זה סיפור לא יאומן, אמיתי לחלוטין (רק השמות בדויים), שקרה השבוע, על טרגדיה, ועל קארמה וסגירת מעגל, וצירופי מקרים. תקשיבו לזה.
1#. הסיפור התחיל לפני 22 שנים.
הייתי עורכת דין בתחילת דרכי, וקיבלתי תיקים דרך נעמ״ת. היה זה יום די חם ולמשרדי הקטנטן ברחוב סוטין 27 בתל אביב נכנסה טניה לוין, אשה צעירה, נשואה מספר שנים ואם לויקי בת ה- 4. טניה סיפרה שבעלה רוצה להתגרש ממנה ושהיא מצאה אצלו טופס של תביעת גירושין מבית הדין הרבני, ולכן יש למהר ולהקדימו בהגשת תביעות בבית המשפט לענייני משפחה.
הימים היו ימי מירוץ הסמכויות וידענו להכין תביעות במהירות שיא. למחרת הגעתי למשרד ב-4:30 בבוקר (כן כן זו לא טעות) ועד השעה 9:00 כבר היו תביעות מוכנות שהמתינו לשרית השליחה שתיקח אותן להגשה בבית המשפט לענייני משפחה שהיה אז ברמת גן.
למי שתוהה על השעה, הייתי אמא לילדה בת 3 וקצת ובתחילת הריוני השני, וכדי להצליח לקחת אותה מהגן בכפר סבא בשעה 16:00 נהגתי להגיע פעמיים-שלוש בשבוע מוקדם מאוד למשרד כדי להספיק גם לנהל קריירה עצמאית וגם לתפקד כאמא צעירה.
נחזור לתיק של טניה. ניהלנו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה במשך מספר חודשים. האב נמנע מלקחת את הילדה להסדרי ראיה (כן ככה קראו לזה אז) וזכור לי דיון בצו עיכוב יציאה מהארץ בו הרשמת נוזפת באב על כך והוא מתרצה ולוקח את ויקי אליו ליום כיפור. הביקור לא היה מוצלח במיוחד כי ויקי נפלה בגן השעשועים ושברה את היד והיתה עם גבס חודשיים וטניה טיפלה בה ומאז האב השתדל מאוד לא לקחת את הילדה אליו.
כעבור כחצי שנה, כשהגענו לדיון בבית הדין הרבני בתביעת הגירושין שהגיש הבעל, הצליחו הדיינים לגשר על הפערים ולהביא את בני הזוג להסכם גירושין. זה קורה לא פעם, שדווקא הדיינים בבית הדין הרבני עושים את העבודה ועוזרים לבני הזוג להגיע להסכם בעוד שהשופטים בבית המשפט עמוסים מכדי לנסות לעזור.
הסכם הגירושין הזה סיים את ההליך המשפטי אך לא פתר את המתחים ולא מחק את הטינות שהיו נטועות לשניהם בלב, והם המשיכו להתקוטט ככל יכולתם. ואכן, כמה חודשים אחרי הגירושין, התחיל סיבוב שני של הליכים כשהאב הגיש תביעה להפחתת מזונות. טניה נרעשה מהצורך לפתוח שוב בהליך, אבל לא היתה ברירה – היא היתה חייבת להגיש כתב הגנה.
2#. הטלפון מאיכילוב
הגיע בדיוק שבועיים לאחר שנפתח ההליך המשפטי החדש, בעודי יושבת במשרד ועובדת על כתב ההגנה כנגד התביעה שהגיש הגרוש של טניה.
על הקו היתה אשה שאמרה שהיא מבית חולים איכילוב. הימים היו ימי פיגועים אינטנסיביים. מחבלים מתאבדים התפוצצו בקניונים ובאוטובוסים וכמעט מדי יום התרחש עלינו פיגוע זוועתי. אם היה מד לחץ דם שמודד גם חרדות הוא היה מאתר שיעור לא בריא של חרדה בגופי. רק לפני חודש סיפרתי לילדים איך פחדתי אז לעמוד בפקק מאחורי אוטובוסים מחשש שהם יתפוצצו ושמרתי על מרחק בטחון ואיך עד היום כשאני עומדת מאחורי אוטובוס אני חשה שארית מאותה חרדה, נראה לי שקוראים לזה פוסט-טראומה שדור שלם חווה. טלפון מבית חולים העלה לי אוטומטית את רמת החרדה שגם כך היתה בשיאה.
״עו״ד רות דיין וולפנר? האם את מכירה את טניה לוין?״ שאלה האשה מהצד השני של הקו וכשעניתי שהיא לקוחה שלי ושאלתי מה קרה, היא ענתה ״היא נפצעה״ וביקשה שאגיע לאיכילוב. ״אבל תגידי לי מה קרה, היה פיגוע?״ סירבתי לרדת מהקו, והיא לא ענתה ושבה וביקשה שאגיע לחדר מיון.
המשרד היה במרחק כמה רחובות מאיכילוב והגעתי לשם תוך מספר דקות. השעה היתה 10:00 בבוקר, שעה לא עמוסה בחדר המיון וכבר בכניסה המתינה לי עובדת סוציאלית וסיפרה בקול אמפטי שטניה קפצה ממגדל משרדים סמוך. מאחר שבטלפון אמרו לי שהיא נפצעה ומאחר שמוחי הצעיר לא איפשר לי להבין עד הסוף את משמעות דבריה, עניתי לה שאני מבקשת להכנס ולראות אותה.
העובדת הסוציאלית שהבינה שאני לא קולטת מה היא אומרת, שבה והסבירה ביתר פירוט שטניה פצועה קשה מאד ושאי אפשר להכנס אליה ושנראה שהיא לא תשרוד, ואני בהיתי בה בתדהמה לא מבינה מה בעצם היא אומרת לי.
כעבור דקות ספורות יצא הרופא והודיע בקול שקט על פטירתה. עובדת סוציאלית הראתה לי את תעודת הזהות הכחולה שטניה הכניסה לכיס האחורי של מכנסי הג’ינס שלה לפני שקפצה אל מותה. בתוך תעודת הזהות היה פתק רבוע ועליו היה כתוב בכתב ידה שזיהיתי מיד, את שמי ואת מספר הטלפון שלי, ומשפט אחד שמבקש לטפל בילדה.
עמדתי שם באיכילוב מביטה בפתק ולא מצליחה להבין איך יכול להיות שטניה כבר לא איתנו, ולמה היא עשתה את זה, ומה יהיה עכשיו עם ויקי, ולמה דווקא שמי נרשם על הפתק ההוא.
הודעתי לבית המשפט שטניה לוין הלכה לעולמה, ולבקשת עובדת סוציאלית כתבתי מכתב שמתאר את מה שאני יודעת כדי שיהיה בתיק עבור ויקי שתגדל. התיק המשפטי נסגר והקלסר של טניה הועבר לארכיון, וזהו. הפרשה הזו נקברה לי איפשהו בנשמה, מתחת לכל מה שהחיים זימנו לי בשני העשורים שחלפו מאז.
3#. בפברואר 2021 התרחש הרצח של דיאנה רז ז״ל
שטלטל וזעזע אותי עד עמקי נשמתי גם כי אם זה קרה לה זה יכול לקרות לכל אחת, וגם כי הילדים הקטנים היו חלק מזירת הרצח ולא הפסקתי לחשוב עליהם, ואיך נגזר עליהם לחיות את שארית חייהם בלי אמא ועם אבא רוצח בכלא. ומתוך הטלטלה הזו בנשמה צפה הפרשה של טניה, שנקברה לפני 20 שנה, ונזכרתי בויקי הקטנה וחשבתי שהיא כבר בת 25 ומעניין מה איתה ואיך היא גדלה והיה לי דחף עצום לאתר אותה.
חיפשתי אותה בפייסבוק ובגוגל ללא הצלחה. לא היה שום זכר לויקי לוין. במקרה הזה אין לכם מה לנסות לחפש – השם הרי בדוי. וכשאתם מחפשים מישהו ללא עקבות, תמיד תזכרו שיש צדיק אחד, חוקר פרטי בשם סאם זיברט שהקים קבוצת פייסבוק בשם קלוז׳ר לאיתור אנשים אבודים. פרסמתי שם פוסט ולא חלפו שעתיים עד שהוא הודיע לי שיש קצה חוט ונתן לי מספר טלפון.
סימסתי לויקי בלי להסס: ״היי ויקי האם שם נעורייך הוא ויקטוריה לוין והאם את בתה של טניה לוין ז״ל, הכרתי אותה היטב״.
היא ענתה בחשדנות שזו אכן היא, שאלה מאיפה השגתי את מספר הטלפון שלה ומה בדיוק אני רוצה, והשבתי שאשמח לדבר. דיברנו בערב. היא לא ידעה מי אני ולא ידעה כמעט כלום על פטירתה של אימה. ואני לא ידעתי להסביר למה פניתי עכשיו רק סיפרתי לה מה טלטל לי את הנשמה ושלף אותה משם. והיא סיפרה שאביה גידל אותה והיתה לה ילדות לא פשוטה, והנה היא כבר בת 25, נשואה בעצמה ואם לשתי בנות. ואני התרגשתי עד דמעות שלטניה יש נכדות שהיא לא זכתה להכיר, וסיפרתי לה שאמא שלה מאוד אהבה אותה והיא אמרה בדמעות כמה חשוב לה לדעת את זה, עכשיו כשהיא אם בעצמה ומגדלת בנות בלי דמות אם משלה, וביקשתי להיפגש והיא אמרה שתבוא בקרוב ושלחה לי בווטסאפ תמונות של אשה צעירה דומה כל כך לאימה, שהיתה אז בערך בגילה.
ביקשתי מנאוה להזמין את התיק מהארכיב ולמחרת הקלסר השחור שעליו מדבקה עם השם טניה לוין נחת על שולחני, נראה חדש כאילו לא חלפו שני עשורים מאז עבר לארכיב וחזר שוב למשרד אחר לגמרי. פתחתי אותו ועלעלתי בדפיו שאפילו לא הצהיבו, מזהה את כתב היד הצעיר שלי ואת כתב ידה המתאמץ של טניה, ואת כתבי התביעה וההגנה והפרוטוקולים, וסגרתי את הקלסר והנחתי אותו במגירה שימתין לויקי שתבוא.
אבל ויקי לא באה.
בהתחלה עוד ניסיתי לבדוק מה קורה אבל היתה קורונה והיא הודיעה לי שהיא לא מרגישה מוכנה, ואני שחררתי אותה וקיוויתי שיום אחד היא תהיה בשלה ותבוא.
שנה ושלושה חודשים חלפו מאז, וכשהייתי החודש בירדן קיבלתי מויקי הודעה ״היי רות אני רוצה לבוא לדבר איתך החודש או בחודש הבא״ ואני שלחתי אותה להתקשר למשרד ולתאם פגישה, והיא לא ענתה ולא ידעתי שהיא תיאמה.
4#. ביום שני השבוע 30.5.22 בשעה 10:00
ויקי הגיעה. שלפתי את הקלסר שהמתין לה מאז ופתחתי אותו מהסוף להתחלה. העמוד האחרון בקלסר הוא גם המסמך הראשון – הסכם שכר הטרחה (7,000 שח ב-10 תשלומים!) ויפוי הכח שטניה חתמה כששכרה את שירותי לראשונה. תראי, אמרתי לויקי בתדהמה, זה היה בדיוק היום לפני 22 שנה, ב-30.5.2000. ״וואו איזה קטע״ היא אמרה אבל לא התעכבנו על צירוף המקרים הזה שנראה נחמד אך לא משמעותי במיוחד.
המשכנו ועברנו על הקלסר שקיפל בתוכו את סיפור גירושי הוריה של ויקי, והראיתי לה דפים בכתב ידה של אימה שסיפרה את סיפור הכרותם ואת המשבר שלהם בכתב יד של עולה חדשה, ושאלתי אם היא רוצה לקחת אותם איתה, והיא נרתעה וסירבה, ״לא לא, תשמרי אצלך״, היא אמרה ובינתיים סיפרה איך בזכות השיחה איתי היא התחילה לערוך אזכרות לאימה.
וכשסיפרתי לה על הטלפון מאיכילוב היא סיפרה איך באותו יום שחור היא היתה אצל סבתא שלה וגם הן קיבלו טלפון מאיכילוב וויקי בת החמש תרגמה לסבתה מעברית לרוסית שצריך ללכת לבית חולים לזהות גופה, ומאז עד גיל 6 בערך ירד עליה מסך שחור והיא לא זכרה כלום. ואני סיפרתי איך העובדת סוציאלית התקשרה וסיפרה שהיא ישבה בשבעה ולא אמרה מילה וביום השלישי אבא שלה הגיע ונתן לה יד ולקח אותה, ואיך כתבתי לה מכתב שיחכה לה בתיק במחלקת הרווחה.
ובסוף הקלסר, העמוד הראשון שהוא בעצם האחרון, היה הודעה שהגשתי לבית המשפט ובה כתבתי ״הח״מ מתכבדת להודיע לכבוד בית המשפט שהנתבעת הלכה לעולמה ביום 30.5.01״.
ואז, אז זה היכה בנו שטניה הלכה לעולמה בדיוק שנה אחרי ששכרה את שירותי, ושויקי הגיעה אלי בדיוק 21 שנה אחרי ב-30.5.22. איך יכול להיות צירוף המקרים המשולש הזה? הבטנו בתדהמה זו בזו והיה ברור לנו שכמו שאלברט איינשטיין אמר ״צירופי מקרים הם דרכו של אלוהים להישאר אנונימי״, ויש לנו כאן ד״ש חם מהעולם הבא.
וכששאלתי אותה על חייה והיא סיפרה מה היא עושה, והתייעצה, ושיתפה בקשיים של זוג מאוד צעיר עם שתי בנות קטנות ומשכורות זעומות, ואמרה שהם מרגישים בפריפריה איך זה להיות האזרח הקטן, וכמה הם חשדנים מטבעם כי החיים העמיסו עליהם הרבה קושי, ואני הבנתי שאין מבוגר בחייה שהיא יכולה להישען עליו או להתייעץ איתו או להושיט לו יד ולקבל יד תומכת בחזרה.
וכשחזרתי שוב לדפים בכתב יד שכתבה טניה כדי לספר לי את סיפור חייה הבחנתי לראשונה שהיא כתבה בסוף מעין צוואה – ״מבקשת לדאוג לילדה שלנו לעתיד ראוי לה״.
ואז הבנתי שזו קארמה – המכתב הזה שויקי ביקשה להשאיר אצלי והיה מונח לי בקלסר 20 שנה, יחד עם הפתק בג’ינס שהיה על גופה של טניה ומכל האנשים בעולם היא בחרה לכתוב בו את שמי, והתאריכים, מצטרפים כולם לבקשתה של טניה לדאוג לילדה שלה לעתיד ראוי. הבנתי שזו קארמה שוויקי הגיעה אלי דווקא עכשיו, דווקא ב-30.5, דווקא כשהלב כבר מוכן ודווקא כשאני מבוגרת מספיק וחזקה מספיק כדי להיות שם בשבילה ולעזור לה ליצור עתיד ראוי לה, בדיוק כמו שטניה לוין ז״ל ביקשה.
