סיפור מיוחד לחג החירות – 16.4.22

1#. ערב פסח של שנת 1904 בעיירה סטרי בפולין

היה ארוע מיוחד מאוד בבית משפחת הורביץ. מדי שנה לקראת הפסח רָצֶה נהגה לנקות את הבית ולהכשיר אותו לפסח כך שלא ישאר פרור אחד של חמץ. יחזקאל בעלה, שהיה ידוע בכל המחוז כאיש קשה וקפדן, בדק היטב שרָצֶה עמדה בסטנדרט ולא שכחה פירור חמץ. הוא היה דתי מאוד יחזקאל, עם זקן ארוך ופיאות, וכפה על בני ביתו את מנהגי הדת, בשנים שעוד לא ידעו מה היא כפיה דתית ולא מה זה חזרה בשאלה או בתשובה. ככה זה היה וזהו.

מה שהיה מיוחד בשנת 1904 זה שרָצֶה היתה בסוף החודש התשיעי. ארבעה ילדים כבר היו לרָצֶה ויחזקאל הורביץ, ואחרי שניקתה וטרחה ובישלה ארוחת ליל סדר, חשה רָצֶה דקירות חדות בבטנה, ושלחה את בתה הבכורה להזעיק את המיילדת של העיירה שעתיים לפני ליל הסדר. השולחן כבר היה ערוך עם מפה לבנה, וצלחת סדר, והסירים היו חמים על הפתילייה, כשרָצֶה התכופפה לעוד ניקיון אחרון והרגישה שהמים ירדו לה והצירים החלו לחתוך את גופה בכאב חד.

המיילדת שהגיעה במרוצה ביקשה שיכינו לה קערה עם מים חמים וסדינים והסתגרה עם רָצֶה בחדר. אלא שהלידה התמשכה, וכבר החשיך, ויחזקאל היה לחוץ להתחיל את הסדר. לידה לא לידה, יש לו סדר על הראש לנהל, ורָצֶה צריכה להגיש אוכל, לידה בדיוק עכשיו לא הסתדרה לו בתוכניות. אז יחזקאל התחיל לנקוש על הדלת ולזרז את רָצֶה ואת המיילדת, ״נו כבר רָצֶה, צריך להתחיל את הסדר״ הוא הציק להן. אלא שלא היה אז אפידורל ולא פיטוצין לזרז את הלידה, והדלת לא נפתחה אפילו שכבר נהיה קצת מאוחר והיה צריך להתחיל את הסדר. בלית ברירה, התיישב יחזקאל אל שולחן החג עם ארבעת ילדיו, והתחיל להקריא את ההגדה.

בתם הבכורה נשלחה למטבח לדאוג להגשת האוכל, ומדי פעם הוא ניגש לחדר הסמוך, והקיש בדלת כדי לזרז את הנשים שבחדר ״נו רָצֶה, תלדי כבר, נכנס החג״ ניג׳ס יחזקאל שוב ושוב כאילו אפשר לזרז את רגע הלידה. בדיוק כשהגיעו למה נשתנה נשמע בכי מהחדר הסמוך, והמיילדת יצאה ובישרה ליחזקאל, מזל טוב, נולדה לך בת. ״נו שוין״ ענה יחזקאל, ״מזל טוב״. וכך, ב – 30.3.1904 באה לעולם איטה הורביץ. סבתא שלי.

14 ילדים נולדו לרָצֶה ויחזקאל הורביץ מתוכם שרדו שבעה. יחזקאל, שהיה ידוע בכל המחוז כ״צטעלפירר״, בלדר של פתקאות, שזה בעצם הגלגול המופרט של דואר. בעולם שבו אין טלפונים, אין פקסים וגם הדואר הוא בעירבון מוגבל, אם היה צריך להודיע משהו למישהו, יחזקאל היה מעביר את הפתקאות מאחד לשני, וגובה עמלה. כן היה פעם מקצוע כזה, והוא הצליח לפרנס משפחה שלמה.

כשרָצֶה הלכה לעולמה, נותרה איטה, שסירבה להשתדך, לטפל ביחזקאל אביה, וזה לא היה פשוט. הוא היה כאמור איש קשה, והיא היתה מרדנית.

2#. מראש נכתב שהיא תהיה מרדנית, איטה.

שהרי ילדה שבאה לעולם דווקא בליל הסדר iבדיוק כששואלים מה נשתנה, ומשבשת הכל, ועוד במזל טלה, ניכר עליה שתהיה מרדנית ותרצה לשנות סדרי עולם.

ואכן, איטה שכאמור סירבה להשתדך, החלה לחזור אט אט בשאלה. בסוף שנות העשרים לחייה היא הצטרפה, מאחורי גבו של אביה הקפדן, לתנועה ציונית חלוצית ״הגורדוניה״. השנים היו שנים קשות באירופה, בין מלחמת העולם הראשונה לשניה, ובגורדוניה התחילו לדבר על עליה לארץ ישראל, ואיטה נשאבה כולה לרעיון הזה, שאיפשר לה לברוח כמה שיותר רחוק מפולין האפורה שכבר נשבו בה רוחות מלחמה, מבית אביה הקפדן ומגעגועיה לרָצֶה אימה המנוחה, ולהתחיל הכל מחדש.

את ה״סרטיפיקט״ שהיה בעצם הויזה שאיפשרה כניסה לפלסטינה שהיתה תחת שלטון בריטי יכלו לקבל רק זוגות נשואים, מכשול שניתן היה להסיר בקלות, באמצעות נישואין פיקטיביים.
מסתבר שנישואין פיקטיביים כדי לקבל ויזה הם פטנט שהומצא עוד בתחילת המאה שעברה. כך נישאה איטה לאחד מחברי הקבוצה, שלימים הפך לחבר כנסת והקבוצה עלתה ארצה הישר לקיבוץ קרית ענבים. איטה היתה כבר בת 34 כשהגיעה לקיבוץ ושכחה לגמרי שהיא בכלל אישה נשואה, לכאורה.

מלחמת העולם השניה והנאצים שכבשו את פולין השמידו את המשפחה כולה, את יחזקאל ואת שאר ילדיו ונכדיו, חוץ מאחות ואח של איטה שהצליחו לברוח בזמן, וברבות הימים התאחדו עימה בארץ הקודש.

איטה שהיתה מרדנית כאמור עוד מיום לידתה, לא הסכימה לעסוק בקיבוץ בעבודות שיועדו לנשים – נקיון, בישול, תפירה וכו׳. היא לא הגיעה מפולין כחלוצה חדורת מוטיבציה כדי לעשות את מה שעשתה בבית יחזקאל אביה. היא הגיעה כדי לבנות את הארץ הזו, והתעקשה להצטרף לחבריה הגברים שעסקו בסלילת הכביש שבין קרית ענבים למעלה החמישה.

בקיבוץ סירבו לדבר פולנית או אידיש עם החלוצים הצעירים ואמרו להם שקודם ילמדו עברית, ואחר כך שידברו אידיש כמה שהם רוצים. איטה למדה מהר מאד עברית כדי שתוכל להידמות לצברים הקיבוצניקים בקרבם התגוררה, ועד מהרה זו הפכה לשפתה העיקרית, עד שאפילו עם בנה התינוק שיוולד שנים אחר כך, היא דיברה רק עברית.

שנים לאחר הגעתם לארץ, פנה אל איטה ״בעלה״ הפיקטיבי ואמר לה שהוא רוצה להינשא, ולכן הם צריכים להתגרש. היא בכלל שכחה מכל ענין הנישואין האלו, וכך הם נפגשו בבית הדין הרבני והתגרשו, כי גם כשהנישואים פיקטיביים, גט צריך להינתן כדי שניתן יהיה להינשא בשנית.

כנראה שאותם גירושים, שהיא לא ייחסה להם כל חשיבות, פתחו לה את ערוץ האהבה שהיה חסום וקצת אחר כך נפגשו דרכיהם של איטה החלוצה המרדנית ושל ארנסט היקה, שהגיע הנה מוינה דקה לפני מלחמת העולם אחרי שהנאצים בזזו את חנותו, והם התאהבו ונישאו.

הכתובה שלהם, דרך אגב, תלויה היום במשרדי. לפני שנים, ביקר אצלי טוען רבני שבחן את הכתובה והצליח להפתיע אותי עם האבחנה ״סבתא שלך היתה גרושה״. כששאלתי את אבי הוא סיפר לי על אותם נישואין פיקטיביים לצרכי עליה.

נחזור לשלמה ואיטה. בשנת 1943. איכשהו, ובלי התערבות רפואית, ולמרות שהיא היתה בת כמעט 40 והוא בן 50, היא הצליחה להרות, ובקיץ 1944 נולד בעפולה, צבי וולפנר, שהוא אבא שלי.

והם אהבו אחד את השני, ודאגו זה לזו, והיו להם מטרות ויעדים, והם ראו רחוק. וכך כשארנסט ראה שעומדת להיבנות שכונה בצד המערבי של קרית חיים הוא קנה שם בית, ולקח אותה ואמר לה כאן נגור ולמרות שהיא ראתה רק חול, היא הצטרפה אליו לחלום על בית קטן עם גג רעפים אדום וגינה ירוקה.

הדרך להגשמת החלום היתה ארוכה ואיטית, וגם אם היה צריך לשים את הבגדים בארגזים עד שיהיה כסף לקנות ארונות, ולבשל על פתיליה, ומסביב היה רק חול, שום דבר לא עצר אותם.

וכשאני נולדתי, הנכדה הראשונה שלהם, היא ביקשה שיקראו לי רות על שם רָצֶה אימה האהובה.

ומילדותי המוקדמת אני זוכרת בית קטן ונעים, עם גג אדום וגינה ירוקה וחתולה שקראו לה מיצי, ואמבטיות שמש לנכדות בפיילת אלומיניום בחצר הקדמית, ומחסן קטן מאחור, והם חיו בו באושר ובאהבה הייתי רוצה לכתוב עד עצם היום הזה, אבל האמת שהם חיו שם עד יומו האחרון של ארנסט, שנים לפניה.

3#. אז לזכר החלוצה ההיא

שהשתחררה מכבלי המסורת והיתה ציונית ופמיניסטית עוד לפני שידעו מה זה פמיניזם, שלא היססה לסלול כבישים במקום לנקות או לתפור, והתגברה על כל מכשול, ולא פחדה מכלום, וידעה שזה בסדר לאהוב את עצמך ולחלום רחוק, ולא ויתרה על אהבה עד שהיא הגיעה אליה כשהיא כבר כמעט בת 40, ושאם היא היתה איתנו היא היתה חוגגת אתמול 118 שנים.

חג חירות שמח.