על העיוורון או כרוניקה של ניכור הורי – 12.11.22

1#. זה התחיל לפני כמעט 7 שנים.

4 זוגות חברים כולם גרים באותו ישוב, כולם בערך באותו גיל וכשהם נפגשים הם תמיד מעשנים משהו, שותים משהו, אוכלים משהו ובדרך כלל גם מסניפים קצת. בקטנה. להרגשה.

אף אחד לא זוכר איך זה קרה אבל הם מצאו את עצמם באיזה ערב שישי מחליטים לנסות חילופי זוגות. בינם לבין עצמם. הנשים לא התלהבו אבל השתכנעו. הגברים היו בטירוף. באותו ערב הם שתו הרבה יותר ועישנו הרבה יותר ומשהו באווירה איפשר טירוף חושים וסוג של אורגיה בה נפרצו כל הגבולות. אחרי הארוע המכונן הזה שום דבר לא חזר להיות אותו דבר.

זוג אחד שלא הצליח להכיל את הארוע התנתק מהחבורה, וניתק מגע לחלוטין. למעשה תוך חצי שנה הם עברו לעיר סמוכה, חסמו את כולם בפייסבוק והורידו פרופיל לחלוטין. נעלמו.

שלושת הזוגות שנותרו דווקא התלהבו מהארוע ושחזרו אותו כמעט כל שבוע כשהם אפופים בחומרים משני תודעה. אם הייתם פוגשים אותם ברחוב לא הייתם מעלים על דעתכם. הם אנשים נורמטיביים, הזוג הראשון מורכב ממהנדס הייטק ומזכירה, השני עובד מדינה בכיר ואשת שיווק, והשלישי בעל עסק ועורכת דין פלילית. כולם הורים פעילים לילדים מוצלחים, עם בתים פרטיים וגינות קטנות ומטופחות ברחובות סמוכים באותו ישוב.

2#. אצל אחד הזוגות,

תצטרכו לנחש איזה מהם, הריגוש הזה שזרם אליהם מהמפגשים הסוערים רק פתח את התיאבון. חיי נישואין שגרתיים שנמשכו כבר 13 שנה ואיבדו את הברק והחשק הפכו להיות מסעירים והם רצו עוד מהריגוש הזה. דווקא היא יזמה והוא לא התנגד וכך הם החליטו לפתוח את הנישואין. הם הפסיקו להיפגש עם החברים המקוריים והתחילו לצאת בערבים כל אחד בנפרד. מראש הם סיכמו שלא שואלים שאלות ולא מערבים רגשות. במשך שנתיים שלמים הסידור הזה הצליח להם, אבל מי שמשחק באש בסוף נכווה. הוא התאהב באווה.

היא היתה האשה הכי מסעירה והכי שונה שהוא הכיר. בניגוד לאשתו החטובה והמטופחת מכף רגל עד שורשי שיער הבלונדיני, לאווה לא היתה שום שגרת טיפוח. את תלתליה השחורים היא סירקה פעם בשבוע, לגופה המלא היתה אישיות משל עצמו, והיא מעולם לא התאפרה ולא סדרה את גבותיה העבותות והתנהלה בבטחון ובטבעיות והיתה בעיניו האשה הכי יפה וסקסית בעולם. היתה שם התאהבות גדולה ושניהם חשו שהם לא יכולים לחיות עוד יום אחד בנפרד.

בלי הודעה מוקדמת הוא חזר מהעבודה, ארז תיק גדול והודיע לאשתו שהוא עוזב. היא חשה כבר חודשיים שמשהו השתנה והיה לה ברור שהוא נמצא בסערה רגשית ולא משתף אותה, אבל אחרי שנתיים של יחסים פתוחים היא לא ראתה בכך איום על התא המשפחתי. לכן היא היתה המומה כשהוא הודיע שהוא עוזב.

היא שאלה למה ומה קרה והוא ענה ״התאהבתי באווה ואני עובר לחיות איתה״, כמו ילד שמחליף מקום ישיבה בכיתה. באופן תמים או נרקסיסטי הוא ציפה שהיא תפרגן לו אבל היא שתקה והלכה לחדר והיתה בהלם מוחלט, הלם ששיתק אותה וחסם את גרונה. אחרי יומיים הוא התקשר וביקש שהם יספרו לילדים ושהילדים יבואו אליו לבית של אווה. הוא ביקש את זה בטבעיות והיה לו ברור שזו בקשה לגיטימית, הוא רק לא לקח בחשבון את התגובה. ״אתה חי בסרט בדיוני״ היא אמרה לו. ״הילדים שלי לא יכנסו לבית של הזונה השמנה שלך, אם אתה רוצה לראות אותם תבוא הביתה.״

3#. שני בנים היו להם בני 9 ו-12

והם היו מחוברים לשני הוריהם, אבל ראו את אמא שלהם שבורה ואת אבא שלהם מאוהב. אביהם לא חסך מהם את הסיבה לעזיבתו ואימם לא חסכה מהם את תחושותיה. נהפוך הוא, הם הפכו עבורה לאוזן קשבת ולמשענת קנה רצוץ. בדמעותיה ובמילותיה הקשות נגדו היא רוצצה את נשמתם ובכל פעם שהם שהו איתו הם הרגישו בוגדים. כמוהו. בוגדים באימם האהובה שנתנה הכל למשפחה עד שאבא שלהם התאהב באווה ונגמרו החיים, וכל פעם כזו הרחיקה אותם ממנו והם הפכו למנוכרים ופיתחו כלפיו סלידה.

בהתחלה היו תרוצים. אחד לא מרגיש טוב, לשני יש פעילות בצופים, וכך הם הפחיתו את תדירות הביקורים וצימצמו אותה עד שהפסיקו לבוא. מיוזמתם. אמא שלהם לא אסרה עליהם לבוא לאביהם. בכלל לא. היא רק החדירה לנפשם וירוס קטלני שגרם להם לראות ענן שחור בכל פעם שראו את אביהם במציאות או בעיני רוחם.

כמו בספר ״על העיוורון״ של ז’וזה סאראמאגו, ניכור הורי הוא וירוס מדבק שגורם לעיוורון. עיוורון סלקטיבי אך מוחלט וכמעט בלתי ניתן לריפוי. אחרי כמה חודשים של נתק מוחלט והעדר יכולת לתקשר עימם הוא התחיל הליך בבית המשפט. וחייבו אותה לשלוח את הילדים לטיפול, והיא הסכימה ושיתפה פעולה. לכאורה.

האמת היא שהטיפול לא התקדם לשום מקום, כי שיתוף הפעולה שלה היה למראית עין בלבד, ובבית היא המשיכה לטפטף להם רעל ולהזין את הוירוס. פעם בשבוע הם הגיעו לטיפול והתמידו בסירובם לפגוש באביהם. ״הוא טיפוס בוגדני״ דיבר הוירוס מגרונם, ״אף פעם לא היה אכפת לו מאיתנו״, ״הוא אוהב רק את אווה״, ״למה דווקא לנו נולד כזה אבא דפוק?״, וכך הלאה מחק הוירוס את דמות האב מליבם ומראשם והם לא הצליחו להזכר ברגעי ילדות מאושרים, וגם כשהוא הראה להם תמונות הם הביטו בהן בעיניים עיוורות ולא ראו כלום.

המטפלת המנוסה ניסתה לפרום תפרים מליבם הסגור, אך לשווא. גם אם במהלך הטיפול היו כמה רגעי חסד, הם חזרו אליה הביתה והיא דאגה למחוק הכל. בדרך מתוחכמת, במילים ספורות, לפעמים רק בהנהון סולד, היא דאגה שהווירוס ימשיך לעוור אותם.

לא היה לזה הסבר הגיוני, וחבל לנסות. כל יתר ההליכים ביניהם התגמדו. הם חתמו על הסכם נדיב מתוך סברה ילדותית שאם יהיה לה טוב היא תשחרר את הילדים, אך לשווא.

בסופו של דבר הם נשלחו לבדיקת מסוגלות הורית. כמצופה היא אובחנה כבעלת הפרעת אישיות גבולית וחסרת יכולת להבחין בינה לבין הילדים, והוא אובחן כבעל קווי אישיות ילדותיים וחוסר יכולת לדחות סיפוקים, והילדים אובחנו כמנוכרים. הבעיה היתה שהתיק הזה לא התנהל בתל אביב אלא בעיר סמוכה, ושם ילדים מנוכרים ימשיכו להיות כאלו במשך שנים עד שכולם ירימו ידיים ויוותרו.

בחודש שעבר היתה לבכור יומולדת 15. הוא לא יכול לשלוח לו הודעה או לברך אותו כי הוא חסם אותו בכל דרך אפשרית, אז הוא שלח לו פרחים וחבילה ענקית של שוקולדים עם ברכה קורעת לב ״יומולדת שמח ילד גדול שלי, גאה בך, אוהב אותך לנצח ותמיד כאן בשבילך, אבא״.

הילד לקח את החבילה ואת הפרחים וזרק לפח מחוץ לבית. למטפלת שעדיין ניסתה לתפקד אמר הוירוס מגרונו של הנער שהמשלוח הזה הוא הוכחה לכך שלאביו לא אכפת ממנו, כי שוקולד זה לא בריא ופרחים שולחים לבנות, ואת הפתק כתבו בחנות ממנה זה נשלח וזה לא ממנו ולא בכתב ידו. המטפלת מסרה לאב את המסר ואמרה שאולי היה צריך להתייעץ עם האמא מה לשלוח ולא להפתיע ככה. ההמלצה שלה להתייעץ עם האמא שברה אותו והמחישה את אוזלת ידה של המטפלת, שידעה היטב שהאמא לא משתפת פעולה בשום דרך. משהו בו נשבר והוא החליט להרים ידיים.

השבוע הוא ביקש להודיע לבית המשפט שהוא מבקש לסגור את התיק. חלפו 3 שנים מאז ראה לאחרונה את ילדיו, למערכת המשפט אין מענה לבעיה, והוא אינו מעוניין לבלות עוד שלוש שנים מחייו בהליכים חסרי תכלית ומבקש להניח לכולם לחיות את חייהם, בתקווה שיום אחד ילדיו יתפכחו ויחזרו לקשר עימו. ״אני תמיד אהיה כאן בשבילם ותמיד אוהב אותם״, הוא כתב ואני דמעתי.

ובבית, היא אמרה להם שההליך המשפטי הסתיים, והוא ויתר עליהם, והבנים בכו בלילה במיטה ואחרי יומיים פתחו את החסימה בווטסאפ. הם עדיין לא מגיבים אבל הם כבר קוראים את מה שהוא שולח להם.

המשך, אולי, יבוא.