1#. אבא של גילי כמעט ישב עליה שבעה

כשהיא נישאה לדודו, כשהיא רק בת 26. הוא איים לא להגיע לחתונה ולא הבין איך היא לא רואה את מה שהוא רואה אבל היא היתה מסנוורת. בסוף אבא שלה הגיע לחתונה כי אמא שלה התחננה שלא יעשה בושות. למרות שגילי תמיד היתה הילדה של אבא, ואולי דווקא בגלל זה, היא לא סיפרה לו שיומיים לפני החתונה דודו לקח אותה לעו״ד שלו והחתים אותה על הסכם ממון שקובע הפרדה רכושיות מוחלטת, וגוזר עליה חיי עושר איתו ועוני בלעדיו.

דודו היה כבר בן 48 כשהם נישאו. במשך שנים הוא חי בארצות הברית, וניהל את עסקי המשפחה ובסוף הוא הקשיב לאמו שאמרה לו שהוא צריך להכיר בחורה ישראלית טובה ולהתחתן ולהביא ילדים ולהפסיק להתהולל. הוא הכיר את גילי בים בהרצליה ומיד התחיל לחזר אחריה כמו שרק הוא יודע. מתנות, ושירים, וקפיצות לחו״ל במחלקת עסקים ומסעות שופינג שגרמו לה לחוש כמו כוכבת בסרט ולהתאהב בדודו עד מעל הראש.

22 השנים שהפרידו ביניהם הפריעו רק לאבא שלה, שמהרגע הראשון ראה את דודו כמו שהוא, נרקסיסט ממאיר. אבל גילי עוד היתה תחת הפצצות אהבה ולא הצליחה לראות כלום מבעד לעיניה המסנוורות מאהבה. אבא שלה קלט שהוא שתלטן, שהוא מרוכז בעיקר בעצמו והבין שכדי לחיות לצידו הבת שלו תצטרך להתכופף, אבל לא היה עם מי לדבר. גילי הייתה מאוהבת. ואבא שלה נשבע לא לומר מילה אחרי החתונה, כי אם כבר נישאו – לא צריך להרוס.

2#. די מהר אחרי החתונה

גילי גילתה שהיא בהריון ושניהם מאוד שמחו. בהריון התחילו הבעיות. דודו לא הסכים שהיא תעבוד ולא הסכים שהיא תלמד באוניברסיטה ואמר לה שיש מספיק כסף ושהילד שיוולד יצטרך שתהיה לו אמא שתטפל בו ותדאג לו ולא שרמו** שמסתובבת בחוץ. כשהיא ניסתה להתווכח הוא הפסיק לדבר איתה וחזר הביתה כל יום הרבה אחרי חצות והיא בכתה במיטה עד שנרדמה. וכשהוא הגיע הוא היה שוכ** איתה אפילו שהם לא מדברים ושהיא ישנה והיא לא התנגדה כי ידעה שזה רק ידרדר את המצב, ובסוף תמיד ביקשה סליחה.

כשהילד נולד הוא לא ממש עזר לטפל בו אבל היה מאוד גאה והעלה תמונות מרגשות בפייסבוק ״יורש העצר״ אבל בחיים לא החליף לו חיתול או היה איתו לבד. כשהבכור היה בן חצי שנה גילי הרתה שוב, וילדה תאומים. עכשיו תארו לכם אשה בת 28 עם תאומים ותינוק בן פחות משנתיים ובעל שאומר לה שכשהוא נכנס הביתה היא צריכה ״לנשק לו את הרגליים״, שהיא ״אמא גרועה״ כי היא לא מצליחה להשתלט על שלושתם בבת אחת וחייבת עזרה, וש״פעם היא היתה כ**סית״. תוסיפו על זה את אמא שלו שמגיעה לביקורים ולא מפסיקה לבקר אותה והיא צריכה לשרת אותה עם חיוך, את הדרישות שלו לסק** בלתי פוסק, ואת טיפולי השתיקה שאיפשרו לו לצאת בערבים ולחזור לפנות בוקר ותקבלו מתכון בטוח לדיכאון.

גילי היתה בת פחות מ-30 כשנמחקה לה השמחה מהעיניים וההורים שלה דרשו שהיא תתחיל טיפול אבל דוד התנגד. אני לא מאמין בפסיכולוגים, הם רק ישגעו אותך. בסוף בארוחת שישי אצל הוריה אבא שלה תפס אותו במרפסת והתקרב אליו קצת יותר מהמקובל ואמר לו ״דודו, גילי חייבת טיפול, אחרת לילדים שלך לא תהיה אמא״, ודודו ענה לו ״אריה למה אתה מדבר ככה, אני לא אמרתי לה לא ללכת לטיפול רק אמרתי שאני לא מאמין בפסיכולוגים, שתעשה מה שהיא רוצה אף פעם לא החסרתי ממנה כלום״. וכך התחילה גילי טיפול.

ודווקא כשהיא התחזקה

3#. דודו נהיה יותר אכזרי

ואלים מינית, מילולית וכלכלית. הוא הוריד את מסגרת כרטיס האשראי שלה ל-5000 ש״ח ודרש דין וחשבון על כל קניה, והתלונן שהפסיכולוגית שלה היא ״בור ללא תחתית״ ועולה המון כסף ושהוא לא רואה שהיא נהיית נורמלית מזה. אחרי כמה חודשי טיפול הוא הודיע לה שמעכשיו מורידים את העלות של הפסיכולוגית מהעלות של המנקה ואם היא רוצה להמשיך טיפול שתנקה את הבית בעצמה.

פעם אחת כשהיא התנגדה לסק** הוא הפסיק לדבר איתה למשך 10 ימים והיא ביקשה סליחה הרבה פעמים ובסוף הוא אמר לה ״אם את רוצה שאני אסלח לך תמצ** לי״, והיא מצאה את עצמה כורעת מולו ועושה את זה אבל ניתקה את עצמה וראתה את כל הסיטואציה מהצד והתמונה הזו שלה נחרטה לה בראש וכרתה לה את צינור הרגש.

גילי רצתה ללכת אבל חשבה שהיא לא יכולה. היא היתה תלויה בו כלכלית לחלוטין, הסכם הממון דאג להפרדה רכושית והוא דאג להקטין אותה כל הזמן. ״מי יקח אותך עם שלושה ילדים? תראי איך את נראית״. ״חולת נפש. פסיכית. בסוף מכל הטיפולים יאשפזו אותך ויקחו לך את הילדים״. המשפטים האלו שחוזרים על עצמם כמעט בכל מערכת יחסים רעילה, הושמעו באוזניה מדי יום ביומו. המזל היה שהטיפול הפסיכולוגי בנה לה לאט לאט עמוד שדרה וערך עצמי והחלטה שהלכה והתגבשה לעזוב גם במחיר של להתחיל מאפס ולבנות מחדש את חייה. וכל פעם שהיה לה קשה היא נזכרה בתמונה ההיא שלה כורעת.

בסוף היא אזרה אומץ וסיפרה להוריה. זה היה הדבר הכי קשה כי היא זכרה היטב איך אבא שלה התנגד לנישואים האלו וגם ידעה שליבם ישבר. היא סיפרה להם כמה היא סובלת אך חסכה מהם את הארוע ההוא כי חששה שאבא שלה ירצח את דודו וישב בכלא. ממה שהיא כן סיפרה היה להם ברור שהיא חיה בגיהינום. אבא שלה אמר לה שהוא יקח משכנתא על הבית ויתן לה כל מה שהיא צריכה רק שתעזוב ושחייבים לקחת עו״ד ולגמור את הפרשה.

היא קצת חששה ובסוף היא באה איתו אלי אבל שכחה את הסכם הממון בבית וממה שהיא תיארה היה ברור שאין לה זכויות רכושיות, ומזונות היא בהחלט תקבל אבל הסכומים תלויים בנדיבות לב השופט ויכולים להיות נמוכים למדי. קבענו עוד פגישה אליה היא תביא את הסכם הממון ועוד מסמכים שביקשתי שתנסה לאתר ונחליט איך מתקדמים.

בינתיים עשיתי חיפוש על דודו בגוגל וראיתי שהוא מונה להיות מנכ״ל בחברה המשפחתית, ושהחברה נרכשה על ידי חברה גלובלית גדולה שהשאירה אותו מנכ״ל וריפדה אותו באופציות ומניות. גילי לא ידעה את כל זה. הוא לא סיפר לה, לא שהוא מונה להיות מנכ״ל ולא על האקזיט המשפחתי. למעשה האקזיט קרה במקביל לזה שהוא דרש להוריד את עלות הפסיכולוגית מעלות המנקה. ועל זה נאמר – אין לתאר.

היה רק סעיף אחד בהסכם הממון שאכן דיבר על הפרדה רכושית מוחלטת, שקבע כי ״זכויות סוציאליות שיצברו הצדדים במקום עבודתם יהיו משותפות״, שנתן לגילי תקווה. האם האופציות והמניות שדודו קיבל כמנכ״ל אחרי האקזיט, יחשבו כ״כזכויות סוציאליות שיצברו הצדדים במקום עבודתם״ או לא, תלויה לחלוטין בפרשנות שיתן בית המשפט להסכם הממון. אם כן, גילי תוכל להתחיל חיים חדשים ברווחה יחסית, ואם לא – יהיה לה יותר קשה. יש סיכוי שהשאלה הזו תגיע עד בית המשפט העליון. כך או כך, אם היא תהיה נחושה מספיק – אני בטוחה שהיא תצליח.

***

בפודקאסט השבוע אני מראיינת את אלישבע נגינסקי, שחולה בסרטן שחלות גרורתי ובכל זאת אופטימית. פרק חובה לכל מי שמצוי במשבר. להאזנה לחצו כאן.