לא, לא מלחמת גירושין. 

יצאתי להפוגה קצרה באמסטרדם הקרה והיפה. אחרי חצי שנה של דיונים אינטנסיביים, נגמר לי האויר ודן שקיבל התראת חוסר חמצן הודיע לי שאנחנו באמסטרדם בסוף השבוע וזהו אין ויכוחים. 

חשבתי שאכתוב, כהרגלי, את הסיפורים מהשבוע במטוס, אבל תסלחו לי, אני זקוקה להפוגה קלה גם מסיפורי גירושין. יש לי משהו קצת אחר השבוע. 

ערב לפני הטיסה התקבלה הודעה חריגה מאל על – צפוי עומס חריג בשדה התעופה אנא התייצבו 4 שעות לפני ההמראה. כאילו אנחנו לא בחורף וכאילו נגמרה הקורונה. אז זהו שפוטין הצליח כנראה לגמור את הקורונה אך רשויות שדה התעופה טרם נערכו לכך. 

נחיל עצום של אנשים עוטים מעילים כתומים עם הכיתוב ״איחוד הצלה״ ונושאים תיקים גדולים עם ציוד רפואי וספרי תורה הציף את שדה התעופה בדרך למולדובה ועל מנת להגיש סיוע הומניטארי לפליטי מלחמת אוקראינה. 

באמסטרדם מיד אחרי הנחיתה נקלענו להפגנה של הולנדים גבוהים שנשאו שלטים נגד פוטין ובעד אוקראינה, שזה נחמד התמיכה המוראלית הזו, אבל כשחלפנו ליד בית אנה פרנק שהעולם עוסק עכשיו בשאלה מי לעזאזל הסגיר אותה, חשבתי לעצמי שבסוף כל איש לגורלו. מאחורי הנשק והחיילים של המלחמה הזו יש אנשים שכרגע רק רוצים לחיות. 

מלחמה כזו באירופה מחזירה את כולנו למלחמה ההיא, ואני קיבלתי השבוע דרישת שלום אמיתית מהמלחמה ההיא וממשפחה אוסטרית אחת שרק רצתה לחיות. 

אז מה הסיכוי שתעודת מעבר שהונפקה על ידי הרייך השלישי ונושאת חותמות של השלטון הנאצי עם התאריך 2.9.1938 בדיוק שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, תתגלגל השבוע לידי, שמורה כמעט כמו חדשה? 

שמעו סיפור. 

עו״ד הוגו וולפנר נישא לפרדריקה ב – 1800 ומשהו. ביחד הביאו לעולם חמישה ילדים – ויליאם, ארנסט, הלנה, אנה ורוברט. הם חיו חיים נורמטיביים לחלוטין בוינה עד שהנאצים תפסו את השלטון באוסטריה במרץ 1938. 

ויליאם, הבן הבכור, המשיך את שושלת עורכי הדין ולמד בתחילת המאה שעברה משפטים באנגליה והיה עורך דין בלונדון. 

קצת לפני ליל הבדולח, הנאצים התחילו לבזוז רכוש יהודי וארנסט, האח השני, שהיה בעל חנות לאופניים וציוד ספורט הרגיש זאת על בשרו כשמשאית עם חיילים נאצים הגיעה לחנות שלו ברחוב וינאי יפה בסתיו של 1938. 

״שב בשקט יהודון״ הורו לו הנאצים והכריחו אותו לצפות בהם בוזזים את החנות כולה לטובת שמירה על כושרם של החיילים הנאצים בוינה. לסיום וכדי שלא ישכח מי הוא ומי הם, הם ניפצו לרסיסים את חלון הראווה והודיעו לו שיש לו מזל שהוא ישב בשקט. חודשיים אחר כך, בליל הבדולח הם לא רק בזזו אלא גם הרגו. זה יכול היה להיגמר רע ואז גם אני לא הייתי כאן, 

ארנסט לא תכנן לעזוב, הוא כבר לא ילד, והחנות הזו היתה כל עולמו, ואוסטריה היתה המולדת, אבל הוא קרא נכון את המפה והבין שצריך לעוף משם, ויפה שעה אחת קודם. בספטמבר 1938 הוא עלה על אוניית מעפילים שהפליגה לפלשתינה. ששה שבועות אחר כך הוא מגיע לארץ הקודש עם תרמיל גב בלבד. אימו ואחיותיו שנותרו בוינה, עוד הספיקו לשלוח לו ארגזים עם בגדים ועם חליפות ועניבות כאילו שיזדקק להם בחום של פלשתינה ב – 1938. 

ארנסט, שבעברית קראו לו שלמה וחלם כל חייו בגרמנית, מתאקלם איכשהו בארץ. הוא נישא לאיטה שגם היא נמלטה מפולין עוד לפני המלחמה והגיעה לארץ כחלוצה שסללה כבישים. שניהם כבר לא צעירים, הם מתחתנים וברגע האחרון, ארבע שנים לפני קום המדינה מביאים לעולם תינוק מתוק, צבי וולפנר, אבא שלי שהיה בן יחיד להוריו וארנסט אביו היה כבר בן 51 כשהוא נולד. איטה דיברה עם התינוק שלה עברית אבל ארנסט אמר שהוא ידבר עם הבן שלו רק בשפה בה הוא חולם, בגרמנית. 

אותו תינוק שהיום הוא כבר כמעט בן 78, שיזכה לחיים ארוכים, היה הצאצא היחיד שנולד למשפחת וולפנר ההיא, הנכד היחיד של הוגו ופרדריקה שכל ילדיהם הצליחו למלט עצמם מהנאצים אבל משום מה לא נישאו מעולם ולא הביאו ילדים, ואל תשאלו אותי למה, אין לי שמץ של מושג. 

נחזור לוינה ב-1938. וילי עורך הדין שולח מלונדון מכתב לרוברט אחיו הצעיר ומפציר בו להתגייס לצבא הבריטי. הוא היה אסטרטג, וילי והכיר כמה פרצות בחוק. אם אתה מתגייס לצבא הבריטי, תוכל לקבל אשרה ולהכניס שלושה מבני משפחתך לאנגליה. והנה תוכנית חילוץ מושלמת לשארית המשפחה שנותרה תחת המגף הנאצי. 

רוברט הקשיב לוילי והתגייס לצבא הבריטי. כחייל בריטי צעיר ונמרץ הוא הגיש בקשה לקבל אשרת כניסה לאנגליה לאימו ולאחיותיו שנותרו בוינה, ואחרי קצת בירוקרטיה זה הצליח. היום בו פרדריקה האם, ואנה והלנה האחיות קיבלו תעודת מעבר עליה מתנוססות המילים DEUTSCHES REICH – REISEPASS (הרייך השלישי – תעודת מעבר) היה יום שמח במיוחד שכן אותה תעודה נשאה בתוכה חותמת ירוקה שמאשרת להן לשהות באנגליה למשך 90 יום.

היה להן קשה לארוז את חייהן ולעזוב את וינה, אבל התחיל להיות ממש מסוכן ברחובות, וכך בפברואר 1939 שתי דקות לפני שפרצה המלחמה הגדולה, הן עזבו את אוסטריה, נכנסו לבריטניה ומעולם לא עזבו אותה. 

המלחמה פרצה ופרדריקה לא ידעה את נפשה מדאגה לבנה הצעיר שלחם בנאצים עם הצבא הבריטי, ולבנה השני שהיה בפלשתינה תחת הכיבוש הבריטי. פרדריקה הלכה לעולמה מצער ודאגה בלונדון ב – 1940. 

וילי, העו״ד, נפטר עשור לאחר מכן, מארוע מוחי, ושלושת האחים אנה, הלנה ורוברט מתגוררים יחד כל חייהם בלונדון, לא נישאים ולא מביאים ילדים לעולם. רוברט נפטר ב – 1978 ושתי אחיותיו שהלכו לעולמן בשיבה טובה בלונדון בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. 

וארנסט, שהיה עבורי סבא שלמה, שאהבתי כל כך, הלך לעולמו כשהייתי בת שבע, ובמשך שנים סירבתי לקבל את היעלמותו מחיי וחיפשתי את דמותו ברחובות נתניה. 

וכל השנים מאז שזכרתי את עצמי כתבתי לאנה והלנה מכתבים באנגלית, גם כשלא ידעתי לכתוב ולמדתי לצייר את האותיות. מכתבים שהתחילו תמיד במילים dear aunts, והיו כל כך חשובים להן, והמתנתי למכתבים הכחולים מהן שנשאו בולים עם תמונה של מלכת אנגליה ודרשו בשלומנו וסיפרו קצת על חייהן. כשהייתי בת 15 אבי לקח אותי סופסוף להכיר את ״הדודות מאנגליה״, והן כיבדו אותי בתה אנגלי ועוגיות ושוחחו איתי באנגלית ואני התביישתי מהן למרות כל השנים האלו שהתכתבנו בנימוס. 

כשהלנה, האחרונה שנותרה, הלכה לעולמה הייתי כבר בת 18. אבא שלי נסע אליה ואחז בידה ורגע לפני שהיא עצמה את עיניה היא אמרה בגרמנית ״אמא אני באה אליך״, והחזירה את נשמתה לבורא. ואבא שלי שהיה שם לבד, הבין שזהו. לא נותר איש ממשפחת וולפנר ההיא שהתגוררה בוינה. 

הוא התקשר הביתה ואני עניתי לטלפון ושמעתי אותו בוכה בטלפון והלב הצעיר שלי נשבר לרסיסים. אבי הביא עימו מלונדון את מה שנשאר – כלי בית וינאים, ואוסף חיות מיניאטוריות שזכה לכינוי ״הגן חיות״ ותכשיטים שעברו במשפחה עוד מאמא של פרדריקה ובסוף נגנבו על ידי פורצים חסרי לב שפרצו לי לדירה ברמת אביב לפני כמה שנים, וזהו לא נותר כלום. 

השבוע אבי, שעבר לגור בדיור מוגן עם שרה בת זוגו, ביקש משלושתנו שנבוא לקחת תמונות ומסמכים. כשהגענו הוא קרא לנו לחדר העבודה שלו ושלף תיק עור ירוק שהביא מלונדון וכשהוא פתח אותו נפתח חלון בזמן וחזרנו 85 שנים לאחור. 

תמונות בשחור לבן של המשפחה הוינאית שלי נשפכו מהתיק וגם מעטפה חומה. כשפתחנו אותה נדהמנו לגלות את תעודת הפטירה של פרדריקה ושל רוברט, ואת תעודות המעבר האלו עם החותמת הנאצית, שבעצם היו פעם המפתח לחיים, והרגשתי לרגע כאילו הן שוב כאן, פרדריקה ואנה והלנה ורוברט וארנסט ווילי, מוסרים לנו ד״ש דווקא עכשיו, אולי רגע לפני מלחמת עולם שלישית.