1#. העברה בין דורית

רלוונטית לא רק לכספים ולנכסים אלא גם לדפוסי יחסים שמשוחזרים ומועברים מדור לדור. אדם שחווה דפוס יחסים מסוים עם הוריו, נוטה לשחזרו במסגרת יחסיו עם ילדיו. הבעיה עם דפוסים שחלקם בכלל לא מודעים ולכן קשים מאד לשינוי ואנחנו רואים מערכות יחסים פתולוגיות ודפוסי התנהגות נרקסיסטים שמשוחזרים מדור לדור. ברגע שמבינים שמדובר בדפוס פתולוגי, אפשר לעשות מאמץ מודע ולשנות אותו, ואם הסיפור הזה ישנה דפוס של משפחה אחת, קניתי את עולמי.

הדפוס שאני מכוונת אליו הוא דפוס הנישול. נישול של אחד מהילדים מהירושה כדרך להביע חוסר שביעות רצון או להעניש או מתוך רצון לעשות צדק חלוקתי או סתם בגלל שזכותו של אדם להחליט למי להוריש. הנישול הזה הוא פעמים רבות דפוס שמועתק הלאה לדורות הבאים וממשיך הלאה מערכות יחסים פתולוגיות ונתקים במשפחה למשך דורות על דורות וזה דפוס הורס חיים. השבוע ניסיתי לקטוע אותו, יש מצב שהצלחתי.

שמעו סיפור.

2#. הדור ההוא

לאפרת היו אחות ואח אבל היא תמיד היתה הילדה המועדפת, היא היתה הבת הכי הצעירה והיתה הכי יפה והכי דומה לאימה בעיניה הבהירות ושערה השחור. ואמא שלה אהבה אותה תמיד קצת יותר מאשר את אחיה ואחותה. האב מצידו אהב את שלושת ילדיו באופן דומה ומעולם לא היפלה ביניהם אבל הוא הלך לעולמו כשילדיו היו בשנות העשרים לחייהם ובאופן טבעי הם חתמו על הסתלקות מחלקם בעיזבון אביהם והעבירו לאמם הכל. ההסתלקות הזו, שהיא התנהלות ראויה וטבעית בדרך כלל, עלולה להפוך למלכודת מסוכנת וטובענית.

מצד אחד איזה ילד לא מוותר על חלקו בירושה למען אימו או אביו שמתאלמנים פתאום? אם רק אתה לא תוותר זו יכולה להיות סיבה טובה לנישולך העתידי מהירושה שנשארה. אבל אם תוותר יכול להיות שתישאר בלי כלום כי ממילא תנושל בעתיד. מלכודת.

אפרת היתה כאמור הילדה המועדפת על אימה ובגיל 65 אימה ערכה צוואה והורישה לה הכל, תוך שהיא מנשלת את אחיה ואחותה לחלוטין. המשפט הזה ״את כל עזבוני אני מורישה לבתי האהובה אפרת״ לא הוסבר וגם אילו הוסבר, לא היה בהסבר כדי לשכך את הכאב ואת הפגיעה הרגשית.

אפרת דווקא היתה ביחסים טובים עם אחיה ואחותה, אבל היו לה שני ילדים ובבחירה שהיתה לה בין לעשות צדק עם אחיה ולחלק עימם את עיזבון אימם בחלקים שווים לבין הבחירה ברווחתה וריווחת ילדיה, היא בחרה את ריווחתה. בכל זאת ׳אדם קרוב אצל עצמו׳, כך אומרים, ואפשר להוסיף ולומר ׳כסף יעוור עיני צדיקים׳. וחוץ מזה, כך אמרה לעצמה אפרת, ״זה מה שאימא רצתה״.

האחים שלה, שגם ככה חשו כל החיים פחות אהובים, נפגעו עד עמקי נשמתם גם מצוואת אימם וגם מהעובדה שאפרת לא הסכימה לחלוק עימם דבר מהרכוש המשפחתי. הם הזכירו לה שרוב הרכוש היה בכלל שייך לסבא ולאבא ועבר לאם לאחר שהם הסתלקו מעיזבון אביהם, אבל אפרת משכה בכתפיה ואמרה ״זה מה שאמא רצתה״, והוסיפה ואמרה ״אולי פעם אחת תכבדו אותה ולא תנסו לשבור לה את המילה כמו שעשיתם כל החיים״.

בשלב הזה בדרך כלל מתנהלים סכסוכי ירושה. האחים של אפרת יכלו להגיש התנגדות לצוואת אימם בטענה להשפעה בלתי הוגנת או תביעה נגד העיזבון בגין חלקם בעיזבון אביהם עליו ויתרו לפני שנים רבות, והיו מתנהלים הליכים ארוכים ויקרים ובסופו של דבר הם היו מפסידים כי עיקרון כיבוד רצון המת גובר בדרך כלל על כל טיעון מוסרי אחר, גם אם רצונו של המת ממיט טרגדיה על משפחתו וגם אם הוא לא הוגן ופוגעני והרסני. הם החליטו להרים ידיים ולא להילחם באפרת וכך אפרת זכתה בעיזבון כולו והפסידה את שני אחיה.

3#. על החיים ועל המוות

חלק מרצונה של האם להוריש לאפרת נבע גם מחייה הלא פשוטים של אפרת שהתגרשה בגיל צעיר וגידלה את שני ילדיה לבד, לאחר שאביהם ״יצא מהתמונה״. כלומר זה הסיפור שהיא סיפרה. בפועל היא הסיתה את ילדיה נגדו והם ״לא רצו״ ללכת אליו, והאבא לא רצה לרדוף אחריהם וכך יצא מהתמונה ונעלם. הוא מעולם לא שילם מזונות ואפרת לא דרשה, מעדיפה את העדרו המוחלט מחיי ילדיו.

במשך השנים יחסיה של אפרת עם שני ילדיה היו מורכבים. את יונתן, הבן הבכור היא הפכה למבוגר אחראי ודרשה ממנו לטפל בדניאלה אחותו הצעירה ממנו בחמש שנים, וכך לאורך שנים יונתן היה על תקן השעיר לעזאזל ודניאלה על תקן הקורבן, המסכנה, שצריך לטפל בה בכפפות של משי כי היא ״ילדה שגדלה בלי אבא״.

יונתן, לעומת זאת, היה ״גבר״, שידע טוב מאוד להסתדר ובמשך שנים אפרת הסתמכה על כישוריו הטכניים ובהמשך הטכנולוגיים ודרשה ממנו לתפקד בבית כאיש תחזוקה, איש מחשבים, בייביסיטר ובהמשך גם כמפרנס. הוא עשה הכל כדי לרצות את אימו ולזכות באהבתה שהיתה נתונה רובה לדניאלה בתה הצעירה.

נישואיו של יונתן היו עבור אימו יום שחור משחור. את אשתו היא לא סבלה, ולא הסתירה את סלידתה ממנה וכך מצא את עצמו יונתן לכוד בין הפטיש לסדן מנסה לרצות את אימו כפי שהורגל מבלי לפגוע באשתו שהיתה אהבת חייו.

דניאלה לעומת זאת נותרה רווקה עד גיל מבוגר והתנהלה באופן קורבני, בדיוק כפי שאפרת גידלה אותה כל חייה. הקשר שלה עם יונתן אחיה לא היה מזהיר. גם היא, כמו אפרת אימה, לא סבלה את אשתו של יונתן, וגם היא ציפתה ממנו להעדיף אותה ואת אימה על פני אשתו וילדיו.

ואז אפרת חלתה.

במשך שנתיים הלך גופה ונחלש ובשנה האחרונה לחייה היא שהתה בבית חולים במשך חודשים ארוכים, ואת מחלתה היא ניהלה בדיוק כמו את חייה. מיונתן היא דרשה שיטפל בכל הצדדים המינהלתיים, מול חברות הביטוח, מול חברת הסיעוד, במציאת עובדת זרה, בהתאמת ביתה, ובהסעות שונות. מדניאלה היא ביקשה שרק תהיה לידה, שתאחז בידה, והורידה ממנה כל נטל, כי ״דניאלה ממש שבורה מהמחלה״, הסבירה אפרת ליונתן, בלי להבין שגם לו קשה ושהיא משחזרת במדויק את דפוס ילדותם.

כשאפרת הלכה לעולמה היא היתה רק בת 71, וכבר בשבעה דניאלה שלפה את צוואתה, עליה יונתן לא ידע דבר. את הדירה היא הורישה בשלמותה לדניאלה, ואת חשבון הבנק היא הורישה ליונתן. מלשון הצוואה קשה היה להבין את הנישול, אבל גם יונתן וגם דניאלה הבינו בדיוק את המשמעות.

הדירה של אפרת היתה דירת ארבעה חדרים בצפון הישן את תל אביב ושוויה הגיעה לסך של כ-5 מליון שקלים. בחשבון הבנק היו כ- 750,000 שקלים. יונתן נפגע עד עמקי נשמתו, וביקש מדניאלה לחלוק עימו את הכל בחלקים שווים, למרות הצוואה. דניאלה סירבה ואמרה לו ״אבל זה מה שאמא רצתה״.

יונתן לא התנגד לצוואה אך לאחר שניתן צו קיום צוואה הוא גילה ששבוע לפני הפטירה אפרת העבירה לדניאלה רבע מליון שקלים מתוך החשבון. ההעברה הזו היתה מבחינת יונתן ״וידוא הריגה״. ״לא מספיק שהילדים שלי לא יקבלו כמעט כלום, ושהכל הלך אלייך, גם רבע מהסכום שהיה בחשבון עבר אלייך שבוע לפני הפטירה?! זה להוסיף חטא על פשע.״ אמר יונתן לדניאלה וביקש ממנה להחזיר לפחות חצי מהסכום לחשבון. דניאלה סירבה. ״אמא דאגה לי״ היא אמרה לו. כשהיא הגיעה אלי היא אחזה בידה את כתב התביעה שיונתן הגיש נגדה.

4#. זה לא הכסף

ניסיתי להסביר לדניאלה, לאחר שגוללה באוזני את כל הסיפור המשפחתי שרובו נכתב גם בכתב התביעה. זו הפגיעה. זה הילד שאמא שלו לא אהבה מספיק, זה הילד שצריך היה לדאוג לכן כל החיים ואף אחד לא ראה אותו. הילד הזה מבקש ממך שתיראי אותו. ״את מייצגת אותו?״ שאלה אותי דניאלה בכעס, והסבירה שיונתן מסודר בחיים. לא ויתרתי לה.

״אין לך מה לנהל תיק על הסכום שהוא מבקש, מערכת היחסים עם האח היחיד שיש לך שווה יותר מהכסף שהוא מבקש. הוא בעצם מבקש שתראי אותו. זו התביעה״. הסברתי לה את הפגיעה הרגשית שכרוכה בנישול ילד גם אם הילד בן 50, גם אם לא צריך לדאוג לו, גם אם הוא מסודר כי כל החיים הוא חונך להסתדר, עדיין ברגע שאמא שלך מנשלת אותך, אתה חוזר להיות הילד שלא אהבו אותו מספיק.

היא הלכה מהפגישה וחשבתי שלא אשמע ממנה יותר. אבל מסתבר שהשיחה הזו חפרה לה משהו בנשמה. כעבור שבוע היא התקשרה ליונתן וביקשה שיגיעו לפגישה משותפת אצלי. הוא סירב בהתחלה, ואז סימס לה שהוא מסכים.

הפגישה היתה ארוכה וקשה וניקזה הרבה עצב וכאב, כאלו שנוצרים מחיים בצילה של אם נרקסיסטית שגם אוהבת וגם שולטת, שיש לה ילד מועדף וילד ״מסתדר״, שאין לה שום בעיה לסכסך בין ילדיה, ושהיא עצמה קורבן של העברה בין דורית.

השבוע הם חתמו על הסכם שמסדיר לא רק את שאלת הכסף בחשבון הבנק. דניאלה הסכימה להעביר ליונתן חצי מהדירה ויונתן הסכים שדניאלה תתגורר בדירה כל חייה, והם בכו והתחבקו ונשבעו לא לריב בחיים לא על כסף ולא על שום דבר אחר, ואני לא בכיתי. כמעט. אולי רק נכנס לי דפוס שנשבר לעין.

***

השבוע בפודקאסט פרק מרתק על שפת האימוג׳י ואיך היא חדרה לשיח המשפטי. להאזנה לחצו כאן