אני לא אכתוב השבוע על סיפורי גירושין ומלחמות למרות שהיה לי הרבה מאוד מהם, אני אכתוב על אהבה ועל בכי ועל החיים עצמם כי אני מוצפת באהבה ובדמעות ומותשת מאד מאד מהעומס הרגשי הזה.

1#. חתונה

ביום חמישי אחיינית של דן נישאה. זו היתה חתונה של נערה מרמת השרון עם נער מבית-אל והיה בה צד חילוני לחלוטין וצד דתי לחלוטין והיום גם ברור שאנחנו משני צידי העם המפולג הזה, ואפילו הבחור ארוך הזקן והפאות שחיתן אותם לבוש כולו בלבן אמר שלא מובן מאליו שרמת שרון ובית אל מתאחדים מתחת לחופה, אבל היתה שם כל כך הרבה אהבה וקדושה, שלא היה שום פער ושום פילוג ושום מחלוקת, רק התרגשות גדולה גדולה והרבה מאוד אהבה ושמחה. ואני חשבתי כמה צדק מי שאמר רק האהבה תנצח וכמה זה נכון, ובאווירה המיוחדת של החופה המרגשת שלהם הרגשתי בלב המון אהבה לכולם שם, ללא הבדל דת, גזע, מין, כיסוי ראש או פאה, וקיוויתי שבסוף נחזור להיות עם אחד מלא אהבה וקבלה מרמת השרון עד בית אל.

לפני החתונה וגם אחריה לא הפסקתי לבכות על ניב שזה היה יום פטירתו, ועל זה שהחיים נמשכים ורק מי שאוהב זוכר ואיך האהבה משנה את פניה ואיך לא מפסיקים לאהוב גם כשנפרדים, והלכתי לישון מותשת לגמרי מכל האהבה הזו שהציפה אותי, וידעתי שיום המחרת יהיה קשה ממש.

אמא שלי וניב הלכו לעולמם בהפרש של עשר שנים וכמה ימים. בדרך כלל האזכרות שלהם מתקיימות שבוע אחרי שבוע. השנה בגלל החג החלטנו לערוך אותם באותו יום, בלית ברירה ולמרות שידענו שיהיה קשה.

אופיר, שלא כל כך אהבה את הרעיון, הביעה מחאה בטוויטר – “במשפחה שלי קבעו את האזכרה של סבתא שלי (נתניה) ואת האזכרה של אבא שלי (גבעת ברנר) לאותו יום (ברווח של שעתיים) ובכך הפכנו למשפחה האשכנזית ביותר בהיסטוריה שמשיקה בילוי משפחתי בצורת cemetery hopping.” אך נאלצה לציית לקביעת המועצה המשפחתית העליונה. ככה זה אצלנו. דיקטטורה.

2#. אזכרה ראשונה

מה שאמרתי לאמא שלי –

עוד כמה ימים אני בת 54
את עזבת אותנו כשהייתי בת 40
ארבע עשרה שנים שהם חתיכת חיים ארוכה מאד. המשכנו הלאה אבל לא שכחנו. לא שכחנו מה היית אומרת, ולא שכחנו כמה היית גאה בנו אם היית כאן.

קשה לי לדמיין אותך בת 76. הלוואי והיית מזדקנת. הלוואי והיית קשישה. הלוואי והייתי יכולה לקחת אותך לנסות שיעור פילאטיס. מבטיחה לך שזה יעשה לך טוב לגוף. הלוואי והיית יכולה לקרוא את הספרים שכתבתי, בטח היית מתפוצצת מגאווה גם על הציטוטים של המשפטים שלך שהפכו לצוואה. קודם כל תהיו בני אדם. תישארו מאוחדים. נשארנו.

את יודעת שכבר 14 שנה אנחנו נפגשים כל חמישי לחודש. שלומיק מוסר לך ד״ש עם כל נשמה שעוזבת את העולם. אנחנו מקווים שאת מקבלת בחזרה. שנים שלא באת לי בחלום. שנים שלא צלצלת אלי לשאול מה עם הילדים ומה הם אכלו.

את בטח היית משתגעת מדאגה אם היית יודעת איך הם מטיילים בעולם, ומה קורה כאן במדינה, והיית אומרת לי שאני עובדת קשה מדי, ושאני הורגת את עצמי.

והיית דואגת לי. לנו. לכולנו. אין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא. חסרה לי הדאגה הזו שלך כי אף אחד בעולם לא דואג לי כמו שאת דאגת, וחסרונה של דאגתך כואב כמו כאבי פנטום, כמו רגל שקטעו לך או יד שכבר לא נמצאת, או חלק מהלב שנקטע יחד איתך, או בעצם כמו שמיה טבת דיין כתבה בשיר שלה –
סבל הלב : מרובה.
קטועת אמא.

3#. אזכרה שניה

ומה שאמרתי לניב –

ארבע שנים ויום ואתה עדיין לגמרי חי לי בראש. אני רואה אותך כמעט כל ריצה. רצה בכוונה בלי משקפיים וכל רץ קירח ושרירי מזכיר לי אותך.

אני רואה אותך בעיניים של בן, אני רואה אותך בתנועות של אסף ובאובססיה שלו לתיקים, שירש ממך ושאתה ירשת מסבא אלי, ובלב הטוב הזה, ואני רואה אותך באופיר שכל כך דומה לך. ואפילו שאנחנו באזכרה שלך אני רוצה להאמין שהאסון הזה לא באמת קרה ושאתה עדיין חי איפשהו ביקום הזה, ואני יודעת שלא.

אתה חסר לי מאוד גם כאבא וגם כחבר. אני מתה לשתף אותך במה שקורה ולשלוח לך תמונות ואני רוצה לומר לך שאתה יכול לנוח על משכבך בשלום ולדעת שהשארת כאן שלושה ילדים מדהימים ולבקש ממך ללוות אותם ולשמור עליהם מלמעלה. מבטיחה לך שאני וקטיה עושות את זה מכאן.

אני מנשקת אותם גם בשבילך ומחבקת אותם ושומרת עליהם גם עבורך, ונפגש בסוף אתה יודע.

היה יום עצוב אתמול. ארבע שנים למותך. העולם המשיך הלאה. זה מנהגו של עולם. זה גלגל החיים. לתמי ושי נולד נכד רביעי, נועה הבת של מיכל התחתנה, לבת של מיכלי חגגו בת מצוה, ואסף בכה אותך מאינדונזיה, ולפני שהוא הלך לישון הוא שלח לי את השיר קסם של ניר שלמה, שהיה איתו ואיתך באותו יום.

מתגעגע אליך
משפט שאמרת כבדרך אגב
מהדהד לי בראש עכשיו
מתגעגע אליך
לתחושה שדברים גדולים
יכולים לקרות
בכל רגע

רציתי להוכיח לך
שהתיאבון שלי בריא כמו שלך
אבל אני כל כך שבע עכשיו

מתגעגע אליך
ספר שקניתי רק בגללך
ולא עברתי את הכריכה
מתגעגע אליך
לתחושה שיש דברים נסתרים לגלות
בכל רגע

שאלת אותי אם זה הקלף שבחרתי
אני הנהנתי כן
אבל אף פעם לא גילית לי את הקסם

אמרת לי ליישר את הגב
להרים את הראש
להיות גאה
אני חזק יותר עכשיו
הלוואי ואתה רואה.

***

השבוע בפודקאסט שיחה שלי עם אופיר בתי על גירושי הוריה ופטירת אביה, בפרק חשוף ומרגש במיוחד. להאזנה לחצו כאן