגרש? נראה לי שמשהו נדפק אצלו, אני לא מוכנה להתגרש עכשיו ולא מוכנה לנטוש אותו כשהוא חולה. קודם שיחלים אחר כך נראה״. “אבל את לא יכולה להחזיק אותו בכוח”, ניסיתי להסביר לה, והיא היתה מאולחשת גם להסברי.
הוא הגיש בקשה לישוב סכסוך, והיא התעלמה וסירבה לנהל משא ומתן וחזרה ואמרה שזה לא הזמן ושהיא רוצה לעזור לו להחלים לפני שמתגרשים. ״אבל אני רוצה מישהי שתאהב אותי לא מישהי שתטפל בי״ הוא חזר ואמר, והיא רק הנהנה.
ואז הוא הבין. היא לא רוצה שלום בית. היא לא רוצה שהוא יחלים, היא ממתינה בסבלנות להפוך לאלמנתו. כשהאסימון הזה ירד לו, הוא הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית המגורים.
השבוע היא היתה אצלי עם כתב התביעה. ״ביננו הוא צודק״ היא אמרה כממתיקת סוד, ״אני רוצה למשוך את התיק הזה כמה שיותר. להגיש דחיות, להמציא טענות. את מסוגלת לנהל את התיק הזה לפחות 3 שנים?״ היא ניסתה לאתגר אותי.
נזכרתי בכמה וכמה תיקים הפוכים כאלו, של נשים חולות שייצגתי ורק רצו לפרק את הקשר ולהתגרש תוך כדי מחלה וגברים שניסו למשוך, וסירבתי. ״זה מסוג התיקים שאני לא אקח לייצג״ הודעתי לה, והיא הביטה בי במבט מאולחש, ואמרה ״תיארתי לעצמי אבל לא הייתי בטוחה״, והתקדמה לפגישה הבאה.
***
השבוע בפודקאסט – אולי נמצא טיפול לנרקסיסטים? עם חדוה נבון. להאזנה לחצו כאן
