1#. מצב טיסה
בבר הקטן בסלינה פגשתי בשמונה בבוקר את תמר עם עיניים טרוטות ומבט סהרורי והיא אמרה שהיא חייבת קפה דבר ראשון על הבוקר והתיישבנו על הבר ושתינו קפה וסיפרתי לה שהיה לי לילה לבן והיא אמרה שהיא ישנה המון אפילו שהיא בג׳ט לג כי היא מאד עייפה. וכבדרך אגב היא ציינה שהעבירה את הטלפון למצב טיסה כדי שלא יפריעו לה לישון, והנה היא מחזירה אותו למצב רגיל וכמה הודעות נכנסות ואיזה מזל שהיא שמה על מצב טיסה.
הבטתי בה לא מבינה. ״והילדים?״ שאלתי. ״אתמול דיברתי איתם שעה״ היא סיפרה על ילדיה שגרים עימה בניו יורק, והוסיפה ואמרה שהם בדיוק חזרו השבוע לבית הספר, והם יודעים ״שכשאני כאן אם צריך משהו הם מתקשרים לאריק בן הזוג שלי, הוא כל כך אחראי״.
על אריק היא סיפרה לנו אתמול בארוחת ערב אז ידעתי משהו על אריק, שאם היה שומע את שיחת הבנות שהתנהלה אודותיו על כוס יין, אולי היה פחות אחראי למעשיו. אז אריק בניו יורק על תקן המבוגר האחראי אם צריך משהו, ואמא בריטריט כתיבה עם טלפון במצב טיסה. חלום.
ואני חשבתי איך אצלי הטלפון תמיד בהישג יד וגם בטיסה אם יש וויפי אני ישר מתחברת כדי שאם יצטרכו אותי אני אהיה זמינה. וישר סימסתי לאיימי ״אלוהים תן לי את שלוות הנפש של תמר ללכת לישון כשהטלפון במצב טיסה״. וידעתי שהיא תבין. ״היא הנורמלית תאמיני לי. אנחנו החולות״ היא ענתה מיד. וצדקה.
הסיכוי שמשהו רע קרה קטן באלפי אחוזים מהסיכוי שיפריעו לך לישון עם הודעות אקראיות ומיותרות, ולכן כשאת עייפה הגיוני ללכת לישון כשהטלפון במצב טיסה. ובריא. מאד בריא. ניסיתי לשכנע את עצמי בקול רם.
ונזכרתי איך לפני שלושה שבועות הגעתי לניו יורק אחרי טיסה מסן דייגו ואופיר שמסתובבת בפורטוגל לא היתה זמינה ולא ענתה ובכל חמש השעות במצב טיסה נטולת וויפי הייתי יחסית רגועה. הנחתי שהיא בטח ענתה וזו אני שלא זמינה. אבל כשנחתתי בניו יורק וראיתי שהיא עדיין לא זמינה החרדה שוב מילאה לי את הנשמה.
כשהגענו ליעל וחישבתי את שעותי לאחור וגיליתי שאצלה כבר 2 בלילה ולא יכול להיות שהיא לא זמינה, התיישב לי סלע ענק על בית החזה. ויעל שאלה מה קרה ואמרה שאנחנו נראים גמורים והכינה לנו ארוחת ערב של בית עם קוטג׳ וסלט שלא אכלנו מאז שעזבנו את הארץ ואמרה בקול רגוע שאופיר בטוח תכף תסמס ושהכל יהיה בסדר.
אחרי חצי שעה היא אכן סימסה. ׳סליחה סליחה פשוט נגמרה לי החבילה ויצאנו לשתות ולא שמתי לב שאני לא זמינה׳. ההודעה הזו שהאירה לי את המסך כמו שמש מוססה לי בשניות את הסלע בנשמה שחזר לגודל הטבעי שלו, משהו בערך בגודל של צדף שמרותך לי קבוע לתוך הנשמה.
2#. אני זוכרת
# אני זוכרת ילדה קטנה שחיכתה לאבא שלה ביום שישי אחר הצהריים שיחזור מהצבא ישר לסבא וסבתא בירושלים. ואבא לא חזר וכבר נהיה מאוחר ולא היו טלפונים סלולאריים ולא היה איך לחפש אותו כי הוא היה בדרך לירושלים והדרך היתה ארוכה ופקוקה והוא נסע לאט לאט ברנו ארבע שלו והילדה הקטנה שאני זוכרת בכתה בחוסר אונים שוב ושוב איפה אבא – איפה אבא – איפה אבא. ורק עכשיו אני מבינה שאבא בכלל היה נוסע בזמן על מצב טיסה.
# אני זוכרת שבדיוק כשקראתי את השורה שלי בחזרה לטקס יום השואה רוני מכיתה ח נעמד ליד הבמה והביט בי בלגלוג ואיך התעלמתי ממנו והמורה אמרה איזה יופי רותי אין לך פחד במה. ומאז כשיש לי פחד במה אני מתעלמת ממנו וזוכרת את רוני.
# אני זוכרת את ערן עומד בחצר בית הספר ומסביבו מעגלים מעגלים של ילדים והוא מסובב את הקוביה ההונגרית ופותר אותה בכמה דקות ואני עומדת בצד ויודעת שבעוד כמה שעות הוא יבוא אלי הביתה ויתן לי את השיעור היומי בהרכבת הקוביה ההונגרית, אבל זה סוד ואף אחד לא יודע ובבית הספר הוא אומר לי שלום רק עם העיניים.
# אני זוכרת שהוא לימד אותי לרכב על אופניים ונכנסתי עם האופניים שלו לתוך השיחים ואמא שלו ראתה מהחלון ואמרה לו שאני הורסת לו את האופניים והוא אמר שנלמד מאחורי הבנין איפה שאמא שלו לא יכולה לראות.
# אני זוכרת איך לימדו אותנו על השואה ואמיר אמר שאם הייתי בשואה היו חושבים שאני נאצית ומאז קראו בכיתה לי ולדוד הבלונדיני הנאצים.
# אני זוכרת איך עשינו חזרות על השיר של להקת הנחל ומישהו נכנס ואמר שסעדאת מת ובערב בחדשות אמרו שירו בו וחשבתי שכבר לא יהיה שלום עם מצרים ואולי יחזירו לנו את סיני עכשיו כשהוא מת.
# אני זוכרת שבכל שישי בערב כולם נפגשו אצלי למטה בבנין ואבא שלי אמר שאם יהיה לי שלילי בתעודה אני לא אוכל לצאת במשך חודש באף יום שישי והיה לי שלילי בטבע ולא יצאתי וכולם המשיכו להיפגש מתחת לבית שלי. רק אני לא.
# אני זוכרת איך החבאתי עיפרון שחור בכיס כי לא הרשו לי לשים שחור בעיניים, ואני ושרית ציירנו בחדר מדרגות קו שחור בעיניים לפני שיצאנו ביום שישי.
# אני זוכרת שהטלפון צלצל בצהריים והנערה ההיא ענתה ושמעה את סבתא שלה צועקת הוא מת הוא מת והיא שאלה מי מת? אני זוכרת את אמא מזנקת משנת הצהריים וצועקת מי מת ולוקחת ממני את הטלפון ומדברת באידיש וסוגרת את הטלפון ובוכה – אני יתומה.
***
השבוע בפודקאסט על חוסן אישי שהוא הגשר בין משבר להצלחה. להאזנה לחצו כאן
