1#. סוד ההצלחה של המיליארדריות הסיניות

פורבס מפרסם מדי חודש מרץ את רשימת המיליארדרים העולמית. רק 12%, 327 מתוכן הן נשים שרובן (226) ירשו את הכסף מגברים שעשו או ירשו אותו.

הנתון הזה לא מפתיע בכלל, ויכול להעציב אבל אני בחרתי להתמקד דווקא בעובדה שרשימת הנשים המליארדריות גדלה משנה לשנה, ושיש בה 101 נשים שהפכו למיליארדריות בזכות עצמן, 68 מהן סיניות.

העשיריה הפותחת של המליארדריות בזכות-עצמן מורכבת מ-8 נשים סיניות, אחת הודית, אחת אמריקאית ואחת אנגליה. וזו לא טעות, את המקום העשירי חולקות סינית והודית עם הון מוערך של 7.6 מיליארד כל אחת.

הדומיננטיות הסינית ברשימת המליארדריות בזכות-עצמן, מעידה על כך שיש משהו בתרבות שלהן שאולי כדאי לנו ללמוד.

פרופסור מינג-ג׳ר צ׳ן, מומחה בינלאומי לאסטרטגיה עסקית, ניתח את התופעה ושפך אור על כמה מאפיינים תרבותיים שאיפשרו לנשים סיניות להפוך למיליארדריות בזכות עצמן. בין היתר הוא עוסק במונחים צ׳י קו (Chi ku), גואנשי (Guanxi) ובעסקים משפחתיים.

2#. 996 – לאכול מרורים

מייסד אליבאבא ג׳ק מא הגדיר את תרבות העבודה הסינית בספרות 996, המייצגות את שעות העבודה המצופות מהעובדים – 9 בבוקר עד 9 בערב, 6 ימים בשבוע.

חוקי העבודה הנוקשים הללו עולים בקנה אחד עם הכלל של קונפוציוס הנקרא צ׳י קו. התרגום המילולי של צ׳י קו הוא ״לאכול מרורים״, ומשמעותו היא להתמיד למרות הקשיים, לא להתפנק ולא להפסיק גם ודווקא כשקשה. בתרגום חופשי סכין בין השיניים כי מה שלא הורג אותנו, מחשל.

ה״לאכול מרורים״ הזה הסתדר לי בדיוק עם מצוות אכילת המרור שלנו בפסח, לזכר המרורים שהאכילו המצרים את אבותינו, ומסתבר שאצל הסינים זה דווקא אחד הסודות להצלחה.

ואכן ג’וֹאוּ צ’וּנְפֵיי (Zhou Qunfei) בעלת החברה “לנז טכנולוגיה”, החברה המובילה בעולם לייצור מסכי מגע, ואחת המיליארדרית הסיניות בזכות עצמן שהונה הוערך בשנת 2022 ב-7.8 מיליארד דולר, מייחסת את הצלחתה בעיקר לצ׳י קו. כלומר התמדה, גם ואולי דווקא כשנתקלים בקושי. לא להפסיק ולא לעצור בדרך.

ג׳ואו בת ה-52 גדלה במשפחה עניה. אביה איבד את ראייתו ואת אחת מאצבעותיו בתאונת עבודה במפעל בו עבד ואימה הלכה לעולמה כשהיא היתה בת חמש. היא עזבה את בית הספר בגיל 16 והחלה לעבוד במפעל לייצור זכוכיות של שעונים. היא עבדה שעות ארוכות תמורת שכר של דולר ליום ובלילות למדה הנהלת חשבונות וחלמה לפתוח עסק משלה.

בגיל 23 היא הצליחה לחסוך כ- 3,000 דולר ופתחה עסק משפחתי קטן ליצור זכוכיות לשעונים. במשך ארבע שנים היא ניהלה אותו יחד עם בני דודיה ועוד בני משפחה מתוך דירת 3 חדרים. את הקפיצה הגדולה שלה היא עשתה בעשור הבא, כשהיא מעסיקה כבר כ-1000 עובדים. בשנת 2003 היא זכתה במכרז של מוטורולה לייצור מסכי זכוכית לטלפונים. לאחד המתחרים שלה היה גואנשי (עוד מעט תבינו מה זה) עם הספק הראשי שלה שהחליט להציב לה תנאים מסחריים בלתי אפשריים, כאלו שהעמידו את החוזה עם מוטורולה בסכנה רצינית.

ג׳ואו מכרה את דירתה ואת כל מה שהיה לה כדי לעמוד בתנאים שדרש הספק אך זה לא הספיק. והיא כבר שקלה ברצינות להתאבד אך שיחת טלפון מבתה איפסה אותה והיא הבינה שלמען משפחתה ועובדיה היא חייבת להמשיך הלאה עם סכין בין השיניים. היא הפעילה את הגואנשי שלה במוטורולה ועם עזרה מהם נחלצה מהמשבר.

בשנת 2007 היא התחילה לייצר מסכי מגע לאייפון ובהמשך גם לסמסונג ומכאן הדרך לעושר הגדול היתה סלולה. היום היא עומדת בראש חברה שמייצרת מסכי מגע לטלפונים, לפטופים וטאבלטים לחברות ענק כמו טסלה, אפל וסמסונג ומעסיקה כמעט 100,000 עובדים. כשהחברה הונפקה בבורסת הונג קונג ג׳ואו הפכה למיליארדרית בדולרים.

ג׳ואו משוכנעת כאמור שסוד ההצלחה שלה הוא הצ׳י קו. מאחר שהיא גם מטפסת הרים חובבת, כדי לאמן את עובדיה בצ׳י קו היא לקחה קבוצה של 20 מנהלים לטפס על הר סיני גבוה, לא איפשרה לאף אחד מהם להישבר ולחזור באמצע הדרך והתעקשה שכולם יגיעו לפסגה. ובתרגום חופשי – מה שלא הורג אותנו מחשל. צ׳י קו.

3#. גואנשי – או כמו שאמא שלי היתה אומרת ״אם יש קשרים לא צריך פרוטקציה״.

האמריקאים מתרגמים גואנשי כנטוורקינג, אך למעשה הגואנשי הוא הרבה יותר מנטוורקינג. הגואנשי, שגם הוא נטוע בהגותו של קונפוציוס, הוא תמהיל של קשרים עסקיים ובין-אישיים מבוססי אמון ומחויבות אישית, שבלעדיו לא ניתן להצליח בסין.

קשרים עסקיים בלי מימד אישי שנוצר בארוחות משותפות ובשיחות אישיות שיוצרות אמון הדדי וחברות לא נחשבים גואנשי, ויחסים קורקטיים בין קולגות לא יקחו אתכם לשום מקום בסין.

ולכן כשאיש עסקים סיני ישאל אתכם שאלות אישיות מאוד כגון כמה כסף יש לכם, או מה המזל שלכם או של בני זוגכם, אל תחשבו שהוא חטטן או גס רוח, ואל תראו בכך מיקרו-אגרסיה, הוא פשוט מנסה ליצור איתכם גואנשי.

למרות שבתרבות המערבית שימוש בקשרים אישיים נחשב כסימן לשחיתות, בתרבות הסינית היכולת ליצור קשרים אישיים היא אחד התנאים להצלחה. מחקר אקדמי שנערך בשיקגו ובשוודיה בחן האם הגואנשי הוא תנאי להצלחה גם במערב, מצא שלגואנשי יש מקום דומה גם במערב, ולמרות שלא מדברים על זה כ-80% מהמשרות מאוישות בשל קשרים אישיים ועסקיים.

הצד הבעייתי של הגואנשי הוא שהוא עלול להיות מנוצל לרעה, להיות מושחת או לשמש עילה לעצימת עיניים כלפי התנהלות לא תקינה, וכאן נכנס לתמונה ה-שי (xi) של הגואנשי שפירושו שמחה. יש לעשות בגואנשי שימוש זהיר ושמח בלבד ולא לנצלו לצרכים לא טובים, שכן גם בסין יודעים שקארמה איז א ביץ, וגם המתחרה של ג׳ואו צ׳ונפיי שניסה להכשיל את העיסקה שלה עם מוטורולה באמצעות הגואנשי שלו, למד זאת על בשרו.

למרות היות הגואנשי תנאי חשוב להצלחה, חשוב להזהר מלהסתמך רק על גואנשי, שאינו אבקת קסמים. ולמעשה בלי צ׳י קו אין לגואנשי שום סיכוי.

4#. עסקים משפחתיים

״העסק המשפחתי״ הוא רכיב משמעותי לא פחות מגואנשי להצלחה הסינית. התרבות הסינית רואה במשפחה כבסיס לכל עסק.

אחד מכלליו של קונפוציוס מעלה על נס את הקרבת היחיד על מזבח המשפחה, המנהיג או המעסיק. ניהול עסק כעסק משפחתי, מאפשר נגישות יחסית לעומד בראשו מחד, ונאמנות כערך עליון של עובדיו מאידך, ולכן ניהול נשי של עסק על בסיס מעין משפחתי הוא אחד הסודות להצלחת נשים בסין.

כחלק מהניהול המשפחתי ג׳ואו מרשה לעצמה לחנך את עובדיה כאילו היתה אימם. כך למשל היא העירה לאחד ממנהליה שיישר את גבו בישיבת משקיעים, וכך היא דורשת תשומת לב מירבית כשהיא מדברת.

במשרדי הנהלת חברת “לנז טכנולוגיה” יש לג’וֹאוּ דלת סתרים שמובילה לדירת 3 חדרים ומאפשרת לה להיות נוכחת במפעל לילה ויום, בלי הפרדה בין העבודה לחיים האישיים, שהרי גם כשמדובר בענקית סינית עם הצלחה בינלאומית, הבסיס היה ועודנו – המשפחה.

את כל אלו למדתי במלדיביים על שפת הבריכה שנקראת ״zero degree” כשברקע צעקות ילדים בעברית ובצרפתית, זוגות מדרום קוריאה שמתעדים הכל בטלפון הנייד, סינים שמגנים על עצמם מהשמש הלוהטת בטייצים שחורים ארוכים ומשחה לבנה על הפנים, וגרמנים שצולים את עצמם בשמש המלדיבית עד שהם שלוקים כמו הלובסטרים שהציעו לנו בברביקיו על החוף. וכל מה שכתבתי עכשיו אינו תיאור אנתרופולוגי תמים, כך למדתי, אלא למעשה מיקרו-אגרסיה שאינה תקינה פוליטית ועשויה להביא לביטולי…לא מבינים? תקשיבו לזה.

5#. תרבות הביטול ומיקרו-אגרסיה

גל הבן של דן שחי בניו ג׳רזי הביא איתו למלדיביים ניחוח של תרבות אמריקאית. באחת מארוחות הערב דיברנו על תרבות הביטול. מסתבר שגם הוא וגם ילדי הישראלים מודעים היטב לתרבות הביטול במסגרתה אנשי ציבור חוששים לומר מילה לא ראויה פן יבטלו אותם, כלומר ימחקו להם את הקריירה בגלל מעשה אחד (ע.ע וויל סמית) או אמירה אחת (ע.ע שלמה גרוניך).

גל סיפר לנו שמרוב חשיבות שהאמריקאים מייחסים לפוליטיקלי-קורקט, הם עברו בתיכון סמינר של ארבעה ימים שכל כולו עוסק במיקרו-אגרסיה.

מיקרו-אגרסיה מוגדרת כאמירות קטנות, לעיתים אפילו מיקרוסקופיות, שהן למעשה אמירות פוגעניות, שאין לומר אותן אפילו אם לא התכוונתם לעשות רע. ולא רק אמירות, גם פעולות וגם מחוות, שמתייחסות למוצאו של אדם, שמייחסות לו תכונות מסויימות בשל מוצאו, או שאפילו רומזות על זה שהוא אינו אמריקאי מבטן ומלידה, כולן חוסות תחת ההגדרה מיקרו-אגרסיה. כלומר, פוגעניות בקטנה.

ובכן בכור ההיתוך האמריקאי מיקרו-אגרסיה אינה תקינה, ואם לא תזהרו מספיק עוד יבטלו אתכם. כדי שנבין לעומק את הענין גל שלף מהמייל שלו את טבלת המיקרו-אגרסיה הגדולה שחילקו להם בסמינר, ונדהמתי לגלות מה נחשב מיקרו-אגרסיה באמריקאית.

👈🏻 כששואלים אדם עם חזות אסייתית או לטינית ״מאיפה אתה?״ או ״איפה נולדת?״ או כשמחמיאים לו שהאנגלית שלו טובה, ובכן זו מיקרו-אגרסיה.

👈🏻 כשמנסים להיות סופר ידידותיים ומתחשבים ואומרים ״אמריקה היא כור היתוך״ או ״יש רק גזע אחד – הגזע האנושי״, ובכן גם זו מיקרו-אגרסיה. וברור שגם ״אני לא גזען, כמה מחברי הטובים ביותר הם שחורים״, זו מיקרו-אגרסיה ביג טיים.

👈🏻 כשאשה לבנה אוחזת בחוזקה בארנקה כאשר אדם שחור או לטיני עובר לידה – ניחשתם נכון, מיקרו-אגרסיה.

👈🏻 כשפרופסור באוניברסיטה נתן לסטודנט סיני תוספת זמן בלי שהתבקש, זו בהחלט מיקרו-אגרסיה, כך לימדו אותם בתיכון האמריקאי.

הפרופסור כנראה לא יודע מהו צ׳י קו, ולמה הסטודנט שלו יעדיף לאכול מרורים לפני שיזדקק להארכת זמן.