1#. עמוס

לפני עשור עמוס וראשל החליטו להתגרש והם היו נחושים לעשות את זה יפה. שניהם היו כבר כמעט בני 60, עם ארבעה ילדים בוגרים וששה נכדים, והיה להם חשוב לשמור על כבוד המשפחה ולא להוציא כלום החוצה.

מאחורי הקלעים של הגירושין המכובדים עמדה אילנה, גברת בת 45 שניהלה עם עמוס רומן ארוך שנים ואיבדה את הסבלנות. ״או שאתה עוזב את הבית או שאתה עוזב אותי״ הציבה אילנה לעמוס אולטימטום. במקביל החברה הכי טובה של ראשל ראתה את עמוס ואילנה יושבים במסעדה בחוף של אשדוד ומחזיקים ידיים ומיהרה לספר לראשל, שכבר שנים ידעה שיש משהו בין עמוס לאילנה שעבדה עימו בחברה. שנים היא חשדה ושנים הוא הכחיש ושניהם חיו בשלום עם המצב כמו שהוא, בלי לשאול יותר מדי שאלות ובלי דרמות מיותרות.

המפגש בין הלחץ שהפעילה אילנה על עמוס והבכי של ראשל כשחברה שלה סיפרה לה מה ראתה, שבר להם הנישואין. ״אני עוזב״ הודיע עמוס לראשל, והיא ניגבה דמעותיה ואמרה ״אולי באמת הגיע כבר הזמן״, והוא חיבק אותה, ושניהם בכו וסיכמו שיעשו את זה בכבוד.

ואז הם ישבו שניהם וחילקו את כל מה שהיה. הבית, והחסכון בבנק, כל אחד נשאר עם הרכב שלו, והיה להם חשוב גם לחלק את ההכנסות ואת הפנסיה שתתקבל. הם סיכמו שתמיד ידאגו שלכל אחד מהם תהיה מחצית מההכנסה של שניהם, ועמוס ניסח להם הסכם.

יש לו נסיון עם הסכמים לעמוס, הוא ניהל חברה והתעסק לא מעט בהסכמים וראשל סמכה עליו שיעשה טוב לשניהם. הם חתמו על ההסכם שעמוס הכין ואישרו אותו בבית המשפט והתגרשו.

היחסים ביניהם היו טובים יחסית, אך יכלו להיות טובים יותר אילולא אילנה שהיה לה עם ראשל חשבון ארוך על שהחזיקה בעמוס שנים ארוכות, על שהעלימה עין מהרומן שלהם, ועל שעמוס העריך אותה ולא נתן לאילנה לומר עליה מילה רעה. ״היא אשה טובה והיא אמא של הילדים שלי וסבתא של הנכדים שלי, תשמרי על הכבוד שלה״, הוא נהג לומר לאילנה בכל פעם שלא התאפקה והעירה הערה ארסית על ראשל.

חלפו השנים והוצע לעמוס להקדים את פרישתו לגמלאות כנגד בונוס חד פעמי מכובד. אילנה שכנעה אותו לא לחלוק את הבונוס עם ראשל שכן הבונוס הזה אינו תולדת חייו המשותפים עם ראשל אלא הסכמתו להקדים את פרישתו. אלא שיחד עם עמוס פרש גם חברו הטוב, ואשתו סיפרה לראשל בתמימות על הסדר הפרישה הנדיב. ראשל פנתה לעמוס שאמר לה שהבונוס הזה לא קשור אליה והיא לא היססה לרגע והגישה תביעה נגדו לבית המשפט לענייני משפחה.

התנהל הליך בבית המשפט שבסופו ניתן פסק דין שמחייב את עמוס להעביר לראשל מחצית מהבונוס. תשאלו איך ? ובכן, השופט הסיק את מסקנתו מהאופן בו נוסח הסכם הגירושין.

השבוע עמוס הגיע למשרדי לפגישת יעוץ בקשר לסיכויי הערעור על פסק הדין. לאחר שעיינתי הן בפסק הדין והן בהסכם הגירושין, אמרתי לעמוס שלהערכתי סיכויי הערעור נמוכים מאד, ולא הייתי משקיעה את עלות הייצוג המשפטי ואת עלות הערבון שיש להפקיד כתנאי להגשת הערעור. צל של אכזבה חלף על פניו של עמוס וצפיתי שהוא ינסה לשכנע אותי למה פסק הדין אינו הוגן, ולשאול כמה בכל זאת יעלה לו לערער, אבל עמוס הפתיע.

״אני למדתי מאבא שלי לקחת אחריות״, אמר. ״אני ניסחתי את ההסכם במקום ללכת לעו״ד שינסח לי אותו, ואני צריך לקחת על זה אחריות״. וכשהבעתי את הערכתי לתגובה הלא צפויה הוא סיפר לי שמגיל צעיר אביו לימד אותו לקחת אחריות, גם כשחזר בוכה כי מישהו הרביץ לו. ״לך תבדוק למה נתנו לך מכות, איך הגעת למצב הזה״ לימד אותו אביו לקחת אחריות גם כשהחיים מכים בך.

והסיפור הזה מיד הזכיר לי איך בגיל 7 עליתי בוכה הביתה כי חמי השכנה הג׳ינג׳ית שהיתה גדולה ממני בשנתיים וחזקה ממני שבעתיים, הפליאה בי את מכותיה, ואמא שלי, שהבינה שאת חוקי הג׳ונגל בנתניה יש ללמוד בדרך הקשה, שלחה אותי לקחת אחריות במקום להיות קורבן, ולהחזיר לה…ואיך רצתי למטה עם זעם בעיניים והלכתי מכות עם חמי על המדרכה עד שאמא שלי, ששמעה את זעקות הקרב והבכי, שלפה אותי מתחתיה לפני שהיא רוצחת אותי סופית…ואיך למרות שחלפו 45 שנים גם אני וגם חמי הג׳ינג׳ית לא שכחנו את היום הזה, ולמרות המכות נשארנו חברות.

2#. עמית

ישר אחרי עמוס הגיע לפגישה עמית, שנמצא בעיצומו של הליך משפטי שכל מטרתו נקמה. במפורש הוא אמר לי שהוא רוצה לנקום באשתו, על שבגדה בו, ועל שעזבה אותו, ועל שסירבה לחלוק עימו את כספי הירושה שקיבלה מאימה.

ההליך מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה ועניינו בשאלת אופן חלוקת הרכוש. עמית, קצין בצה״ל, יצא לפנסיה בגיל 40 ומאז לא עבד. אשתו, לעומתו, עשתה קריירה מצליחה כעורכת דין מסחרית. הוא זה שטיפל בשלושת הילדים ובבית, ולשניהם הסידור הזה היה נוח.

כעת, ומשהחליטה אשתו לפרק את הנישואין, היא זכאית ל-30% מהפנסיה הצבאית שלו ולמחצית מהבית, והוא זכאי למחצית הבית ומחצית משווי המשרד שלה. היא מוכנה להתקזז ולחלק רק את הבית אלא שעמית אינו מעוניין להתקזז. הוא מעוניין לקבל יותר מחצי מהבית ואת שווי נכסי הקריירה של אשתו ולהשאיר אצלו את הפנסיה, והכל כפיצוי על כך שהיא טיפחה את הקריירה בעוד שהוא לא עבד.

הסיכוי קלוש הודעתי לו והוא אמר שהשופטת הסבירה לו זאת פעמים רבות אבל מבחינתו צדק צריך להעשות, ויחד עימו הנקמה. עורכת הדין שמייצגת אותו אינה לוחמנית דיה לדעתו, והוא הגיע נחוש להחליפה. סירבתי לקבל את התיק.

דבריו של עמוס על לקיחת אחריות עוד הדהדו באוזני. הצעתי לעמית לקחת אחריות על החלטתו לא לעבוד מאז הפנסיה והסברתי לו שלא מנהלים הליך משפטי רק לשם הנקמה. סיפרתי לו איך לפני שני עשורים, כשהייתי עורכת דין צעירה אמר לי אחד השופטים שמאז כבר פרש והלך לעולמו, שאני נמצאת בבית-משפט ולא בבית-צדק, ושלא תמיד המשפט והצדק נפגשים באותו מקום, מה גם שצדק הוא מונח יחסי שמשנה פניו בהתאם לזוית ממנה מביטים בו.

אם תיקח אחריות על חלקך במערכת היחסים, על חלקך במשבר, על הבחירות שעשית ועל הבחירות שנמנעת מלעשות, יהיה לך הרבה יותר קל לשחרר את הרצון לנקום. עמית הסכים איתי שהעלויות הכרוכות בניהול המשפט כואבות לו בכיס יותר מאשר לאשתו שעורכת הדין שלה היא חברה מהאוניברסיטה, ושאם יחוייב בהוצאות זה יהיה כואב עוד יותר. המלצתי לו לשחרר ולהשקיע את הכסף והאנרגיה בפיתוח אישי ובקריירה שניה, ולבקש מעורכת הדין שלו ליצור קשר עם עורכת הדיו של אשתו, כדי לסגור הסכם.

כוחה המרפא של נטילת אחריות טמון בכך שהיא מחלצת אותנו מיידית מעמדת הקורבן. זה שדפקו אותו, זה שרימו אותו, זה שפגעו בו, זה שבגדו בו או ניצלו אותו.

3#. אחריות

ואיך אנחנו יכולים לקחת אחריות על זה שניסה לרמות אותנו, או לפגוע בנו או על מי שבגד בנו או פגע בנו או החליט לעזוב אותנו? אנחנו לא. אנחנו יכולים לקחת אחריות רק על עצמנו. על כך שלא זיהינו את התרגיל שעשו לנו, על זה שנתנו לזה לקרות, וכמו שאמר אבא של עמוס, על זה שהגענו למצב הזה.

הכוח המרפא הזה של לקיחת אחריות שמחלץ אותנו מעמדת הקורבן, מפחית מיידית גם את הצורך בנקמה, את רמות התסכול, המירמור, העוינות והאנרגיה הרעה, ומכאן שזהו מתכון בדוק לקארמה טובה. וכמו שווין דייר אמר – “איך שאנשים מתייחסים אליך זאת הקארמה שלהם; איך שאתה מגיב, זאת הקארמה שלך.”

***

השבוע בפודקאסט פרק מרתק על יחסים פתוחים ופוליאמורה עם ד״ר מאשה הלוי. להאזנה לחצו כאן