הליכי גירושין, בשל עוצמתם והשפעתם על הנפש האנושית, טומנים בחובם חשיפה, וככל שההליך קשה יותר, כך גדלה החשיפה. הליכי גירושין יכפו עליכם לחשוף את הכנסותיכם, את חשבונות הבנק שלכם, את התוצאות העסקיות שלכם, את רכושכם, וגם את הרגלי המין שלכם, את היכולות ההוריות שלכם, את הדרך בה אתם מתנהגים לאנשים הקרובים לכם ביותר, אילו מילים אתם אומרים בתוך הבית פנימה, מה אתם כותבים בווטסאפ, וכך אם תרצו או לא, תחשפו את נבכי נשמתכם. מגוון ההתנהגויות האנושיות שנחשפות בהליכים האלו מותיר אותי נדהמת בכל פעם מחדש, מכמה מופרעים ורעים יכולים להיות אנשים שנראים נורמטיביים ומצליחים כלפי חוץ.

וכל ההקדמה הזו נועדה כדי לספר לכם שלושה סיפורים – שניים קשים והשלישי טהור –

1#. מהנדס מוח

כששאלתי אותה בפגישת היעוץ במה בעלה עוסק היא רצתה לומר שהוא מהנדס חשמל אבל אמרה שהוא ״מהנדס מוח״ והתכוונה שהוא עושה לה גזלייטינג. לא סתם גזלייטינג. גזלייטינג מסוג קשה ואכזרי במיוחד, כזה שנוגע בנקודות הכי כואבות בנפש שלה עם איזמל של מנתח מוח.

היא המשיכה וסיפרה איך הם נישאו כשהיא היתה רווקה בת 38 והוא גרוש בן 47 אב לשני בנים ואיך הוא אמר לה שגם הוא רוצה משפחה גדולה והבטיח לה שיחד הם יבנו בית ומשפחה ואיך שהיא ילדה את בנה הבכור בגיל 40, הוא התעלם ממנו שנה שלמה כי רצה בת, ואיך שנתיים אחר כך היא ביקשה שיביאו עוד ילד לעולם והוא התחמק.

וכשהיא דיברה אל ליבו והתחננה הוא סירב בתוקף ואמר שיש לו מספיק ילדים והחליט שהם מתחילים טיפול. לא טיפול זוגי. לא טיפולי פוריות. טיפול שתיקה. וכך במשך כמעט שנתיים הוא לא החליף עימה מילה וישן בחדר אחר ומחק את סיכויי הפריון שלה.

ומרגע שהיא הגיעה לגיל 50 הוא התחיל לומר לה בארסיות ״את לא רצית להיות אמא״ פוגע בה באופן הכי אכזרי, בהנאה של מהנדס מוחות סדיסט. הוא תמיד ניסה להנדס לה את תפיסת המציאות במוח. היא כבר ידעה לזהות את זה. אבל כשהוא אמר לבנה בן העשר שמשווע לאח קטן, ״אמא לא רצתה להביא לך עוד אחים״, והיא הבינה שהוא מהנדס לו את המוח נגדה, היא החליטה להתגרש.

2#. תסמונת המתחזה

כשמקלפים את המסיכה מעל חזותו הנאה וההתנהגות הנעימה, נתקלים ברוע צרוף. פרצי הרוע האלו התחילו שנתיים לתוך הנישואין עם ביקורת בלתי פוסקת שהוא נהג להעביר עליה. כשהיא ביקשה קידום בעבודה הוא הסביר לה שאין שום סיכוי שהיא תקודם כי הם בטח כבר יודעים את מה שהוא גילה מזמן – שהיא לא באמת חכמה. וכשהיא קודמה בכל זאת, הוא אמר ״איזה יופי שהם לא קלטו אותך עדיין, שיחקנו אותה עם ההעלאה במשכורת״, והיא האמינה לו וכל הזמן חששה שתכף כולם יגלו שהיא לא כזו חכמה כמו שהיא נראית.

שנים אחר כך היא תבין שהגזלייטינג שהוא עשה גרם לה ללקות ״בתסמונת המתחזה״, ולהיות מופתעת מחדש בכל פעם שהיא קודמה. והיא קודמה. שוב ושוב. היה בה שילוב של מוח חד וחריף וחריצות יחד עם צניעות וענווה (שהיו תולדה של הקטנות בלתי פוסקות) שהפכו אותה לעובדת מעולה.

אלא שהוא לא עצר בזה. הוא נהג להעיר לה בלי סוף גם על המראה שלה. ״יש לך צלוליטיס״, ״השמנת״, ״העור שלך דהוי תלכי לטיפול אצל הקוסמטיקאית שלך״, ״למה לא הורדת שערות זה דוחה״, ״תפסיקי לאכול לחם, אני לא מבין לאן את רוצה להגיע עם המשקל הזה״. כדי להוכיח את טענותיו הוא נהג לצלם אותה בלי שתבחין באופן מאוד לא מחמיא, להגדיל את החלק שזקוק ״לטיפול״ ולשלוח לה בווטסאפ עם שאלה נלוות – ״מה יהיה?״ או ״לאן תגיעי?״ או ״מצבך מתדרדר״.

כשהחמיאו לה על איך שהיא נראית, היא חשבה שהם לא רואים אותה באמת, כמוהו. לא רואים את הצלוליטיס, את הבטן, את השערות ברגליים שלא תמיד היא מספיקה להסיר, או את העור שלה בלי איפור. אני לא יודעת איך היא ספגה את הרוע הזה כל כך הרבה שנים, אבל כשפגשתי אותה ראיתי אשה יפה, חטובה ומצליחה שבטוחה שהיא לא כזו, ושתכף כל העולם יגלה מי היא.

ההחלטה שלה להתגרש הגיעה כשאימה נפטרה והוא לא היה שם בשבילה. בהלוויה הוא היה אבל היתה לו נסיעה עיסקית והוא לא ראה לנכון לבטל אותה כי אשתו יושבת שבעה. למעשה הוא בקושי גילה אמפתיה לכאבה למרות שהוא ידע כמה היא היתה קשורה לאימה.

וכשהיא הגישה לו את מסמכי פתיחת ההליך הוא נדהם ובכל זאת אמר לה ״ראית איך את נראית? מי יקח אותך״, והיא ידעה שגם אם היא תישאר לבד מהגיהינום שלו היא בורחת.

3#. אבל אפשר גם אחרת

אתמול נערך מרתון תל-אביב.

נרשמתי למקצה 10 ק״מ אבל כשקטיה אמרה שיש יום המשפחה בגן של בן החלטתי לוותר. למי שלא מעורה בפרטי הסיפור, קטיה היתה ארוסתו של ניב ז״ל, בעלי לשעבר ואבי ילדי. כשהוא הלך לעולמו במרץ 2019, חודש לפני שהם היו אמורים להינשא, היא היתה בחודש הראשון להריונה. 8 חודשים אחרי פטירתו היא ילדה בן וקראה לו בן. בן הוא הבן של ניב ז״ל וקטיה ואח של הילדים שלי והוא הילד הכי מתוק בעולם עם עיניים שאני מכירה מפעם, ויש לו אמא לביאה מעוררת השראה.

קטיה התעוררה מוקדם ביום שישי והעירה את בן ב-5:00 ואמרה לו שהולכים לתחרות. היא לא חיפשה בייביסיטר, היא רצתה לרוץ איתו, והוא לגמרי שיתף פעולה, ככה זה שיש לך נשמה של ספורטאי. 21.1 קילומטרים היא רצה בקלות ובפשטות עם עגלת ריצה וילד בן שלוש בתוכה וסיימה עם חיוך אחרי שעה ו-45 דקות. ואני עמדתי על קו הסיום ממתינה להם ובוכה.

דווקא יצאתי מהבית באנרגיית מרתון שזה סוג של אושר שמופק מאנדורפינים ורצתי כל הדרך מהבית לשער הזינוק והסיום בשדרות רוקח בין אלפי רצים מתרגשים ופתאום ראיתי ביניהם רץ קירח ושחום ושרירי עם משקפי שמש ולרגע חשבתי שזה ניב, כי המרתון הזה היה הוא. כל השנים. הוא תמיד היה שם, כמאמן וכרץ, תמיד. ואחרי שניה כשהבנתי שזה תעתוע וידעתי שהוא כבר לא יהיה לעולם, זה היה כמו סכין שפתח לי תפר בלב. ולא יכולתי לעצור את הדמעות שטשטשו לי את דמותה נכנסת לקו הסיום עם בן בעגלה ושניהם נראו רעננים כאילו היום רק מתחיל.

והוא רק התחיל.

כמובן שבן, שקיבל גם הוא מדליה, לא הסכים להוריד אותה, ורצה לעשות שיחת וידאו עם אסף בניו זילנד ועם אופיר בתל אביב ולהראות להם את המדליה שלו, והלך איתה ליום המשפחה בגן. בגן הוא היה מאושר ורקד וקפץ ונישק וחיבק וכשהגננת שאלה מי אני אמרנו שאני הסבתא שלו, כי זה הכי קרוב לקשר שלנו וכי אין עדיין הגדרה לקרבה המשפחתית בין ילד לבין אמא של האחים שלו, ובין שתי נשים שהגורל קשר ביניהם והילדים שלהם אחים והן בוחרות להיות משפחה ❤️

השבוע בפודקאסט בית הספר לקארמה טובה על הורים נרקסיסטיים. להאזנה לחצו כאן