1#. הוא אדם טוב
היא אמרה לי. הוא אבא טוב. הילדים מתים עליו. הוא איש טוב. אבל בבית…העיניים שלה הוצפו בדמעות כשהיא גוללה בפני את סיפור חייה שהיה זרוע פחד. הרבה פחד היה שם בתוך הבית.
הקטע הוא שכלפי חוץ אי אפשר לראות כלום. הוא מהנדס מחשבים בן 39, עובד כראש צוות באיזו חברת הייטק, מרוויח משכורת נאה, יש גם רכב בליסינג ותוכנית אופציות. היא אחראית תביעות בחברת ביטוח. משתכרת פחות ממנו אבל לא תלויה בו כלכלית. יש להם שלושה ילדים, בית פרטי בישוב בשרון שנרכש מכספי דירה קודמת שנמכרה ומשכנתא בתנאים מצויינים. הוא תמיד דאג להשיג תנאים טובים. מאלו שלא יתנו שידפקו אותם, שחשוב לו לקבל תמורה טובה בעד הכסף, שמשווה את מחירי הגבינות בסופר ובודק מבצעים, מחושב כזה, אבל בקטע טוב. לא קמצן. פשוט חשוב לו שלא ידפקו אותם. זה בשביל המשפחה.
הבעיה היא שהוא מתעצבן הרבה. וכשהוא מתעצבן יורד מסך שחור והוא לא מצליח להכיל את הזעם למרות שבהתחלה הוא מנסה ואז הזעם נשפך ממנו בעוצמה כמו שק עם מים עכורים שזורקים מקומה שניה לקרקע, והכל נרטב ורסיסי בוץ ניתזים מסביב.
זה התחיל עם ״למה מי את בכלל שתעירי לי״, כשהיא ביקשה שירים את הבגדים שלו מרצפת חדר האמבטיה שלהם. כשהיא העזה וענתה שהיא לא המשרתת שלו, הזעם התחיל לטפטף – ״מה את אומרת. למה מי את. נראה לך שאת תגידי לי מה לעשות?! דברי יפה יא כלבה. הדיבור שלך מלוכלך.״ בשלב הזה היא כבר ידעה שעדיף לא לענות. היא הצטערה שבכלל אמרה לו משהו ואספה בשקט את בגדיו המלוכלכים מהרצפה והכניסה אותם לסל הכביסה. ״תעני לי כשאני מדבר איתך יא שרמוטה״ שק זעמו החל להיקרע. ״שומעת? את תעני לי כשאני מדבר איתך״ רעם זעמו והוא בעט בסל הכביסה והעיף את כל תכולתו לרצפה.
הילדים שהיו בבית השתתקו ונכנסו לחדרים שלהם מבוהלים כמו עכברים. היא רצתה לצאת מהחדר אבל הוא אחז בזרועה ואמר לה בשקט כשעיניו נעוצות עמוק בתוך עיניה מתעלם מהדמעות שזלגו מהן ללא שליטה – ״תאספי הכל ושלא תעיזי להעיר לי יותר שרמוטה״.
ואז כשכל זעמו נותר על רצפת חדר השינה הוא קרא לילדים שיבואו איתו לסבתא והם יצאו מהחדרים והצטרפו בצייתנות. היא אשה טובה אמא שלו, זו שגידלה אותו כמו מלך, אבל חיה כל חייה בפחד מהתקפי הזעם של אביו, שנהג לומר ״כל הנשים נחשים״, ובגד בה בלי לנסות להסתיר.
וכשהוא יצא מהבית עם הילדים היא התקלחה והתלבשה, וקבעה עם שתי חברות לקפה והן דיברו על נסיעות משפחתיות ליוון, ועל מורים פרטיים ועל עוד כל מיני נושאים שנשים נשואות מדברות עליהם, ואף אחת לא דמיינה מה היא עברה לפני שעה וחצי.
ואז כולם חזרו הביתה והוא היה רגוע והכל חזר לשיגרה, כולל ההערה שלו שנאמרה עם חיוך וטפיחה על הבטן ״איזה אוכל אמא שלי הכינה לנו יא אללה למה אשכנזיות לא יודעות לבשל ככה״ אבל נשארה שם שכבה של פחד שנחה מעליהם כמו רשת דייגים שקופה.
2#. נעצור רגע לומר שאם לא מפסיקים אלימות,
גם אלימות נגד חפצים כמו לבעוט בהם או להשליך אותם וגם אלימות מילולית, היא הופכת לסטנדרט שעולה בכל פעם. והיא פחדה ולא אמרה כלום וקיוותה שהכל יהיה בסדר, אחרי הכל הוא איש טוב שאוהב אותה ואת הילדים.
ביום שישי הם חזרו מארוע משפחתי והתחיל ויכוח כי הוא אמר שהיא עשתה פרצופים לאחיות שלו. היא הסבירה לו ששמעה אותן אומרות ״איזה מסכן דודי התחתן עם אשכנזיה שלא יודעת לבשל, כל הזמן בא לאמא לוקח קופסאות עם אוכל״, וראו עליה שהיא נעלבה כי היא מבשלת ממש טוב ומשתדלת. והוא מצד אחד אוהב את האוכל שלה ומצד שני מעודד את המיתוס המשפחתי שאשכנזיות לא יודעות לבשל ונהנה לדקור אותה ולחזור על זה שוב ושוב.
אדם טוב היה מלטף אותה ואומר לה שהוא אוהב את האוכל שלה ושתתעלם מאחיותיו אמרתי לה, כשהיא סיפרה איך הוא חטף עליה התקף זעם שהלך וחימם את עצמו כמו כור אטומי עם מנוע פנימי והתחיל עם קללות וגידופים ולא הצליח להפסיק עד שנכנס עם הרכב בכוונה בכוח בעמוד בחניה. הילדים שהיו ברכב והתחילו לבכות והוא צעק שאם לא יהיה שקט כולם יסבלו והם עצרו את עצמם ובכו בלי קול, אבל הוא לא נרגע וצבט לה את הירך תוך שהוא מסנן ״אני רוצה לראות שתעזי לצעוק״, וכשהם הגיעו הביתה היתה בבית אווירת פחד ולמרות השקט המקפיא הוא לא נרגע והמשיך לקרוא לה שרמוטה וכשהיא נכנסה להתקלח היא לקחה שני אדוויל בתקווה להרגיע את הכאב בירך שהלכה והכחילה ובראש שפעם ובלב שנסדק.
בערב היא הלכה לישון בחדר של הבת הגדולה אבל הוא נעמד בדלת ואמר לה בקול שקט ״תחזרי למיטה את מפריעה לילדה לישון״ והיא חזרה בשקט כי פחדה שיעשה משהו ליד הילדה. ובלילה הוא התחיל ללטף אותה והיא ידעה לאן זה יגיע ופחדה לסרב והוא שכב איתה ואמר לה שהוא מת עליה ועל הגוף שלה ונישק אותה והתעלם לגמרי מהדמעות. אבל למחרת בבוקר בשבת היא נסעה לאחותה וסיפרה לה מה קרה, ואחותה אמרה לה שהיא חייבת להתגרש והיא אמרה שהיא לא רוצה ושהוא אבא טוב שאוהב אותה ואת הילדים.
ואז אחותה כתבה לי בפייסבוק ושאלה מה אפשר לעשות והסברתי לה שהיא צריכה לתת לאחותה להרגיש בטוחה לפנות אליה ולעזור לה לצאת משם, אבל אי אפשר בכוח.
3#. בערב ראש השנה
הם היו שוב אצל הוריו והיא ניסתה לחייך ולהיות נחמדה כי זכרה מה קרה לפני כמה ימים, והארוחה עברה בשלום פחות או יותר, אבל הוא שוב היה עצבני בדרך חזרה ואמר לה שהיא לא עזרה מספיק עם הכלים וישבה כמו פרינססה, וכשהיא אמרה שהיא הציעה לעזור ואחיותיו אמרו שאין צורך הוא שוב התחיל לקלל אותה וקרא לה שרמוטה ואמר שהיא משחקת אותה לא מבינה והיתה צריכה לעזור בכל מקרה, רק שהיא אשה רעה שלא רואה אף אחד ממטר רק את עצמה. והיא שתקה וידעה ששוב יהיה התקף אבל הפעם הוא רק אמר ״מחר כולם נשארים בבית״, למרות שהוא ידע שהם מוזמנים לאחותה.
בבוקר הוא הלך עם חבר שלו לרכב על אופניים ושב ואמר לה ״אף אחד לא יוצא מהבית היום״, וכשהיא אמרה אבל אנחנו מוזמנים לאחותי הוא הביט בה במבט מצמית ואמר ״מה לא הבנת״ והלך. משהו בה נשבר. היא ידעה שכשהוא יחזור יפתחו שערי הגיהינום, ולא היתה מסוגלת.
היא לקחה את הילדים ונסעה לאחותה בתל אביב. כשהוא חזר מהרכיבה וראה שהם לא בבית הוא סימס לה שתחזור מיד הביתה והיא פחדה לענות והתפרקה ובכתה מאוד והראתה לאחותה את הסימן הכחול בירך ואז הוא התקשר ואחותה ענתה ואמרה שהיא לא מרגישה טוב ונשארת שם ושהיא מבקשת שיתן לה מרחב שקט ליומיים, והוא אמר ״אין בעיה אני פשוט דואג לה ומתגעגע לילדים״, ושאל אם הוא יכול לבוא לארוחת חג ולאחותה לא היה נעים ממנו ואמרה לו בסדר תבוא. ואז הבעל של אחותה, ראה כמה שתיהן מבוהלות וסימס לו ״עזוב אחי, אל תגיע היום, היא חייבת מנוחה״. והוא סימס לו בחזרה ״אין בעיה״. ואז סימס גם לה ״אין בעיה״.
היא לא ענתה. והשקט הזה עורר את זעמו ששוב החל לטפטף לכיוונה בהודעות. תחילה רגועות אני דואג, מה קורה, מה עם הילדים, מתי את מחזירה אותם הביתה וכשהיא לא ענתה הוא התחיל לקלל בלי שליטה. גיסה התקשר אליו וניסה להרגיע ״מה נסגר גבר? תעזוב אותה בשקט״ והוא כבר היה בשלב שהזעם מנהל אותו ואמר לו ״אל תדחוף את האף שלך למשפחה שלי יא בן זונה״ וניתק. ואז הם אכלו את ארוחת החג באווירה כבדה ובערך בתשע בערב הוא התחיל להתקשר אליה בלי הפסקה והטלפון בכלל היה בחדר ואז הוא כתב לה ״את בכוונה לא עונה לי יא בת של זונה וואי וואי הלך עליך אני מגיע עכשיו״.
את ההודעות האלו היא קראה מבועתת רק חצי שעה אחרי שנשלחו. אחותה שלחה לי צילום מסך שלהן ואני הזעקתי מיד את המשטרה. כשהם הגיעו הוא כבר היה מתחת לבית של אחותה ונעצר במקום. ״אני לא מאמין שעשית את זה״ הוא אמר לה כשהשוטרים אזקו אותו וביקשו ממנה להגיע לתחנה להגיש תלונה. בתחנת המשטרה היא הראתה להם את הירך הכחולה שלה וסיפרה כל מה שקרה.
כשפגשתי אותה הוא עדיין היה עצור והיא עדיין פחדה והיתה מלאת רגשות אשם. ״אולי לא הייתי צריכה להגיש תלונה״ היא אמרה לי. את לא איימת על אף אחד. את לא נסעת 40 דקות בחג להגשים את האיום. את ניצלת מלהיות כותרת בעיתון, אמרתי לה. אל תשכחי מה קרה לשירה איסקוב, בדיוק לפני שנתיים בדיוק בארוחת ראש השנה. ״הוא אדם טוב״ היא ענתה ועיניה נמלאו דמעות, ואני ידעתי שהיא עדיין קורבן.
כמה דברים שחשוב מאד לדעת, במיוחד אם את קורבן-
1#. אף אחד לא צריך לחיות בפחד. אם את מפחדת זה סימן שאת חייבת ללכת. אני יודעת שאת חושבת שזה בלתי אפשרי. תבקשי עזרה. יהיה מי שיושיט לך יד.
2#. אלימות מכל סוג היא מסוכנת. אם מתחילה אלימות פיזית גם כלפי חפצים, חייבים לעצור את זה או להתרחק. וכשאני כותבת להתרחק אני מתכוונת להיפרד. כן זו סיבה מספיק טובה לפרידה כי בית שיש בו אלימות הוא מקום מסוכן, שלא קל לצאת ממנו.
3#. אם את מפחדת ממנו הוא לא אדם טוב. נקודה. את קורבן.
4#. אם את חושבת שאת אשמה, שהבאת אותו לזה, ושיש לך אחריות לתגובות האלימות שלו את חושבת כמו קורבן. אף אחד לא מביא אף אחד לאלימות, כל אחד אחראי לתגובות שלו.
5#. אם אתם מכירים מישהי שחיה בפחד בתוך ביתה, דעו לכם שהיא בתוך בור שחור שקשה לצאת ממנו. תושיטו יד ותעזרו לה לטפס החוצה.
ותהיו עירנים במיוחד עכשיו בחגים.
***
השבוע בפודקאסט פרק מרתק על צירופי מקרים ויקום מקביל. להאזנה לחצו כאן.
