1#. משמורת משותפת עם נרקסיסט
אומרים שאחת הדרכים להתמודד עם פרידה מנרקסיסט היא באמצעות נתק מוחלט. לחסום בכל מדיה אפשרי ולא לאפשר לו לשאוב מחדש. אותך, את האנרגיה שלך, את החיים שלך. הבעיה היא שזה בלתי אפשרי כשיש ילדים.
להילה ולרון נולדו שני ילדים לפני שהיא תפסה אותו בוגד בפעם השלישית ואחרי תקופת ארוכה שהיתה בטיפול, החליטה להתגרש. הגירושין ממנו היו סיוט כמיטב המסורת הנרקסיסטית. רון נלחם על כל דבר ועניין עד שבסוף היא ויתרה מספיק כדי שהוא יחוש שניצח והם חתמו על הסכם. רון כמובן דרש בכל תוקף משמורת משותפת והילה נאלצה להסכים לאחר שהשופטת הבהירה לה שאין סיבה שלא, ושהעובדה שהוא מעולם לא היה עם הילדים לבדו במשך יום שלם אינה רלוונטית.
גם לא רלוונטי שהוא נרקסיסט, ובכלל אין לך הכשרה של מאבחנת אז אל תאבחני אותו. ״התרשמתי מאב אוהב שמעוניין ליטול חלק משמעותי בחיי ילדיו״ כתבה יעל פקידת הסעד והמליצה על הדרכה הורית לשניהם, והשופטת הבהירה שאו שזה יוסכם או שהיא תתן החלטה ותחייב בהוצאות. הילה, כאמור, נאלצה להסכים, אחרי שהסברתי לה שזו התוצאה המשפטית הצפויה.
בהתחלה רון אכן לקח את הילדים פעמיים בשבוע והם ״חזרו הפוכים״. הילדה בת ה-5 אמרה לאימה ״את באמת חולת נפש אבא צודק״ ולקתה בהתקפי בכי וצרחות כל פעם שהילה ניסתה להציב לה גבולות. באחד המקרים כשהילה סירבה לקנות לה משהו, הילדה נשכבה על רצפת הקניון מחוץ לחנות בצרחות ובכי כשאנשים מתחילים להתקהל סביבה. הילה ניסתה להרגיע אותה ובסוף השאירה אותה שם נכנסה לחנות וקנתה לה את המשחק שרצתה ורק אז היא נרגעה.
חבר של רון שעבר שם צילם בווידאו את הארוע עד הקטע שהילה נכנסה לחנות ושלח לו בווטסאפ. רון כתב לה הודעה נזעמת שהוא שמע שהיא נטשה את הילדה בוכה וצורחת בקניון ואיים שישלח את הסרטון ליעל פקידת הסעד ושהוא שוקל לדרוש משמורת מלאה על הילדה. הילה, שעצם החיים איתו טשטשו לה את הבטחון העצמי בכלל ואת הבטחון ההורי בפרט, נכנסה לחרדה קשה שיקחו לה את הילדים. ועל החרדה הזו רון התיישב.
הוא ראה בילדה שלוחה של עצמו ובילד בן ה-9 השתקפות של אימו, ומכאן מושא להתעללות. הילד קיבל אצלו עונשים חוזרים ונשנים, הוא קרא לו ״אפס״ ו״טיפש כמו אמא שלך״ עד שהילד התחיל להרטיב במיטה בכל פעם שחזר ממנו. כשהילדים רבו הילדה נהגה לכנות את אחיה ״אפס״ ולא עזרו הנסיונות של הילה להסביר לה שאסור לדבר ככה לאחיה. הילדה אמרה אמת – אצל אבא מותר.
ואז רון התחיל להפחית במינון הסדרי השהיה שלו עם הילדים. תחילה הוא הגיע פעם בשבוע, אחר כך הגיע רק בסופי שבוע וגם זה לא בקביעות ואז הודיע לה שהוא מגיע לכמה שעות דווקא ביום ג שזה היום שלה, אחרי כמעט שבועיים שהוא לא ראה את הילדים. כשהיא ניסתה להתנגד הוא אמר שהיא מונעת ממנו לראות את הילדים והוא יפנה לבית המשפט ו״יגיד שהיא עושה להם ניכור הורי״, והיא נלחצה וויתרה.
וכך, הילה, שהיתה מבועתת מהרעיון שיאשימו אותה בניכור הורי, איפשרה לרון לעשות מה שרוצה, והילדים שגם ככה היו מעורערים התערערו עוד יותר. הילד התחיל להרטיב מדי לילה ולילדה התחילו בעיות משמעת והיא הפכה לאלימה גם כלפי ילדים בגן, אותם נהגה לכנות ״אפסים״, וגם כלפי אמה אותה נהגה לכנות ״מכוערת״ ו״חולת נפש״.
הילה רצתה לקחת את הילדים לטיפול אבל רון, שעוד בנישואיהם ״לא האמין בפסיכולוגים״ סירב לאשר טיפול לילדים. ״הם לא חולי נפש כמוך״ פסק. כשהמצב המשיך להתדרדר, הזמינו אותם לשיחה אצל יועצת בית הספר ורון אמר ליועצת שהסבירה את חומרת המצב ״בטח, אם את ממליצה על טיפול אני בעד. תמליצי לנו על פסיכולוג טוב. לילד שלי מגיע הכל״. הילה היתה מרוצה שהוא משתף פעולה אבל בפועל רון לא נתן אישור לטיפול, לא תיאם פגישה ולא הגיב לשיחות הטלפון של הפסיכולוג ואי אפשר היה לטפל בילד.
היא הגיעה אלי שוב השבוע כדי לבדוק אם אפשרם לחייב אותו לשתף פעולה עם מתן טיפול פסיכולוגי לילד שמרטיב כל לילה ואיבד את כל הבטחון שלו וברור שגם הילדה צריכה טיפול. הסברתי לה שצריך להגיש בקשה לבית המשפט להורות על מתן טיפול לילדים בחתימתה בלבד, ושסביר להניח שבעקבות הבקשה הוא ישתף פעולה ואם לא בית המשפט בסופו של דבר יחייב טיפול.
אבל, הוספתי ואמרתי לה, גם לך יש אחריות למצב. הילה הביטה בי בחוסר הבנה. ״את מאפשרת לו לעשות מה שהוא רוצה. הילדים חיים בכאוס והדרך להתנהל מול הורה נרקסיסט היא לשים גבולות ברורים. הגבולות האלו מוכתבים על ידי הסכם הגירושין שלך ואם הוא בוחר לא לקיים את ההסדרים הוא לא יראה אותם אפילו אם הוא מאיים שיפנה לבית המשפט ויטען שאת מונעת ממנו לראות את הילדים״ הסברתי לה.
ביקשתי ממנה שתפסיק לפחד ממנו והבטחתי לה שאף אחד לא יתמוך בהתנהלות שלו ואיש לא יאשים אותה שהיא מונעת ממנו לראות את הילדים או שהיא ״עושה ניכור הורי״, וגם, הרגעתי אותה, אל תדאגי –
אף אחד לא יקח לך את הילדים.
2#. מה הקשר בין וינה לליסבון?
קיבלתי השבוע אזרחות אוסטרית. ממשלת אוסטריה הכירה בצאצאיו של שלמה וולפנר כאזרחים אוסטרים. סבא שלמה, שהבין שהמולדת הפכה למקום מסוכן ונאלץ לברוח כשהנאצים שדדו לו את החנות בוינה חודש לפני ליל הבדולח, שהגיע לכאן כפליט ונאלץ להשליך את הדרכון האוסטרי שלו לים כשהבריטים עצרו את אוניית המעפילים המחתרתית שהובילה אותו לחופי הארץ בחשאי, שהצליח לברוח מאוסטריה רגע לפני שהצונאמי הנאצי שטף את אירופה בדם, שחלם בגרמנית והיה יקה אוסטרי כל חייו, לא העלה על דעתו שיבוא יום וממשלת אוסטריה תחזיר לו ולצאצאיו אם לא את החנות – את האזרחות, את הזהות שלו.
הדרכון האוסטרי טומן בחובו עבורי בעיקר אפשרות לטוס לצלול בבאלי ולהיכנס לארה״ב בלי ויזה. למרות השורשים האוסטרים אנחנו לא אוסטרים וגם לא נהיה. בגרמנית אני יודעת לשאול ״וים גיהרט דה קויפר״ וגם ״האבן זי וואפן״ שזה ״למי שייכות המזוודות״ והאם ״יש לך נשק״, זכר לימי כסלקטורית בנתב״ג.
בנתב״ג הכרתי את ניב ז״ל, שאלי אביו עלה ממרוקו בגיל 3 והיה בפלמ״ח והפך לקיבוצניק שידע להגיד מילים באידיש, וזכה לכינוי ״סבאלי״.
בזכות סבא אלי, הילדים שלנו יקבלו בעוד כמה ימים דרכון פורטוגלי. פורטוגל הכירה במשפחה של סבא אלי כמגורשי ספרד. ואם יש הזדמנות לדרכון אירופאי, שטומן עבורם גם אפשרות ללמוד באירופה ולחיות בה, לא ניקח?
ולמי שכבר שואל את עצמו למה לא דרכון אוסטרי, ובכן קודם התחיל הסיפור הפורטוגלי, ורק אחרי כן ממשלת אוסטריה תיקנה משהו בחוק שאיפשר לנו להיות אוסטרים למרות שאבי היה בצבא קבע, ולכן הם פורטוגלים מהצד של הסבא המרוקאי שלהם ואני אוסטרית מהצד של הסבא הוינאי שלי.
הסיפור מסתבך לתוך עצמו כי בתי אופיר היתה עכשיו במשך שבועיים בצ׳כיה בתוכנית של משפט מבוים מטעם אוניברסיטת תל אביב. בתוכנית נטלו חלק סטודנטים למשפטים מתל אביב, ירושלים, וינה וניו יורק. שבועיים הם למדו בפראג משפט עברי באנגלית וביקרו במחנה ריכוז ושתו מלא בירה וצברו חוויות ובסוף נסעו לברנו שם נמצא בית המשפט העליון של צ’כיה, שעה ומשהו ברכבת מוינה.
כשהיא שלחה לי סרטון שלה טוענת בלהט באנגלית בבית המשפט העליון של צ’כיה, עיני נמלאו דמעות. דמעות של גאווה ושל התרגשות והתפעלות מהתינוקת שהקראתי לה חוקים כשהנקתי אותה ולמדתי למבחני לשכה, והיא גדלה להיות אישה צעירה ומדהימה עם יכולת טיעון ושכנוע מרשימה, וגם של עצב על ניב שלא זכה ועל סבא שלמה שלא יכול היה לדמיין סיטואציה כזו, אז בוינה כשהוא רק רצה לחיות.
אתמול היא הצטרפה אלי ואל אסף לטיול בליסבון שמטרתו העיקרית קבלת דרכונים, ואני כאן איתם, כאילו במקומו. ולא מכבה התראות על צבע אדום גם כאן או אולי דווקא כאן, אחרי הכל – אין לי ארץ אחרת.
