1#. שלושה ילדים נולדו לחיים ואילנה
הילה ודפנה נולדו בהפרש של שנה ועידו היה בן הזקונים. כשהילה היתה בת -12 ועידו בן שנתיים, אילנה נפטרה מסרטן שד שלא התגלה בזמן וכשהתגלה כבר היה מאוחר מדי. חיים נשאר אלמן עם שלושה ילדים אבל כבר בשבעה היה ברור שהוא לא ישאר אלמן לאורך זמן.
חנה הגיעה לשבעה, היא היתה צעירה מחיים בעשור והוא סיפר שהם מכירים מהעבודה, שניהם עבדו בעבר בחברה גדולה שהיו לה סניפים בכל הארץ, וחנה עזרה בשבעה והגישה אוכל. והיה ניכר שהיא מרגישה קצת יותר מדי בבית.
רק מעט מהנוכחים בשבעה היו שותפים לסוד הדברים וידעו שמתנהל רומן ארוך שנים בין חנה הרווקה לחיים הנשוי. פטירתה הטראגית של אילנה פינתה לחנה את המקום לו ייחלה בסתר ליבה במשך כמה שנים. ואכן, חודשיים אחרי הפטירה היא עברה בטבעיות להתגורר בביתם המרווח של חיים ואילנה. השנים היו שנות השבעים של המאה הקודמת. מודעות רבה לא היתה, ובוודאי שלא ליווי טיפולי. זו הסיבה שאת הילה ודפנה בכלל לא הכינו, ועידו היה צעיר מדי וחיים הניח שהוא לא יזכור את אימו. עד מהרה שלושתם התבקשו לכנות את חנה ״אמא״. הבנות התמרדו. לא הסכימו. אמא יש רק אחת הן ידעו כבר אז לומר לאביהן, והוא קיבל זאת, אבל לחנה היה קשה. היא היתה צעירה וחסרת מודעות וכעסה על הבנות במקום לחמול עליהן.
פחות משנה לאחר פטירתה של אילנה, חבקו חיים וחנה בן משותף. אריק היה אחיהם למחצה של שלושת היתומים, אבל למעשה חנה ראתה רק בבנים חלק מהמשפחה ואת שתי הבנות הפכה לסינדרלות. הן היו חייבות לעזור בבית, לנקות, לבשל, להשגיח על שני אחיהם הקטנים ולא זכו לטיפת חום ואמפתיה ממנה. בהתחלה הן התמרדו, ובכו והתנגדו ואז חיים אביהם היה קם להגן עליהן. אלא שכל ארוע כזה עלה לכולם ביוקר. התגובה של חנה היתה קשה וכואבת – היא הפסיקה לדבר, הפסיקה להכין אוכל, הפסיקה להתייחס לבנות ולחיים ולפעמים גם לאחיהן, וזה היה קשה ומפחיד, ועד מהרה הבנות למדו שכדאי להן להיות בשקט ולציית כי מחיר ההתנגדות גבוה ממחיר הציות. קצת מזכיר דיקטטורה.
אם היה לו שקט בבית, חיים ידע לעשות כסף, והוא רכש נכסים וצבר כספים ואיפשר למשפחתו לחיות ברמת חיים גבוהה. המתווה המשפחתי נבנה על צייתנות של הבנות לדרישות של חנה, צייתנות שאיפשרה שקט בבית, ואיפשרה לחיים לשגשג, ולמשפחה כולה להנות מרמת חיים גבוהה יחסית.
2#. ברור שהבנות ששילמו את המחיר
סבלו בבית ונישאו בגיל צעיר כדי לברוח ממנו. הילה נישאה לחבר הראשון שלה, מגיל 15, ודפנה נישאה למפקד שלה בצבא, שהיה גרוש עם שני ילדים ומבוגר ממנה ב – 15 שנים. שתיהן שרדו איכשהו את חיי הנישואין. כשאת באה מבית שבו למדת לשאת קושי וסבל למען שקט, יש סיכוי טוב שתדעי לעשות את זה גם בנישואייך.
היחסים עם חיים וחנה וגם עם עידו ואריק, למרות הכל, היו טובים. השנים ריככו את חנה ואחרי עזיבת הבנות את הבית, היא כבר לא רבה איתן ולא עשתה סצינות ואפילו תפקדה כסבתא לילדיהן, כמיטב יכולתה. אשה חמה היא מעולם לא היתה, אבל לקנות מתנות ולהתארח היא ידעה היטב, ואיכשהו נשמרו יחסים משפחתיים תקינים.
בעשור האחרון לחייו מצבו הגופני של חיים הלך והתדרדר. הוא חלה בפרקינסון שהלך והכביד על חייו. חנה, שהיתה כאמור צעירה ממנו בעשור, דווקא היתה בשיא פריחתה – היא יצאה לפנסיה מוקדמת, שמרה על בריאותה והיתה רזה ונמרצת, עסוקה בשיעורי ספורט בקאנטרי ובילויים עם חברותיה, כולן נשים אמידות בגיל העמידה לבושות במותגי יוקרה ונראות צעירות לגילן בעזרתו האדיבה של הרופא החביב עליהן שדאג לשמר להן מראה מתוח ורענן.
בשלב הזה, כשהיא בשיא פריחתה והוא בדעיכה, התחיל שוב מתח בבית. חנה התרגלה שהכל נעשה כדברה, וכשהמחלה של חיים הוציאה עניינים משליטתה, והיא הוציאה עליו את מלוא תסכולה. למרות שהתנהלותה לא תרמה לבריאותו הרופפת, חיים היה בעיקר מכשול שמפריע לחנה בתוכניותיה, ועם הזמן הדברים הלכו והחמירו.
3#. והיה את עניין הצוואה –
במשך שנים חנה רצתה שהם יערכו צוואות ושהוא יוריש לה את הכל והיא תחלק את הרכוש לאחר פטירתו לפי רצונה. חיים ידע שהיא תעביר הכל לאריק ותנשל את שלושת ילדיו האחרים וסירב בתוקף. חנה הבינה שזה מבחינתו קו אדום שלא ניתן לחצות. גם לדיקטטורה יש קווים אדומים.
אלא שחיים נחלש וחנה התחילה ללחוץ ולאיים שהיא עוזבת, שתשאיר אותו לבד, שהפיליפינית תטפל בו או שיקרא לבנות שלו שיטפלו בו. וחיים היה אחוז אימה מהאפשרות להישאר לבד וליפול לנטל על בנותיו. בסופו של דבר הוא הבין שכדי לקנות שקט צריך לשלם מחיר.
בגיל 80 חיים הלך לעולמו. כבר בשבעה הבהירה חנה לילדים שהם ערכו צוואות הדדיות. חודש אחרי הפטירה התכנסו כולם במשרדו של עורך הדין שערך את הצוואה. לא היה זה עורך הדין שעבד עם חיים במשך עשרות שנים וליווה אותו בכל עסקיו, אלא עורך דין צעיר יחסית שישב בדירה ברמת גן והיה חסר סבלנות. כל אחד מהילדים קיבל עותק מהצוואה שערך חיים שנה וחצי לפני פטירתו. הצוואה היתה ארוכה ומורכבת. את כל רכושו הוא הוריש לחנה, אבל לאחר פטירתה חילק לילדים – אריק יקבל בערך 60% מהרכוש, עידו יקבל 20% מהרכוש וכל אחת מהבנות תקבל 10% מהרכוש, והכל לאחר אריכות ימיה ושנותיה של חנה. היו בצוואה סעיפים שמונעים מחנה לפעול אחרת מהחלוקה הזו, וסעיף שמחלק כספים לכל אחד מהנכדים עם הגיעו לגיל 18, אך לא היה בכך כדי להמתיק את כאב קיפוחן של הבנות, שהיו בהלם מוחלט.
קצת לאחר מכן הן נפגשו עם חנה ועם שני אחיהן והביעו את תסכולן מהצוואה הלא שיוויונית, ומכך שהן לא יראו דבר מירושת אביהם עוד שנים ארוכות. השיחה הזו היתה ארוכה ומתסכלת, שכן בבת אחת הן חזרו להיות הסינדרלות הקטנות שמשלמות את המחיר כדי לקנות שקט תעשייתי, והפעם התשלום היה רטרואקטיבי – הבנות שילמו עבור השקט שקנה חיים בשלהי חייו, לאחר מותו.
כל כאבן של היתומות שאיבדו את אימן ואיש לא ראה את מצוקתן, שהיו צריכות לציית ולחיות כסינדרלות בבית, ושנגזר עליהן כל חייהן לשלם את המחיר – פרץ מהן, והכאב הזה שרף הכל. חנה, שהיתה אדריכלית הצוואה הזו, עמדה בתוקף על קיומה ככתבה וכלשונה, וטענה שחיים היה כשיר לחלוטין, וזה היה רצונו.
השתתפו בשיחה גם שני הבנים – שהיו בהלם ונקרעו בין אחיותיהם לבין אימם. גם עבור עידו חנה היתה אם לכל דבר והיא נהגה בו כאם לאורך כל השנים, אבל גם הוא קופח וגם הוא התקשה לשאת את כאבן של אחיותיו, וחזרו אליו זכרונות מימי ילדותם, והוא הבין כעת את מה שלא הבין בילדותו – שהן אלו ששילמו את המחיר, גם עבורו, והוא החליט להצטרף אליהן בהתנגדות לצוואה.
4#. ההתנגדות הזו היתה מורכבת מאד.
מצד אחד חיים היה ככל הנראה כשיר לערוך צוואה, מצד שני הוא היה חולה ומוחלש ותלוי בחנה. חנה השיבה מלחמה, וטענה שהיא זו שטיפלה בחיים, שהצוואה מבטאת את רצונו, שהוא היה כשיר ועמד על דעתו ושהבנות מסרבות לקבל את רצונו, והתנגדותן נעדרת עילה. ההליך נמשך כבר שנה וחצי. השופט היה מאוד עוין את הבנות, עד הדיון האחרון שהתקיים השבוע, והיווה תפנית בעלילה.
כבר בהתחלה ניקרה בי השאלה מדוע עורך הדין הוותיק של חיים לא ערך את הצוואה. הבנות אמרו שהוא הלך לעולמו והמשרד נסגר. לקראת שלב הראיות בתיק ביקשתי מהבנות לנסות בכל זאת לאתר את התיק של אביהן אצל עורך הדין שלו. הילה ערכה חיפוש מקיף והגיעה דרך הפייסבוק לבתו של עורך הדין. מסתבר שהיא עורכת דין במשרד אחר ולקחה על עצמה לטפל בתיקים שהותיר אחריו אביה שהלך לעולמו חודש אחרי חיים. היא הכירה את חיים וזכרה אותו. ״אבא שלי תיעד כל דבר באובססיביות, אני אבדוק אם יש משהו בקלסר״. לא תלינו בכך תקוות, ולכן כשהיא שלחה להילה במייל סריקה של מסמכים מהתיק היא אפילו לא ניסתה להתמודד עם כתב ידו הלא מובן.
הן שלחו לנו את החומר יום לפני הדיון, וכשקראנו אותו הבנו שזו ראיית זהב. בכתב ידו של עורך הדין המנוח נכתב עדכון חודש לפני עריכת הצוואה – ״שוחחתי עם חיים __ כעת. הוא חלש מאוד, וסיפר שאף תרופה לא עוזרת לו. חנה אשתו דורשת שיערכו צוואה. דיבר ארוכות שחשוב לו לא לקפח אף אחד מילדיו ושהוא יודע שהיא רוצה לדאוג רק לאריק. אמר שהיא מאיימת לעזוב אותו, ושמאוד קשה בבית, וביקש לקבוע מועד לעריכת צוואה. אמרתי לו שהצוואה צריכה לשקף את רצונו ולא את רצונה של חנה. אמר שמבין ויקבע פגישה.״
כשהשופט ראה את המסמך הוא המליץ לחנה להגיע לפשרה, ואמר שאמנם אי אפשר לדעת מה הוא יפסוק אבל חבל לקחת סיכון, והסביר שאם הצוואה תתבטל הילדים יקבלו היום חצי מהכל, ולכן כדאי לכולם לקנות סיכון ולהגיע לפשרה. הזמן שחלף, יחד עם הנתק, והמלצתו של השופט, שעד עכשיו היה בעדה, הזיזו משהו אצל חנה. השבוע נחתם הסכם פשרה לפיו הרכוש יתחלק באופן שווה בין ארבעת ילדיו של חיים, לאחר פטירתה של חנה, שעד אז תהנה מכולו.
הלוואי שאפשר היה לסיים במשפט והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה, אבל בפועל ההסכם לא ריפא את הכאב ולא תיקן את העוול ואין נעל קסמים שאפשר לנעול ולמחוק את העבר, וכל מה שסינדרלות יכולות לעשות זה לסלוח כדי לנקות את הלב.
***
השבוע בפודקאסט – להשתקם מנרקסיסט להאזנה לחצו כאן.
