אתמול עשינו את הדרך ההפוכה מבני ישראל וירדנו מצרימה. לדרום חצי האי סיני, לשארם היפה, שהפעם הראשונה והאחרונה שהייתי בה הייתה עם ניב בשנת 1992 כשהייתי בת 23 וצללנו בין ריפים מרהיבים בצלילות שלא הצלחתי לשחזר מאז, ואולי כבר לא קיימות יותר, כי ההתחממות הגלובלית מחקה את הצבעים העזים שנותרו חקוקים לי בראש. יש משהו מרגש בלחזור למצרים דווקא בפסח, כבני חורין ומבחירה, וזה הזכיר לי את הסיפור על מרים, ויציאת מצרים הפרטית שלה.
1#. ״אדם זקוק לדלת כדי שיוכל לנקוש עליה ביד רכה לשמוע מישהו בצידה השני עונה לו : יבוא״ / עידית ברק
מרים ואבי התגרשו אחרי 10 שנות נישואין לא קלות. הוא היה שתלטן ובודד אותה והקטין אותה ובסוף התאהב באחרת והתגרש ממנה. הדירה בה הם התגוררו היתה שלו עוד מלפני הנישואין ולא היה להם כמעט רכוש, אבל מרים רצתה דירה. קורת גג קבועה ובטוחה מעל ראשה, שלא תהא נעה ונדה 40 שנה בדירות שכורות עם שני בניה וכל מטלטליה.
איכשהו ואחרי הליך גישור ארוך ניאות אבי להוון את חלקה של מרים בזכויות הסוציאליות שצבר ואת חלקו בתשלומי המדור לילדים, אך בתנאי שמרים תיטול משכנתא עצומה ותרכוש דירה שתירשם שני שליש על שמה ושליש על שם שני הבנים שהיו אז כבני 5 ו-7. מרים הסכימה כמובן. היא היתה מסכימה לכל תנאי שיספק קורת גג מעל ראשה, משוכנעת שבכך גאלה את עצמה ויצאה מעבדות לחירות ולא יודעת שהיא בעצם רק התחילה את המסע ויש לפניה עוד דרך ארוכה במדבר.
מרים רכשה דירה קטנה באשדוד ומאז נאבקה. נאבקה להתקיים בכבוד משכר עבודתה, להיות אמא טובה ומעורבת, לחנך את בניה, ולשלם את המשכנתא הגדולה שנטלה על עצמה. שום דבר לא הלך לה בקלות בחיים. היתה לה אמנם משפחה אוהבת אבל לא כזו שאפשר להישען עליה, או לקבל ממנה תמיכה כלשהי. היא היתה צריכה להסתדר עם מה שיש וזהו.
אבי, שהיה נרקסיסט מורכב, שילם אמנם מזונות זעומים כפי שנקבע בהסכם ועשה לה את המוות עם תשלומי מחצית מהוצאות החינוך והתווכח על כל שקל. זה היה מתיש לריב איתו ולפעמים פשוט לא היה לה כוח והיא ויתרה. את הילדים הוא לקח פעמיים בשבוע אחר הצהריים ובכל סופשבוע שני. בלי לינה. ״נתתי לך כסף לדירה אז הם ישנים אצלך״ הוא הודיע לה, וכך לא היה לה ערב אחד בשביל עצמה.
מדי פעם אחייניתה עשתה בייביסיטר על הילדים ומרים איפרה את עיניה, לבשה את שמלתה הכחולה ויצאה לדייט. כל הגברים נראו לה נצלנים ואומללים והיא פסלה את רובם כבר אחרי כמה דקות ועשתה מאמצים להיות נחמדה למשך שעה נוספת בסיומה נהגה להתנצל שהיא צריכה לשחרר את הבייביסיטר וללכת. כעבור שנתיים היא הפסיקה לצאת לדייטים וויתרה. צריך אנרגיה לחפש זוגיות ומרים היתה מותשת לחלוטין.
2#. ״אהבה צריך שיהיו לה קרקע פוריה גשם להשקותה ואור של שמש בלילה היא כבר תמצא את דרכה״ / עידית ברק
עשור חלף, הילדים גדלו, ואחרי שכבר ויתרה על אהבה, חברה הכירה למרים את עמוס, גבר עם לב זהב, והשידוך הזה היה נס משמים, וכך אחרי עשור לבד מרים מצאה אהבה.
שני בניה לא כל כך אהבו את התפנית הזו בעלילה. הם היו בגיל ההתבגרות, והתרגלו שיש להם את אמא שלהם רק לעצמם. הם לא אהבו את הגבר שנכנס לחייה, לא אהבו את ילדיו ולא הסכימו לשתף פעולה עם נסיונותיהם לחבר את שני קרעי המשפחות. אביהם, שלא אהב את הרעיון שגבר אחר לן מעת לעת בדירה שנרכשה ״בזכותו״, נכנס לארוע והתחיל לטפטף להם רעל.
״לאמא שלכם לא אכפת מכם״ נהג לומר להם בכל הזדמנות, ״רק עמוס והילדים שלו מעניינים אותה״, זרע מלח על ליבם. פתאום, אחרי עשור, הוא הציע להם לבוא ללון אצלו מפעם לפעם, וככה לאט לאט הוא נכנס לחייהם והחל לזרוע הרס בנפשם ולהזרים להם רעל לורידים.
עכשיו דמיינו שני גברברים צעירים בני 15 ו-17 מתחילים לנהל למרים את החיים. ״את לא תביאי אותו לישון כאן״ הם הודיעו לה בחוצפה, וכשהיא ענתה שהם לא מנהלים לה את החיים, הם אמרו שהדירה גם שלהם, שהיא קנתה אותה בזכות הכסף שאבא שלהם נתן לה, ושיש להם זכות לקבוע. את עזות המצח הזו הם הרשו לעצמם כי פתאום היה להם גב בדמות אב שהפך ליותר ויותר פעיל בחייהם.
כמו במקרים רבים, החלום של ״וואן ביג הפי פמילי״, לא ממש עבד למרים ולעמוס. בהתחלה הם עוד ניסו, ערכו ארוחות משותפות, אבל הילדים שלה הצביעו ברגליים ונותרו בחדריהם, מסרבים להצטרף אליהם לשולחן למרות שהיא טרחה והכינה את המאכלים שהם הכי אוהבים. הכעס שלה עליהם לא הועיל לה והם התחצפו וענו שהיא לא יכולה להכריח אותם לאכול איתו. כשהיא אמרה תלכו לאבא שלכם הם אמרו שזו גם הדירה שלהם. ולבסוף היא הפרידה לגמרי בין הזוגיות לאימהות והשתדלה לעשות הכי טוב שהיא יכולה בשתי החזיתות, אבל הרגישה בכלא.
שנה לאחר מכן היא פוטרה מעבודתה. היה מאוד קשה למצוא עבודה חדשה והיא החלה לצבור חובות ולקחה הלוואות כדי לכסותם ונכנסה לחרדה כלכלית קשה. עמוס עזר לה ככל יכולתו, אבל יכולתו היתה מוגבלת והיא נקלעה לבעיה כלכלית קשה. הבן הבכור התגייס לצבא והיא הבינה שהדרך היחידה לצאת מהבור הכלכלי היא להשכיר את דירתה ולעבור לחיות אצל עמוס, שפינה לה מקום גם בביתו. לא היה לה קל לעשות את הצעד הזה אבל הוא היה חלק מהמאבק המתמיד שלה להשתחרר מעול החובות שאיימו להטביעה.
3#. ״גם טבע תלמדי זה חשוב מאוד, תראי אותי איך למדתי להיות לביאה״ /עידית ברק
אבי הגרוש שלה, שהיה כאמור נרקסיסט בעל צורך עז בשליטה, התקשה לקבל זאת. מצד אחד הוא לא הציע לילדים לחיות עימו ומצד שני הוא שיסה אותם באימם עד שהחיים הפכו לבלתי אפשריים. היא התחננה לילדיה להתחשב בה ולתת לה להתאושש הסבירה להם שהיא נקלעה למצוקה כלכלית, הזכירה את השנים הרבות שהקדישה להם ועבדה מבוקר עד ליל כדי לתת להם הכל, וציפתה שיבינו אותה.
מצד שני אביהם אמר להם שעמוס יותר חשוב לה מהם, ושלא יאמינו לכל מה שאימם מנסה למכור להם, והם בחרו להאמין לאביהם שפתאום העניק להם תשומת לב, ולא לאימם המובנת מאליה, ועשו לה את המוות.
בסופו של דבר מרים החליטה לעשות מעשה. היא ארזה את חפציהם של הבנים העמיסה אותם על רכבה, הסיעה אותם לאביהם והודיעה להם שזהו, הם עוברים לגור אצלו כי אצלה אי אפשר לגור יותר.
לפעמים צריך לעשות צעד קיצוני כדי לזעזע את אמות הסיפים ולהשיב את הסדר למקומו. משהו כמו ניפוץ לוחות הברית לנוכח כפיות הטובה של העם שעשה לו עגל זהב. וכך שלחה מרים לאבי סמס – הילדים עוברים לגור אצלך, אני סיימתי.
הוא לא צפה את זה. גם הוא וגם הילדים התרגלו שאפשר לצלוף בה עד בלי די, והיא תמיד תהיה שם. אהבתה לילדיה ומסירותה אליהם היו ברורים ומובנים מאליהם כמו אור היום שמגיע תמיד אחרי לילה חשוך, גם אם הוא סוער וגשום.
הוא לא היה ערוך לקבל את בניו המתבגרים לביתו. אשתו השניה ממש לא רצתה אותם אצלה ולא התאים לה בכלל הסידור הזה שמרים ניסתה לכפות. אבי נקרע בין אשתו לבין הצורך שלו להראות לבניו שהוא טוב יותר מאימם. גיסתו, אשת אחיו, היא עורכת דין והיא התבקשה לשלוח למרים מכתב התראה עם איום להגיש תביעה לפירוק השיתוף בדירה בטענה שהיא לא מספקת לילדים מדור שכן עברה להתגורר עם בן זוגה ושלחה אותם אליו. עוד איים המכתב שאבי יתבע ממנה מזונות ומדור והוצאות ופיצויים, אבל בעצם הוא רצה לומר – בואי נחזיר את המצב לקדמותו.
אלא שמרים כבר מזמן הרגישה שההסדר הזה שבזכותו הצליחה לרכוש דירה שכל כך רצתה, שיעבד אותה אליו, איפשר לו לשלוט בה דרך הבנים, והפך אותה לעבד לארבע קירות. היא חשבה שאולי דווקא הגיע הזמן לשחרר ולצאת לחופשי. והיא קבעה עם בניה פגישה בבית קפה בבוקר שבת חורפי הניחה ביניהם את המכתב ונתנה את נאום חייה –
״בסדר. אני אמכור את הדירה ואחזיר את המשכנתא ואתן לכם את השליש שלכם, כמו שרציתם, אם זה מה שיעשה אתכם מאושרים. הדירה הזו לא תאפשר לכם ולאבא שלכם להחזיק אותי בשבי, או לאיים עלי או לנסות להגביל אותי או לנהל אותי. את כל חיי הקדשתי לכם. השכרתי את הדירה כדי לצאת מבור של חובות, אבל אולי יותר נכון למכור. שום דירה בעולם לא שווה את הצער שאתם גורמים לי.״
הם נבהלו. לא האמינו שהיא תלך עם זה עד הסוף. לא האמינו שהיא תסכים להיפרד מהדירה, ופתאום ראו אותה כמו שהיא.
אמא לביאה.
***
השבוע בפודקאסט פרק מיוחד לפסח – אילו אבנים כדאי לשחרר כדי לצאת מעבדות לחירות. להאזנה לחצו כאן.
