1976
ההורים של נועה התגרשו כשהיא היתה בת שש. אמא שלה עזבה את הקיבוץ והיא נשארה לגדול בבית ילדים, כשההורה המרכזי היה אביה ומשפחתו העניפה, שהתגוררו כולם בקיבוץ. כמעט בכל יום טפטפו לה רעל לווריד נגד אמא שלה, שהעזה לעזוב אותם לטובת גבר אחר.
היא לא ידעה בדיוק מה קרה רק שאמא שלה נטשה ונהגה להגיע באוטובוסים מדי שבוע לפגוש אותה בקיבוץ הצפוני, וכשהיא שאלה למה היא לא יכולה לבוא אליה לבית שלה בתל אביב, אמא שלה נהגה לבכות ולומר ״אולי בעוד כמה זמן יהיה אפשר״. ואחר כך אבא אמר לה שהיא לא באה אליה כי לאמא שלה יש בעל חדש והוא יותר חשוב לה.
וככה לאט לאט היא התחילה לשנוא אותה את האמא הזו שנטשה, שהבעל החדש שלה יותר חשוב לה. וגם סבתה היתה מצקצקת בלשונה ואומרת לדודה שלה שהיא ילדה מסכנה שאמא שלה עזבה איתה ולאיזו אמא יש לב לעזוב ילדה כזו, והיא עשתה כאילו היא לא שומעת את השיחה הזו אבל שמעה מצוין.
היא הלכה והתרחקה רגשית מאימה והפגישות איתה הלכו והפכו לעול עבורה והיא המציאה תירוצים וקיצרה אותן ובגיל 10 היא נהייתה בוטה ואמרה שהיא שונאת אותה ושאין לה מה לבוא יותר ושבגללה היא ילדה עזובה ונטושה והיא בחיים לא תסלח לה על מה שעשתה לה. בהתחלה היא עוד המשיכה להגיע ונועה ברחה ממנה ואז היא הפסיקה לבוא. אבא שלה אמר לה במהלך השנים שהיא משוגעת, ושהוא לא מבין איך יצאה ילדה כל כך מוצלחת לאמא כל כך משוגעת, ואיזה מזל שהיא גדלה איתו בקיבוץ ויש לה הכל.
חוץ מאמא. אבל את זה הוא לא אמר.
שנים אחר כך נודע לנועה שבשלב הזה אמא שלה לקתה בדיכאון קשה, ואושפזה במחלקות פסיכיאטריות שוב ושוב וניסתה להתאבד כמה פעמים, ורק אחרי שנים של טיפולים מצבה התייצב. הקשר שלה עם נועה היה רופף מאד ולא היתה לה יכולת נפשית להילחם על בתה ששונאת אותה כל כך.
1990
חייה ומותה של אמא של נועה – כשנועה היתה בצבא אבא שלה נפטר באופן פתאומי מחיידק טורף. נועה היתה שבורה לחלוטין. דווקא אבא שלה, שהיה הכל עבורה נפטר. העולם התמוטט על ראשה. את אמא שלה שבאה להלוויה היא גירשה. כעסה עליה ועל אלוהים שדווקא היא נשארה בחיים, ואבא שלה מת.
אחרי הצבא ועם הכסף שקיבלה מביטוח החיים של אביה היא שוטטה שנים בעולם, ולמדה בודהיזם, ויוגה, וניסתה הכל, וניהלה מערכות יחסים קצרות וארוכות עם גברים ועם נשים וחיה בקומונות, ובסוף אחרי 7 שנים היא חזרה לקיבוץ. ושיעמם לה. ואז היא עזבה לעיר וחיפשה עבודה ושכרה חדר בדירת שותפים ואז היה צריך לפנות את הדירה ופיטרו אותה מהבר שבו עבדה ולא היה לה כסף לשכר דירה.
1998
בסוף היא התקשרה לאמא שלה ושאלה אם יש לה חדר בשבילה. והיא מצאה את עצמה בדירה התל אביבית של אימה, שאירחה אותה יפה אבל היתה קצת דיכאונית, ואחרי כמה ימים היא לא היתה מסוגלת להיות שם יותר אבל גם לא היה לה לאן ללכת והתפתחו תנאים בלתי אפשריים ואי אפשר היה לעשות כלום חוץ מלריב. והן רבו כל אחת מתוך תסכולה ומתוך כאבה ומתוך אהבתה שנקברה עמוק מתחת לכל הכאב והתסכול והקושי והימים והחודשים והשנים שחלפו וכבר אי אפשר להחזיר ואי אפשר לתקן ואי אפשר לחיות חיים נורמליים עם כל התיסכול וכל הכאב הזה.
באחת המריבות הנוראיות כשנועה מטיחה שוב ושוב באמא שלה שהיא נטשה אותה ושהיא היתה אמא גרועה ושהיא חולת נפש ומשוגעת, מריבות בהן האמא בעיקר היתה בוכה ושותקת ושתיקתה רק הלהיטה את תסכולה של נועה, היא אמרה
הוא התעלל בי.
נועה קפאה במקום ואז אמרה ״את לא תעיזי להכפיש את זכרו של אבא שלי, כל החיים את לא תהיי מה שהוא היה עבורי״, וארזה את כל הדברים שלה והלכה לאיזו אכסניה ושוב הקשר נותק.
חלף עשור. נועה עבדה כמדריכת יוגה, ושכרה דירה קטנה ברמת גן, וניהלה מערכת יחסים עם אשה, ונסעה פעם בכמה זמן למשפחה בקיבוץ ולא היתה בקשר עם אמא שלה, אותה היא מחד שנאה בכל ליבה ומאידך הנתק הזה גבה מנועה מחיר נפשי כבד. שנים של טיפול הצליחו לאחות קצת את הקרעים בנפשה אבל נותרו צלקות.
2008
והיא כבר היתה בת 38 ורצתה ילדים, ולא הצליחה להחזיק עובר ברחמה, למרות טיפולים קשים שעברה. כעבור שנתיים ורצף של הפלות טבעיות, היא היתה באיזה ריטריט בצפון ועברה טיפול של תטא הילינג ושם אמרו לה שהגוף שלה אוחז טינה ולכן לא מצליח לאחוז חיים בתוכה ושהיא צריכה לשחרר ולסלוח.
היא ניסתה ליצור קשר עם אימה אבל היא לא שיתפה פעולה, רק אמרה שהיא לא מרגישה טוב, ונועה הגיעה אליה הביתה והיא לא פתחה לה את הדלת, והיא ישבה במשך שעות על המדרגות ובכתה כמו ילדה בת 6 שאימא שלה עזבה את הקיבוץ, עד שהיא פתחה את הדלת ואמרה
בואי.
היא היתה שוב בדיכאון אמא שלה. והן רק ישבו בשקט בסלון החשוך שלה ובסוף נועה נרדמה על הספה בסלון. למחרת כשהיא קמה אמא שלה ישבה ערה בכורסא לידה והתחילה לדבר.
״פחדתי ממנו. הוא היה אבא טוב אבל אותי הוא הפחיד. הוא אמר שאני לא יפה, שאני לא חכמה, שאני כלום ושום דבר. הוא לא נתן לי לדבר ואם אמרתי את דעתי הוא קטע אותי ואמר שרק שטויות אני יודעת לדבר. והיו את הצרחות שלו. אם משהו נפל לו מהיד ונשבר הוא צרח עלי עד שהייתי מתקפלת על הרצפה ובוכה. אם אני שברתי משהו או אם הוא לא מצא משהו הוא צרח עלי. קשה להסביר את זה. את בטח יודעת על מה אני מדברת. את מכירה את הצרחות שלו. כל הקיבוץ הכיר. ואני איבדתי את החשק לאכול והלכתי ורזיתי והוא אמר שאני ביאפרה, עור ועצמות ושאני מגעילה אותו. ולא נגע בי שנים.
כל פעם שרציתי לעזוב הוא איים שהוא יאשפז אותי במחלקה סגורה ואני לא אראה אור יום. ואז הגיע אריק המתנדב וראה אותי. הוא התאהב בי ככה כמו שאני רזה מדי ולא יפה ולא חכמה ובעיניו הייתי הכל. ואז אבא שלך ראה איך הוא מסתכל עלי בחדר-אוכל והבין שיש משהו ועשה לי את המוות. הוא העיר אותי כל לילה, ומשך לי חזק בשיער. זה לא משאיר סימנים אבל הראש כאב לי שבועות. ונהייתי צל, ובסוף אריק לקח אותי לתל אביב ואמר שאני לא יכולה לחזור יותר לקיבוץ כי אני לא אשרוד ובאמת יאשפזו אותי.
חווה דודה שלי גרה בתל אביב ולא היו לה ילדים ואנחנו גרנו אצלה בדירה הזו, שאחר כך היא הורישה לי. ההורים של אריק שלחו לנו כסף מאמריקה ואני שילמתי לעורכת דין שתילחם כדי להביא אותך לתל אביב אבל היו עובדות סוציאליות שאמרו שאת צריכה להישאר בקיבוץ, ואני הפסדתי במשפט. ורציתי גט מאבא שלך כדי להתחתן עם אריק והוא משך אותי עד שהביא לי הסכם שאסור לך לפגוש את אריק כי הוא היה השטן בעיני אבא שלך ואת לא הכרת אותו ואני אף פעם לא אמרתי לך כלום כי היה לי חשוב שתהיה לך דמות אבא טוב.
לא רציתי שתרחמי עלי. בסוף הוא הכניס לך שנאה לראש ואני הייתי חלשה מדי עד שאפילו אריק עזב אחרי כמה שנים אבל אותך כבר איבדתי ומאז לא היה לי כלום בחיים, גם לא אותך. מזל שדודה חווה דאגה לי כאילו הייתי הבת שלה והורישה לי את הכל, הדירה הזאת והחסכונות שחסכה מהכסף של הנאצים, וככה אני חיה על קצבת נכות ועל הכסף שחווה חסכה מהנאצים.״
וכשהיא סיימה את המונולוג הארוך והקשה הזה נועה בכתה בלי קול אבל לא הצליחה להרגיש. לא אהבה ולא חמלה. כלום. צינור הרגשות הטובים שלה היה צר ומנוון עוד מילדות, אבל לפחות היא כבר לא כעסה.
2011
כשהכעס פינה לה מקום בגוף היא הצליחה להרות וילדה בת. היתה לה אימהות חרדתית והיא לא איפשרה לאף אחד לעזור לה עם התינוקת או להתקרב אליה. בטח לא לאמא שלה שכל כך רצתה לתת חום ואהבה לנכדה שלה. אסור היה להתקרב אליה או להכנס הביתה עם נעליים או לראות אותה מקרוב כי יש חיידקים. וכשאמא שלה ניסתה להתווכח היא התפרצה עליה שוב ושוב וזרקה עליה את המתנות שהיא קנתה לנכדה ואמרה לה בחיים לא היית אמא וגם סבתא לא תהיי, וזהו הקשר שוב נותק.
2022
נועה קיבלה שיחה ממחלקת הרווחה בעיריית תל אביב שמבקשים למנות אפוטרופוס לאמא שלה. ״היא במצב לא טוב״, עדכנה העובדת הסוציאלית, ״יש לה דימנציה מתקדמת והיא מטופלת באופן חלקי ביותר. אין לה קשר עם אף אחד בעולם חוץ מחברה אחת קצת יותר צעירה ממנה שדאגה לה למטפלת ואז דיווחה שהמטפלת לא מאפשרת לה להכנס לראות מה שלומה״. נועה אמרה שאין קשר ושהיא לא רוצה להתערב והעובדת הסוציאלית שאלה כמה שאלות ואז אמרה שכנראה ימנו אפוטרופוס חיצוני, וחבל כי אמא זו אמא, ובטח היו לשתיהן חיים לא קלים.
משהו התעורר בנועה. היא היתה כבר בת 53 ואמא לילדה בת 12 והיא הלכה לדירה של אמא שלה והעיפה את המטפלת והתחילה לטפל באמא שלה שלא זיהתה אותה בכלל. ופתאום היתה בה חמלה וצער על האשה הזו ועל החיים שלה והיא חיבקה אותה וטיפלה בה כמו בתינוקת אבל זה היה מאוחר מדי. היא היתה כבר מאוד חולה ואחרי כמה חודשים נפטרה.
2023
אחרי הפטירה נועה הגישה בקשה לצו ירושה. הרי מי ירש את הדירה בתל אביב ששווה מליונים ועומדת לפני פינוי בינוי, אם לא היא – הבת היחידה. אבל הרשם לענייני ירושה דחה את הבקשה שכן היתה אצלו צוואה מופקדת שערכה האם בשנת 2012.
50% מכל רכושי אני מורישה לענת כהן חברתי. היא היחידה שנותנת לי יחס אנושי ובלעדיה הייתי לבד לגמרי בעולם. 50% מרכושי אני מורישה לנכדתי גאיה, בתה של נועה עימה לא היה לי קשר. היא ילדה טהורה ואני מבקשת להבטיח את עתידה. הכסף ישמר עבורה על ידי נאמן שימונה על ידי בית המשפט ויועבר אליה רק כשתגיע לגיל 25. לבתי נועה, שכל חיי אהבתי מאד אינני מורישה דבר, בשל שנאתה אלי.
״אם היא היתה יודעת איך טיפלתי בה היא הייתה משנה את הצוואה״ בכתה נועה, ושאלה בפגישתנו לפני חודש מה הסיכוי להתנגד לצוואה וכמה זמן זה יקח ומה העלויות, ובסוף אמרה שתחשוב ואז התקשרה ואמרה לי – ״אני לא אתנגד לצוואה, אני לא רוצה ממנה כלום, ותכלס באמת לא מגיע לי לקבל ממנה כלום״.
השבוע נועה יצרה קשר וסיפרה על תפנית חדה בעלילה. ענת כהן, החברה של אימה לא הסכימה לקבל את הירושה. ״יש לי מספיק״ היא אמרה לנועה. ״אני מעבירה לך הכל. היו לך חיים קשים, גם לאמא שלך. חבל שאי אפשר לתקן אחורה. אבל אני יודעת איך הצטערת ואיך טיפלת בה. אני מאמינה שזה מה שהיא היתה רוצה״.
ולי עברה בראש פרפרזה לשורה ההיא מהשיר של שלמה ארצי – איפה ישנם עוד אנשים כמו האשה הזו…
***
השבוע בפודקאסט על אנשי הקשב ואיך הפרעת קשב יכולה להרוס זוגיות כשהיא לא מאובחנת. להאזנה לחצו כאן.
