נכון שכבר שנים אני מספרת את סיפור לידתו של הבלוג שלי, וחלק מכם כבר קראו אותו לא אחת, אבל מגיע לו שיסופר שוב, מזוית קצת שונה.

הכל התחיל ב-23 לספטמבר 2017, בדיוק לפני 5 שנים כשכתבתי את הטור הראשון שלי, שהפך לבלוג, שהפך לשני ספרים וזה התחיל בכלל באימוני ריצה.

קודם דיימנתי את עצמי רצה במרתון הכי שווה בעולם, ואז השגתי סלוט למרתון ניו יורק בנובמבר 2017, ומיד קיבלתי מניב ז״ל תוכנית והתחלתי להתאמן. אימונים למרתון הם אימונים מפרכים ואני התאמנתי בהתמדה ובנחישות והייתי בשיא הכושר שלי.

דן התאמן במקביל גם הוא לתחרות איש ברזל בצרפת. לחדשים כאן – מדובר בטריאתלון אקסטרה-לארג׳ במהלכו שוחים 3.8 ק״מ, רוכבים 180 ק״מ ולקינוח רצים מרתון – 42.2 ק״מ.

בשלב כלשהו האימונים שלנו הצטלבו וסיכמנו שאני ארוץ איתו את מקצה המרתון של תחרות איש הברזל.

״זה לא בריא לרוץ שני מרתונים תוך כמה חודשים״ הרים נמרוד דגל אדום בחדר הכושר, אבל ככה זה עם דגלים אדומים לפעמים אנחנו בוחרים להתעלם מהם גם כשמישהו מנופף לנו מול העיניים, ואז משלמים ביוקר.

דן, שגם הוא נוהג לעיתים להתעלם מדגלים אדומים, חטף דורבן ברגל תוך כדי אימונים. הוא אמנם עשה מאמצים לגרש את הדורבן וכשלא הצליח הוא החליט להתעלם ממנו ולהשתתף בתחרות בכל מקרה.

חיכיתי לו נרגשת שיסיים את מקצה הרכיבה והתחלנו לרוץ את המרתון. כבר בדקה הראשונה דן הרגיש מסמר חלוד שתקוע לו בעקב הרגל, וזו היתה דרכו של חברנו הדורבן להודיע שאי אפשר יותר להתעלם ממנו. אנשים נורמליים היו פורשים, אבל נורמליות זה לחלשים ואנחנו עברנו שלושתנו, אני, דן והדורבן מרתון שלם בקצב של דקה ריצה דקה הליכה. בשלב כלשהו חשתי כאילו סכינים חותכות לי את הברכיים, אבל לא התלוננתי כי מהו כאב ברכיים לעומת מי שרץ מרתון עם דורבן תקוע לו ברגל…

הרבה דברים היו בו, במרתון הזה. נחישות, ואהבה, וצחוק (כי אם לא היינו צוחקים על מצבנו היינו מתחילים לבכות) זה היה המרתון הכי ארוך בעולם וזה גם היה המרתון האחרון שלי.

אחרי שהתאוששנו מהאיירונמן נסענו לטיול טירות בעמק הלואר וביום האחרון, החלטנו להמריא בכדור פורח מעל הטירה המרשימה בה התארחנו. השעה היתה 7 בבוקר והיה קר בחוץ ומשום מקום הגיע כלב והתחיל לנבוח ואני נבהלתי ומיהרתי לטפס לסל הענק והרגל החליקה לי וסובבתי את הברך. הכאב החד שחשתי בישר שקרעתי לחלוטין את המיניסקוס, שהתחיל להיקרע כבר קודם, במרתון הכי ארוך בעולם.

מיד כשחזרנו לארץ, בתחילת ספטמבר 2017 היה ברור שהחלום של מרתון ניו יורק נגוז כמו האויר החם שנשא את הכדור הפורח. למעשה במשך חצי שנה לא יכולתי לרוץ בכלל. ביקום מקביל הייתי אוכלת שוקולד מול נטפליקס. במקום זה התחלתי לכתוב. ולכתוב. וככה בכל סופשבוע כתבתי. וכתבתי וכתבתי והתמכרתי. וגם אתם התמכרתם, והנה עברו 5 שנים.

מ- 5,684 מבקרים בבלוג בשנת 2017 כולה, בשנת 2021 ביקרו בו 537,000 איש והשנה עד כה קראו בו כבר 450,000 ישראלים בכל רחבי העולם, ולחשוב שהכל התחיל מחלום שהתנפץ.

הפסקתי אמנם לרוץ מרתון אבל התחלתי לצעוד בדרך הזו, שהיא בעצם אולטרא מרתון של כתיבה, ואני עדיין צועדת בה, ותוך כדי ולומדת לא מעט שיעורים.

1#. לחבר את הנקודות לאחור

לקח זמן רב עד שהבנתי שהפציעה שהשביתה לי את הריצה וניפצה לי את חלום מרתון ניו יורק, היתה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. הפוקוס עבר מריצה לכתיבה, והכתיבה הפכה לדרך חיים ולספרים, ולפודקאסט, והשפיעה על אנשים בכל העולם.

אבל בזמן אמת הזלתי לא מעט דמעות על הברך שנפצעה ועל הריצה שכל כך אהבתי ונלקחה ממני, ועל העקבים שנלקחו גם הם, והבקרים בים, עולם שלם שנגדע באחת. רק בהמשך ובמבט לאחור למדתי שזה היה לטובה, כמו רוב המשברים שחוויתי לפני כן.

להבדיל, זה קצת כמו משבר גירושין בו שוברים לכם את הלב ולוקחים מכם את האהבה, ואת המשפחה והבית, ואז אתם מגלים במבט לאחור שזה הדבר הכי טוב שקרה לכם, ופתאום יש לכם אהבה חדשה, והלב שלכם התאחה, ובכלל המצאתם את עצמכם מחדש, לטובה.

העניין הוא שאפשר לחבר את הנקודות רק לאחור, ובזמן אמת פשוט לצאת לדרך חדשה ולספר לעצמכם שהכל לטובה, ורק בהמשך הדרך תחברו את הנקודות ותגלו לאן המשבר הוביל אתכם, והסיפור הזה יקבע איך יראה עולמכם.

2#. מה הסיפור שלך?

החיים שלנו הם לגמרי השתקפות הסיפורים הפנימיים שאנחנו מספרים לעצמנו. אם מחליפים סיפור מחליפים מציאות.

כשאשתו של דוד החליטה להתגרש ממנו בגיל 55 הוא היה פגוע עד עומקי נשמתו. ״הכושי עשה את שלו״ הוא אמר והסביר עד כמה הוא פגוע מההחלטה הזו שלה. הוא מחק מהסיפור הפנימי שלו את העובדה שהוא לא נמשך אליה כבר שנים, שהוא בוגד בה כבר שנים, ששנים היא תפסה אותו וסלחה לו והזהירה אותו, עד שנמאס לה והיא החליטה ללכת. הסיפור הפנימי שלו שהוא כאן הקורבן מנהל אותו לתוך מלחמת גירושין שמטרתה לכאורה ״לעשות צדק״ ולמעשה לתבוע את עלבונו של הקורבן שננטש.

כשהוא הגיע אלי השבוע החלפתי לו את הסיפור הפנימי. למזלו הוא היה קשוב מאוד. ״קח אחריות״ המלצתי וסיפרתי לו את הסיפור שלו מזווית אחרת לגמרי והוא הקשיב ולאט לאט העיניים שלו נהיו לחות וההבעה התרככה, והיה את הרגע הזה שראיתי איך התחלף לו הסיפור הפנימי בתוך הראש.

כשאנחנו מתחילים להטיל ספק בסיפור הפנימי שלנו ובודקים אם יש סיפור אחר שאנחנו יכולים להחליט שהוא הסיפור שלנו, אנחנו יכולים לשנות את מציאות חיינו לחלוטין.

כשהתחלתי לכתוב סיפורים של אנשים למדתי עד כמה לסיפור שאנחנו מספרים יש כוח, עד כמה אפשר להעביר כל מסר עם הסיפור הנכון, איך אפשר לשכנע אנשים לפעול אחרת, איך סיפור נכון יכול להעביר לילדים מסרים חשובים ולשנות את עולמם לחלוטין.

כבר שנים אני יודעת שגם בליטיגציה הסיפור הנכון יכול לנצח. היכולת להאיר את העובדות הנכונות, ולספר את הסיפור שעומד מאחורי הטענות שלך באופן שהשופט יבין מי האדם שניצב בפניו ומה עובר עליו, יכול לשנות את התמונה, או את דעתו של השופט, וזה בסופו של דבר מה שקובע.

3#. על מה אתם בוחרים להתאמן השנה?

קודם התאמנתי למרתון. אלו אימונים מפרכים במהלכם מרגילים את הגוף לרוץ עשרות קילומטרים. כל ריצה של יותר מעל 25 ק״מ (והיו לא מעט כאלו) התישה אותי לחלוטין. היו ריצות טובות והיו ריצות יותר קשות והייתי במגמת שיפור למרות שכמעט בכל שבת כשהשעון העיר אותי ב-4 בבוקר כל מה שרציתי היה להישאר במיטה. אבל היה לי חלום והתכוונתי לרוץ אותו וידעתי שכדי לרוץ מרתון – חייבים להתאמן.

ואז התחלתי להתאמן בכתיבה. לכתוב כל שבוע לפחות 1,000 מילים זה כמו להתאמן לאולטרה-מרתון של כתיבה. לא הבנתי בכלל שאני מתאמנת. כתבתי מהנשמה בכל שבוע. אבל כשאני קוראת טורים שכתבתי לפני 4-5 שנים אני מבינה איזו דרך עשיתי, ובריטריט הכתיבה לפני שבועיים הבנתי שיש לי עוד הרבה לאן לשאוף ואני מתכוונת להמשיך להתאמן.

אימון הוא בעצם פעולה שנעשית שוב ושוב במטרה לגרום לנו לעשות אותה טוב יותר. אז אם אנחנו תקועים בעמדת הקורבן וחוזרים לשם שוב ושוב אנחנו מתאמנים על זה ובהמשך נהפוך לקורבנות מצטיינים. ואם אנחנו מתמרמרים שוב ושוב אנחנו הופכים לטובים יותר במרמור, הבנתם את העניין נכון?

קחו דקה להחליט על מה אתם מתאמנים השנה – האם תתאמנו על הכרת תודה, על לקיחת אחריות, על תודעת שפע, או תתאמנו על קורבנות, מסכנות, התמרמרות או נרגנות.

במה שתתאמנו תהיו טובים יותר.

4#. הסוד להתמדה – לעשות באהבה

פעם חשקה נפשי להיות טריאתלטית כמו הגברים בחיי. כבר אמרנו שאם מתאמנים בנחישות ובהתמדה מצליחים נכון? ובכן יש לזה עוד מרכיב – אהבה.

הבעיה עם הטריאתלון בו חשקתי היא שאני לא יודעת לשחות חתירה ואני מפחדת מאוד לרכב על אופני כביש כאלו שמתחברים אליהם עם הנעליים והם הופכות חלק ממך. ניב ז״ל לקח אותי כפרוייקט והצליח ללמד אותי להתחבר לאופניים ולרכב על אופניי כביש. כל עוד נשארתי בפארק הכל היה סביר יחסית והתגברתי על הפחד, כשהייתי צריכה לעבור לרכב בכבישים בשבת בבוקר זה היה סיוט. כל תא בגופי זעק חרדה והרים דגל אדום ובכל זאת עשיתי את זה. בעל כורחי.

גם עם השחיה היה קשה. לקחתי שיעורי שחיה פרטיים כדי ללמוד לשחות חתירה וקבוצתיים ושחיתי לאט ודי גרוע. בסופו של דבר אחרי טריאתלון לונדון שנגמר בדם יזע ודמעות, החלטתי שזהו, אני לא רוצה יותר להתאמן על משהו שאני לא אוהבת, ואני אוהבת לרוץ. שונאת את חרדת האופניים ואת אימוני השחיה, ואם לא עושים באהבה אי אפשר להתמיד, וגם לא חייבים.

לכתוב אני אוהבת. מאד אוהבת. ולכן אני יכולה להתאמן בכתיבה, ולהתמיד בכתיבה, וכבר חמש שנים לכתוב לכם כל שבת בבוקר. באהבה. הקטע עם אהבה שזה כמו קארמה אם עושים באהבה גם מקבלים אהבה וכמות האהבה שאני מקבלת מכם על הבלוג שלי היא הסוד השני של היכולת שלי להתמיד.

5#. הצד השני של המטבע הוא שלא תמיד כולם יאהבו אתכם וגם זה בסדר.

ההבנה הזו, שלא כולם חייבים תמיד לאהוב אותך או להסכים איתך, מגיעה עם הזמן ועם הגיל. כילדות חינכו אותנו להיות ״ילדות טובות״ כלומר לרצות את הורינו. כשגדלנו הפכנו לנשים ששואפות לרצות אחרים ומוכנות להנמיך את קולן או לעמעמם את זוהרן כדי לא לסנוור אף אחד, כדי לא להפריע למישהו שלא נעים לו באוזן, כדי להיות ״ילדות טובות״, כאלו שלא מעבירים עליהן ביקורת.

התובנה הזו שלא תמיד כולם חייבים לאהוב אותנו או להסכים איתנו מאפשרת לנו לנהל את חיינו באותנטיות, בלי חשש, ותוך שחרור מהרצון לרצות אחרים. אבל איך משתחררים מהצורך לרצות את כולם ומהפחד שלא כולם יאהבו אותך?

לכאן נכנסים שני אלמנטים –

הראשון – ככל שתעשו יותר דברים באהבה ותתנו יותר ערך, הערך העצמי שלכם יגדל, וככל שהערך העצמי גבוה יותר כך נזקקים פחות לאישורים מבחוץ.

והאלמנט השני קשור בכלל לארבע ההסכמות של דון מיגל רואיס (יש על זה פרק שלם בפודקאסט שלי השבוע) – לאמץ את ההסכמה השניה ולא לקחת שום דבר באופן אישי. כשאנשים לא אוהבים אתכם זה בגלל שאתם מעוררים משהו אצלם, בגלל שאתם לוחצים להם על טריגר שמוביל לעולמם הפנימי, וכשלומדים לא לקחת את זה באופן אישי משתחררים מהנטל הזה לרצות כל הזמן. נסו להתאמן על זה.

מאחלת לכם להאמין שהכל לטובה גם חלומות שמתנפצים, לבחור במה אתם רוצים להתאמן השנה, לעשות באהבה ובלי לפחד שלא כולם יאהבו, ולספר לעצמכם ולעולם את הסיפור הנכון. שתהיה שנה מלאת הפתעות, לטובה ❤️.

***

השבוע בפודקאסט פרק מקסים לשנה החדשה – חמש ההסכמות ושלוש השאלות. להאזנה לחצו כאן.