1#. הטיול שאחרי ניו זילנד
בערך שנה לפני השחרור הוא התחיל לדבר על הטיול הגדול אחרי הצבא, כשהיעד – ניו זילנד. הוא חי את ניו זילנד הרבה לפני שהוא הגיע אליה ועשרה ימים אחרי השחרור הוא טס לשם. לבד. אני לא אכביר במילים רק אומר שלמרות שאחותו הרגילה אותי למסעות שלה בעולם, עדיין מאתגר לאמא כמוני לשלוח ילד לטייל לבד בעולם הגדול, וכשהוא טס הלב שלי זז לכיוון ניו זילנד. לזכותם של ילדי יש לומר שהם מעולם לא איפשרו לדאגות שלי לכבול אותם אלי, כמו אומרים לי ככה גידלת אותנו, מה ציפית שיקרה?
כמה ימים לפני שהוא טס הוא הגדיר לי את חלון ההזדמנויות לפגוש אותו, ויפן נראתה לכולנו יעד הולם את המאורע. חודשיים הוא טייל בנופים משגעים שיש רק בסוף העולם עם ואן ששימש גם בית. חודשיים ששמחתי שהוא לא כאן ודאגתי לו בטראקים ולאחותו בהפגנות וספרתי את הימים לאחור. בשבת לפני שבוע אלוהי שדות התעופה אירגן לנו לו״ז בלי עיכובים, וכך הוא טס 12 שעות מניו זילנד ליפן ואני טסתי 12 שעות מתל אביב לטוקיו, ונפגשנו בטרמינל בדיוק באותה שעה, וכשחיבקתי אותו הרגשתי את הלב שלי זז חזרה למקום.
2#. הקורונה עוד כאן
יפן נפתחה לעולם לא מזמן, אחרי 3 שנים בהם היתה סגורה ומסוגרת, ונראה שהם עדיין לא הפנימו את אירוע תום הקורונה. לא רואים יפני בלי מסיכה. לא ברכבת, ולא במלון ולא ברחוב, וגם לא בטבע. הם עדיין בודקים חום בכניסה למסעדות, עמדות חיטוי ידיים נמצאות ליד כל דלת ותחנות לעריכת בדיקות pcr חינם פזורות ברחבי טוקיו, ממש כאילו אנחנו ב-2021.
המלצר ממאוריציוס שמתגורר כאן כבר 16 שנה ושוחח עימנו במסעדה צרפתית שזכתה לכוכבי מישלן אך לא הצדיקה את התואר, הסביר שהמסיכה היא כבר ״חלק מהסיסטם שלו״ ושהוא חש לא בנוח כשהוא רואה זרים בלי מסיכה.
הקטע הוא ששיעורי התמותה מקורונה ביפן בשיא המגיפה היו נמוכים משמעותית מבאירופה ובארה״ב בלי שהממשלה כפתה סגר, היא רק ביקשה לשמור על הכללים. יש לכך כל מיני הסברים אבל לדעתי זו בעיקר התרבות שלהם שמושתתת על משמעת עצמית קפדנית וציות מוחלט לכללים.
הם לא מורידים את המסיכה, הם לא מצטופפים, והם לא עוקפים אף איסור. אבל זה לא מגיע רק ממשמעת עצמית אלא גם מעוד אלמנט שטבוע להם עמוק בתרבות ונקרא ״אוֹמוֹיׇארִי״ לחשוב על האחר. והקטע עם המסיכה נועד כדי לשמור על אחרים מפניך ולא רק כדי לשמור על עצמך. כדי לשמור על עצמנו אנחנו נזקקים למשמעת עצמית כדי לשמור על אחרים אנחנו נזקקים לאומויארי.
3#. שִׁיצ’וּקֶה – משמעת עצמית – המפתח להצלחה
קשה להסביר עד כמה עמוקה חשיבות המשמעת ביפן. מבחינתם הכל קם ונופל על משמעת עצמית, שהיא היסוד עליו בנוי כל כישרון ושעבורם היא חשובה יותר מחוכמה. המשמעות העמוקה של שִׁיצ’וּקֶה בתרבות היפנית היא ״משמעת עצמית ללא ענישה״, שכן משמעת עצמית עבורם היא זכות גדולה ולא חובה שכופים אותה.
ביפן מלמדים ילדים מגיל צעיר את אומנות השִׁיצ’וּקֶה – שמשמעותה המילולית היא בערך ״להתכונן מראש לקראת משהו״, וממש מחנכים אותם למשמעת מגיל צעיר מאד, אבל כזו שכוללת גם כבוד ואמפתיה.
יחד איתנו נכנסה השבוע למעלית בבית כלבו צפוף ברובע גינזה בטוקיו אשה עם עגלה. הילד בן השנה ומשהו צרח בווליום שכמעט קרע לנו את עור התוף במעלית, והאם לא הזיזה שריר בפניה. היא הניחה עליו יד אבל זה לא עזר. אני עצרתי את עצמי שלא להרים אותו על הידיים ולהרגיעו במעלית הצפופה, אבל האם לא עשתה כלום. ׳יש כאן בעיה במסוגלות ההורית׳ חשבתי בלב ואסף בעיקר התרשם מעוצמת הדציבלים של הפעוט. מאוחר יותר הבנתי שזה עניין תרבותי.
היפנים, בניגוד למערביים, לא מחנכים את ילדיהם או נוזפים בהם בפומבי. הם עושים את זה בפרטיות וכך הילד לומד לכבד אחרים כפי שכיבדו אותו. באותו אופן הם לומדים אמפתיה. ההורה היפני תמיד יסביר לילדו בפרטיות כיצד התנהגותו פוגעת ברגשות של אנשים אחרים אבל גם של חפצים. אם הילד קורע את הספר או שובר את הצעצוע הוריו יסבירו לו שכואב לספר כשקורעים את עמודיו וכואב לצעצוע כששוברים אותו. דרך אגב, ללמד ילדים אמפתיה מגיל צעיר זה מתכון נוגד-נרקסיזם בדוק.
המתכון למשמעת עצמית יפנית מורכב משלושה רכיבי עיקריים –
סדר וארגון – כי כשהכל מסודר אנחנו הרבה יותר אפקטיביים והאנרגיה לא מתפזרת לכל הכיוונים. סדר וארגון מעידים גם על הכבוד שרוחשים לחלל בו מצויים.
נקיון – היפנים חולי נקיון עוד מלפני הקורונה ופי אלף אחריה. הנקיון עבורם הוא לא רק להסיר את שכבת האבק אלא לפנות מקום לאנרגיה טובה יותר, והיפנית הכי מפורסמת בעולם בענין זה היא מארי קונדו. גם לגבי נקיון יש ליפנים כללים – תזרקו כל מה שלא בשימוש או שלא עושה לכם טוב, לכל דבר צריך להיות מקום יעודי לו, כל אחד כולל ילדים אחראי שכל החללים בבית ישארו נקיים, ויש סטנדרט של נקיון וכללים ברורים שכולם צריכים למלא.
דיוק – כשבדקתי בגוגל מפות מתי אמורה להגיע רכבת הוא כתב 10:51. זה נראה לי הזוי ה-51 הזה, אך כך היה. איחרנו בדקה והרכבת כבר יצאה. הרכבת הבאה היתה ב-10:53 וגוגל ידע לומר באיזה מספר קרון כדאי לשבת כדי לצאת הכי קרוב ליעד. אין מדויק מזה. אז הרכבות ביפן אמנם יוצאות בדייקנות של דקה, אבל הכוונה היותר עמוקה של דיוק היא להציב מטרות ולהשיג אותן ממש ברמה היומיומית ובאופן מדויק. לא חפיף, לא על יד, לא בכאילו, במדויק.
עכשיו תחברו את כל שלושת האלמנטים – סדר וארגון, נקיון ודיוק ותקבלו מתכון מעולה למשמעת עצמית שבאה מתוך כבוד ואמפתיה לעצמנו.
אבל. וזה אבל גדול – בגלל הדרישות הגבוהות האלו, שיעור ההתאבדויות ביפן הוא גבוה מאוד, ועלה במיוחד בתקופת הקורונה, כי אם תשלבו משמעת עצמית קפדנית עם בדידות תקבלו דיכאון. ממשלת יפן מינתה בקורונה שר מיוחד לענייני בדידות במטרה להילחם בתופעה, ועוד לא ברור אם הצליח.
דבר אחד ברור – אנחנו לא יפנים רק תיירים שיכולים על הדרך ללמוד דבר או שניים מהתרבות המופלאה שלהם בלי לקחת אותה לקצה, בכל זאת אנחנו לא יפנים.
4#. אוֹמוֹיׇארִי – 思いやり או אומנות גמילות החסדים היפנית
ביום השלישי לאסף התחשק סושי בצהריים. הזהרתי אותו שזה לא הסושי שלנו ואין רטבים ואינסייד אאוט וספיישלים והוא אמר שדווקא בגלל זה הוא חייב סושי.
לא היה מקום במסעדת הסושי במלון. במקום לומר ׳מצטערת אין מקום׳ ולקוד בנימוס, אקיקו פקידת הקבלה התקשרה למסעדה קטנטונת שחבויה בקומה הרביעית של בנין משרדים מול המלון הזמינה לנו מקום וביקשה שימתינו לנו כי תכף סוגרים. כשלא בדיוק הבנו היכן נמצאת המנהרה התת קרקעית מתחת למלון היא הציעה לעזוב הכל ולרדת מקומה 38 כדי להראות לנו את הדרך. כמובן שסירבנו. וכמובן שלא מצאנו את המנהרה אבל איכשהו הגענו למסעדה הקטנטונת שיש לה שם רק ביפנית.
במסעדה חיכו לנו לפני שסוגרים, הושיבו אותנו ליד בר קטנטן, הגישו לנו מגבות חמות כדי לנקות את הידיים, והשף הכין לנו ניגירי טרי טרי. למי שלא מכיר ניגירי הוא סוג של סושי בו דג טרי שהשף חותך בסכין חדה מונח על כדור אורז חמים שהוא מפסל לצורת חצי עיגול במו ידיו. בניגירי הראשון כשהוא קלט שאני שמאלית הוא הניח אותו הפוך כדי שיהיה לי נוח יותר להרימו עם מקלות האכילה היפנים וכך הוא הגיש לנו אותם אחד אחד עשויים במדויק והכי טריים שטעמנו בחיים.
בהמשך הבנתי שהכנת ניגירי באופן הזה הוא חלק מהתרבות היפנית של אוֹמוֹיׇארִי. אוֹמוֹיׇארִי מתורגם כלשים עצמך בנעליו של מישהו אחר, כאהבת לרעך כמוך, ובאופן היותר עמוק – לחשוב מה מישהו אחר צריך עוד לפני שהוא עצמו חשב על כך. אוֹמוֹיׇארִי מורכב כמו מילים רבות ביפנית משתי מילים – אומוי (思い) = מחשבה, ויארי באה מהמילה יארו (やる) שמשמעותה לתת או לשלוח, כך שהמשמעות המילולית של המילה היא לחשוב על האחר.
אוֹמוֹיׇארִי זה לטרוח למענך ולהכין מול עינך את הניגירי ולהגיש לך אותו אחד אחד, אוֹמוֹיׇארִי זה התנהלותה של אקיקו פקידת הקבלה שדאגה לנו למקום במסעדה הקטנטנה ורצתה לרדת איתנו כדי להראות לנו את הדרך, כל אלו מעשי חסד קטנים שמוטמעים להם עמוק בתוך התרבות היפנית, ומלמדים אותם כבר מגיל צעיר.
אנחנו ממשיכים מחר לקיוטו ואופיר מצטרפת אלינו אחרי תקופת מבחנים סוערת, ד״ש מיפן לארץ השסועה שלנו ומי יתן ונאמץ גם אלינו קצת יותר שִׁיצ’וּקֶה ואוֹמוֹיׇארִי.
