1#. כרוניקה של הרס עצמי
הכל היה בסדר ביניהם עד לפני שנתיים, כשאביו לקה בליבו והלך לעולמו בשנתו. הוא היה קשור לאביו ועבד עימו בעסק המשפחתי ושהה עימו מבוקר עד ליל. בוקר אחד הוא התעורר לבשורת האיוב ועולמו חרב עליו. ההלוויה והשבעה עברו עליו בחצי עילפון. הוא לא ממש הגיב לאורחים הרבים שהגיעו לשבעה, וישב בסלון עם חולצתו השחורה שהאיש מחברה קדישא קרע בהלוויה וסירב להוריד אותה מעליו, גם כשהיא כבר אמרה לו מפורשות שהוא מסריח.
כשנגמרה השבעה הוא התאפס איכשהו, חזר לעבוד בעסק שניכר בו חסרונו של האב המייסד, ומיעט לדבר. מהטראומה נותר רק זקן אותו הקפיד לא לגלח מאז וההחלטה שלו לגזור על עצמו שנת אבל בלא מסעדות, בילויים, סרטים, והצגות.
היא שנאה זקנים ואמרה לו שזה מגרד וביקשה שיוריד והוא סירב ואמר שזה לזכר אביו. אחרי כמה חודשים בהם התמיד בסירובו לצאת מהבית היא נשברה וקבעה עם חברה. הן ישבו על הבר במסעדה תל אביב אופנתית ושתו יין וקוקטיילים וצחקו, והיה לה כיף והיא שכחה לרגע את האבל שלו שכיסה את המשפחה כולה.
כשהיא חזרה קצת אחרי חצות הוא המתין לה והתחיל לחקור אותה איפה הן היו ומי התחיל איתן ומהר מאוד הוא גלש לכך שהוא בטוח שהיא בגדה בו וזהו. מאז ועד עתה היתה לו אובססיה אחת שהיא בוגדת בו, ושום דבר לא שכנע אותו שזה לא נכון. אחרי מספר חודשים היא עירבה את אימו אך זו היתה חלשה מולו והיתה לה תחושה שהיא קצת מאמינה לו, ועד מהרה היא הבינה שלא מחמתה תגיע הישועה.
בשלב כלשהו הוא התחיל לאיים שהוא עוזב את הבית כי היא בוגדת והיו צעקות, והילדים.. הילדים שמעו הכל. יש להם שלושה בנים בני 4,5 ו-9 וערב מאוחר אחד היא קלטה את שלושתם עומדים בסלון בעיניים דומעות ולא אומרים מילה, והיא הרגיעה אותם והשתיקה אותו והרדימה אותם שוב. התמונה הזו של שלושתם עם אותם פיג’מות שקנתה להם במבצע 2+1 עם דמעות בעיניים חזרה לה שוב ושוב לראש כמו סרט אימה.
אחרי שנה כזו היא הבינה שהוא נכנס ללופ עם עצמו ושהוא לא שולט בזה. היא הלכה להתייעץ עם פסיכולוגית שאמרה לה שזה נשמע כמו OCD וכשהיא ניסתה לשכנע אותו ללכת לטיפול זה הטריף אותו עוד יותר והוא אמר לה שהיא מנסה לעשות אותו משוגע כדי להסתיר את הבגידות שלה, והיא דמעה מתיסכול, ולא ידעה מה לעשות.
העסק המשפחתי שעבר לניהולו הלך והתדרדר לאחר פטירת אביו, במיוחד כי הוא לא ממש תיפקד והיה עסוק בלבדוק איפה היא כל דקה ולסמס לה 200 פעם ביום. היא התרגלה לחיות תחת עינו הפקוחה והיות שחשדותיו היו חסרות שחר לחלוטין, היא קיוותה שבסוף הוא ירגע.
מתישהו היא אמרה לו שאלברט איינשטיין אמר שההגדרה של חוסר שפיות היא לעשות שוב ושוב את אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה, ואולי הוא יבין כבר שהוא לא שפוי וילך לטיפול והוא ענה לה שתלך היא לטיפול כי היא גם בוגדת וגם לא שפויה. והיא אכן החליטה ללכת לטיפול.
בחצי שנה האחרונה היא בטיפול והטיפול גרם לה להבין שעל מזבח קדושת המשפחה, היא הורידה את עצמה לתחתית שרשרת המזון המשפחתית וויתרה על זכותה לחיים נורמליים.
במקביל, במקרה או שלא במקרה, היא התיידדה עם אבא של ילד מהגן שהיה החבר הכי טוב של הבן הקטן שלה והם מצאו עצמם משוחחים שיחות נפש בפארק השכונתי ליד המגלשות ובהמשך נפגשו בטעות בטיול עם הכלבים, ועברו להסתמס והיא ידעה שהוא יעלה על זה, ולא היה אכפת לה.
למעשה היא רצתה שהוא יתפוס אותה מתכתבת עם מישהו ולא החביאה את הטלפון הנייד ולא שינתה סיסמה. והוא כמובן תפס את ההתכתבויות. פעם ראשונה אחרי שנתיים שהפחדים שלו התגשמו. פעם ראשונה אחרי שנתיים שהוא הבין שמשהו כאן השתנה. והתגובה של נפשו השבירה היתה התקף של חוסר אויר ותעסוקה בחזה שנראה כמו התקף לב. אמבולנס שהוזעק פינה אותו לתל השומר ואז התברר שזה לא התקף לב, אלא התקף חרדה קשה. פסיכיאטר ששוחח עימה בחוץ ועימו בפנים המליץ על טיפול תרופתי ושיחות, ולהפתעתה הוא הסכים.
חודש – חודשיים היה שקט. הוא התחיל טיפול והיא צמצמה לחלוטין את הקשר עם הידיד החדש והמשיכה בטיפול. לפני שבועיים הוא הודיע לה שהוא מפסיק את הטיפול ומפלצת האובססיביות הרימה שוב את ראשה.
הפעם המצב היה שונה – מצד אחד היה בסיס לטירוף שלו והוא חזר באובססיה להודעות שלה עם אותו ידיד, ומצד שני למרות שהפעם היה בסיס לטענותיו היא כבר לא הסכימה לקבל את זה יותר.
כשהיא ענתה לו הוא איבד שליטה וצרח כמו מטורף וקילל אותה וקרא לה שרמוטה ובת זונה ומכוערת וצרח מי יקח אותך עם שלושה ילדים וכזה תחת שמן, והבנים שוב התעוררו אבל הפעם נשארו במיטות והיא הזמינה משטרה וכשהשוטרים הגיעו הם אמרו לו להירגע וללכת לאמא שלו למשך הלילה.
זה היה כמו גלים שמכים על סלע שהולך ונשחק והולך ונשחק במשך שנים לאט לאט עד שמגיע גל שמרסק אותו לתוך הים. והצעקות האלו וה״מי יקח אותך עם שלושה ילדים ותחת שמן״, היו הגל שריסק אותה. למחרת הגשנו ישוב סכסוך והיא אמרה שזהו, אין יותר דרך חזרה.
**מוקדש לכל הנשים שחיות לצד אובססיביות חולנית וחושבות שאין מוצא **
2#. בית הספר לקארמה טובה
אחרי רבע מאה של מערכת יחסים מתעללת הם כבר חמש שנים במלחמת גירושין, מתעללת לא פחות. ההליכים המשפטיים מתנהלים בכל הערכאות המשפטיות וכוללים טענות משפטיות מאוד מורכבות שקשורות לזכויות שלה ברכוש הרב שנצבר ובמאמצי-העל שלו להסביר למה לא מגיע לה כלום.
שלושה ילדים הם הביאו לעולם, שלושתם בגירים. ״את הדם שלי נתתי להם״ היא אמרה וסיפרה איך הוא עובד בלהסית אותם נגדה ואיך שני הבנים הגדולים לא קיבלו את ההתנהגות שלו כלפיה ו״התנהגו כמו גברים אמיתיים, כפרה עליהם״ והבת הקטנה, שתמיד היתה כרוכה אחרי אביה, עברה לחיות איתו וניתקה עימה קשר. היא כבר היתה בכיתה יב שזה קרה ומעל 18 ולא היה מה לעשות, וכך היא התגייסה לצבא בלי אמא שלה, שלא ראתה אותה אפילו עם מדים וכל נסיונותיה להחזיר את בתה אליה עלו בתוהו ובים של דמעות שהגיעו מהלב של אמא שלקחו ממנה את הילדה הקטנה שלה.
לפני שלושה חודשים היא האזינה לפרק בפודקאסט שלי בו אירחתי את צופית גרנט ונקרא ״דיאלוג עם לוחמת צדק״. דיברנו שם בין היתר על ניכור הורי והיא אמרה על אותם ילדים מנוכרים שהם מתעוררים אחרי 20 שנה ומבינים שעשו בהם שימוש וזה כבר מאוחר מדי, כי כבר אי אפשר להחזיר את הרגש. הילדים המנוכרים האלו הופכים לנרקסיסטים, הם מפתחים אכזריות כלפי ההורה המנוכר, והאכזריות הזו הופכת לחלק מהם.
״תזדקפו״, אומרת גרנט להורים המנוכרים, תפסיקו את ההתעללות בכם, תחזירו לעצמכם את החיים שלכם, את הכבוד שלכם ועל הדרך תפסיקו ליטול חלק במנגנון ההתעללות הזה, כי כשאתם מאפשרים לילדים שלכם לומר לכם שהם שונאים אתכם, לקלל אתכם, ולהתעלל בכם, אתם מאפשרים לשד שלהם לחיות ולשגשג. אחר כך תוכלו לומר להם, לא וויתרתי עליכם, ראיתי שעושים בכם שימוש אגרסיבי ואכזר ובחרתי לזוז הצידה ולא לתת מקום למפלצת לגדול.
וזה קשה מנשוא וזה כואב ושובר את הלב, לחיות כהורה שכול לילדים חיים, אבל יש קארמה בתוך החיים שלנו, אומרת גרנט וצריך ללמוד לחיות עם הצער. ״אני נשאתי הרבה סוגי צער בחיי״ מספרת צופית בגילוי לב על ההתעללות המינית שעברה בילדותה ועל חייה כילדת מוסדות. ואת הפרק הזה היא שלחה בווטסאפ לבת שלה החיילת.
ולמרות שהיא לא הגיבה היא האזינה לו. והאזינה שוב ושוב, וכמה ימים אחר כך היא יצרה קשר עם אימה ובאה אליה הביתה, וזהו. מאז היא נשארה איתה, מנסה לפצות על שלוש שנים של נתק, להינות שוב ממאכלי ילדותה ולשקוע לתוך החיבוק של אימה, שלא היתה מאושרת ממנה. הבת הקטנה שלה שבה אליה.
השבוע היא הגיעה אלי כדי לספר לי את הסיפור הזה ולהתייעץ בקשר לכמה סוגיות בתיק שלה, ואני הרגשתי שהלב שלי מאיר משמחה והלכתי עם האור הזה בלב כל השבוע. והנה אני כותבת לכם על זה, שהפודקאסט הזה, שהחזיר ילדה מנוכרת אחת לזרועות אימה, הצדיק השבוע את השם שנתתי שלו – בית הספר לקארמה טובה.
