1#. כרוניקה של תיסכול

היא תמיד היתה מוצלחת נעמה. מצטיינת בלימודים, יפת תואר, חברותית, מחוזרת, כזו שברור כבר מנעוריה שתגיע רחוק. בצבא היא הכירה את אייל שבגיל 19 נראה לה גבר החלומות. הם הפכו לזוג כבר בצבא וכשהשתחררו שניהם ניגשו יחד ללימודי הפסיכומטרי וניסו להגשים את חלום לימודי הרפואה.

כבר בהתחלה נעמה הבחינה שבעוד שהיא מסתערת על קורס הפסיכומטרי ולומדת בהתלהבות אייל מתאמץ הרבה פחות. נעמה יחסה את חוסר ההשקעה לחוכמתו הרבה, ואמרה לאביה שאייל בטח יוציא ציון יותר גבוה ממנה אפילו שהוא לא לומד והיא ״קורעת את התחת״ בקורס.

להפתעתה היא קיבלה ציון גבוה משמעותית ממנו, והוא אמר שזה רק בגלל שלא היה לו כוח ללמוד כמוה. כאן נזרע זרע התסכול שניהל אותם בהמשך חייהם, אבל אי אפשר היה לחוש בו עדיין, בתסכול הזה, שעתיד לגדול בשנים שיבואו ולנהל להם את החיים.

היא סברה שהוא יגש שוב למבחן כדי לנסות
להתקבל לרפואה אבל הוא אמר שלא בא לו על המבחן, לא בא לו ללמוד רפואה והוא ינסה להתקבל למשפטים. שניהם נרשמו לאוניברסיטת תל אביב. היא התקבלה לרפואה והוא לא התקבל למשפטים ונרשם למכללה. הם גרו יחד בדירה שכורה במרכז העיר, היא עבדה ולמדה כדי לממן את חייה ואילו הוא קיבל קצבה חודשית נדיבה מהוריו ולא טרח לעבוד. למרות שהסכום שעמד לרשותו היה גבוה פי כמה משכורתה הסטודנטיאלית הזעומה, הוא דרש שהיא תשתתף עימו בדיוק חצי חצי בכל הוצאה.

כשהוא סיים את לימודיו הוא לא טרח לעשות סטאז ולא קיבל רשיון עו״ד והתחיל לעבוד בחברה של הוריו כמנהל כלשהו. בפועל הוא עבד שעתיים שלוש ביום וקיבל שכר נאה. נעמה, שכבר היתה רופאה מתמחה, עשתה משמרות ארוכות בבית החולים, ותוך כדי נולדו להם שני ילדים.

אייל אף פעם לא פירגן לנעמה ולא הקל עליה, המשמרות הארוכות והמתישות היו שקופות בעיניו, והיא ידעה שאין לה כתף לשים עליה את הראש בסוף היום, ושאף אחד לא עושה לה הנחה בכלום והיא צריכה לעשות בדיוק חצי ממטלות הבית והטיפול בילדים. לפעמים הוא השאיר חצי מהכלים בכיור ואמר לה כשהגיעה מותשת מבית החולים ״עשיתי חצי מהכלים וזה החצי שלך״, והיא התרגלה לשתוק כשהוא מתוסכל ולחיות ככה כאילו הכל קטן עליה, כאילו היא ד״ר סופרוומן.

והתסכול. התסכול שלו הלך וגדל עם השנים, עד שהפך לישות עצמאית, לא תמיד ברת שליטה. היו תקופות שהוא איבד עליו שליטה לחלוטין ואז היתה שם אלימות. לא שהוא היכה אותה או משהו, היא לא מהסוג של הנשים המוכות. היא הרי רופאה חזקה ועצמאית וחכמה.

אבל הוא היה רגיש עם כסף. למרות שהיא עבדה קשה המשכורת שלה היתה די נמוכה לעומת עשרות אלפי השקלים שהוריו הזרימו לחשבונם מדי חודש כ״משכורת״ עבורו והוא גר בחשבון הבנק שלהם ובדק אונליין כל פעולה וכל הוצאה בכרטיס אשראי.

היא תיארה איך יצאה מזארה לאחר שקנתה מעיל ב-300 ש״ח ועוד לפני שהגיעה למכונית בחניון הוא כבר סימס לה ״מה היה דחוף לך לבזבז כסף על עוד סמרטוט בזארה?״ והיא חשה כאילו מישהו הוציא לה את האויר מהריאות והמעיל נשאר בשקית של זארה במרפסת במשך כל החורף.

והיתה את הפעם הזו שהוא קיבל התקף זעם על שקנתה בלי לעדכן מראש ארנק מעור במתנה לאביה לגיל 70, וצרח עליה שהיא מבזבזת בלי שליטה וחיה על חשבונו ושאם היא תמשיך ככה הוא יקח לה את כרטיס האשראי ויגזור אותו. והיא בהתה בו בתדהמה ויצאה מהבית עם דמעות שחנקו את גרונה בלי לומר לו לאן והוא התקשר 200 פעם וביקש סליחה והתחנן שתחזור. היא ידעה שמשהו לא בסדר אבל לא ידעה שיש לזה הגדרה, ושזו אלימות כלכלית.

חוץ מכסף הוא היה רגיש גם עם אוכל. הוא תמיד הקפיד לצחוק איתה שהיא לא יודעת לבשל ושהאוכל שלה לא טעים וככה זה האשכנזיות האלו אין להן תקנה. לא שהוא לקח על עצמו את הבישול. הוא תמיד הכין חצי מהאוכל ודרש ממנה לאפות או לבשל את החצי השני. עם השנים זה החמיר ובשבוע שהיא קיבלה מכתבי תודה ומחמאות על ניתוח שערכה והצילה חיי אדם הוא זרק בחמת זעם לפח תבנית שלמה של עוף בתנור שהיא הכינה לילדים וצרח שהאוכל שלה לא ראוי למאכל אדם ושהוא מפחד שהילדים יקבלו הרעלה מהאוכל שלה והבת התחילה לבכות בכי שקט כזה ואמרה לו די אבא מה אתה עושה והוא צרח עליה תגידי תודה שהצלתי אותך מהאוכל של אמא שלך. והיא קפאה במקום והרגישה כאילו מישהו שם לה איזולירבנד על הפה ולא אמרה מילה. ולא, היא לא חשבה שהיא אשה מוכה, הוא הרי לא הרים עליה יד בחיים.

ואז הגיע למחלקה רופא שמאד התפעל ממנה. גם מכמה היא טובה בעבודה וגם מכמה היא יפה ולאט לאט התפתח ביניהם קשר חברי שהפך לרומנטי ופתאום כמו היפיפייה הנרדמת היא התעוררה מתרדמת של 20 שנה. פתאום נפתחו לה העיניים והיא הבינה שאפשר להתפעל ממנה, ולפרגן לה ולפנק אותה ולקנות לה מתנות קטנות. ולא היא לא מתגרשת בשביל לחיות איתו. הוא זקן מדי בשבילה ונשוי מאד, הסבירה לי השבוע כשהגיעה נחושה להתגרש. היה לו תפקיד בחייה, להעיר אותה ולהראות לה שאפשר גם אחרת.

2#. כרוניקה של דיכאון לא מטופל

אמא של רונה, שמעולם לא סבלה את סבתה מצד אביה, אמרה לה תמיד ספק בצחוק ספק ברצינות ״תתחתני עם יתום״, מכוונת לעימותיה התכופים עם חמותה השתלטנית.

במקרה או שלא במקרה, אורן התייתם מאימו כשהיה בן חמש וחיפש בה דמות אם. כבר בדייט הראשון שלהם היא שיתפה אותו בעיניים נוצצות שהיא חולמת על משפחה גדולה, עם חמישה ילדים משחקים בגינת הבית הפרטי שלהם, ובמקום להיבהל כמו צעיר תל אביבי טיפוסי, הילד היתום שבו הלך שבי אחרי חלומה.

הם נישאו ועד מהרה רונה הרתה וילדה את גאיה בתם הבכורה ושנה וחצי לאחר מכן נולד יונתן בנם השני. רונה, שלא שבה לעבודתה לאחר הולדת גאיה, הפכה לאמא במשרה מלאה והקדישה את כל כולה לילדים. אורן, שעד שהגיעו הילדים נהנה מתשומת ליבה הבלעדית, נדחק לקרן זווית. לטפל בילדים בעצמו היא לא איפשרה לו כי ״אין לו מושג״ מה לעשות איתם, וכך הוא מצא עצמו משקיע את כל כולו בעבודה והיא מצאה עצמה מושקעת בילדים, והם הלכו והתרחקו.

רונה דרשה מאורן להגיע מוקדם הביתה ולעזור לה עם הילדים והוא סירב ואמר שיש עומס בעבודה, עזרה ממשפחתו לא היתה, שהרי הוא יתום, ורונה צברה תסכולים ונהיה רע ביניהם והם לא הפסיקו לריב וחלום המשפחה הגדולה והמאושרת נראה רחוק מתמיד והשבוע רונה הגיעה אלי נחושה להתגרש.

״הוא מאוד אוהב אותי אבל אני מרגישה שיש לי ילד שלישי בבית, עד שהילדים נולדו יכולתי לסבול את זה אבל עכשיו אני לא מוכנה להיות אמא שלו יותר״, אמרה לי רונה כשתיארה את חייהם.

עצרתי אותה והודעתי לה שאני לא מוכנה שהיא תתחיל הליך גירושין בלי שילכו קודם לטיפול זוגי. היא קצת התרעמה. בכל זאת היא משלמת על יעוץ משפטי ואני שולחת אותה לטיפול זוגי ולא מוכנה לשמוע על גירושין? המבט בעיניה אמר לי שהיא כנראה חושבת שהגזמתי. הסברתי לה שאני אמנם מתפרנסת מזוגות מתגרשים אבל כשאני רואה זוג שאולי אפשר להציל אני אגיד את דעתי גם אם זה לא מה שהיא באה לשמוע, ושאם היא היתה הבת שלי הייתי אומרת לה בדיוק את אותם דברים.

עוד הסברתי לה שנראה שיש ביניהם בעיות של תקשורת ותיאום ציפיות ושינוי החוזה הזוגי עם שני תינוקות שנולדו תוך שנתיים לזוג צעירים שעדיין אוהבים זה את זו, ויכול להיות שאפשר להציל את הזוגיות ולפתור את המשבר הזה ולא חייבים לרוץ להתגרש.

ופתאום היא הרגישה שהיא יכולה לשים עלי את הראש ואמרה שמאז שגאיה נולדה הוא בכלל לא רואה אותה והיא כל הזמן בוכה בחדר ומנגבת את הדמעות ולא אומרת לו כלום, ופתאום הבנתי שהיא כנראה בדכאון אחרי לידה שלא טופל. היא אישרה שמעולם לא טיפלה בעצמה אלא רק בילדים ואז אמרתי לה שאמנם אני לא אשת מקצוע אבל אולי כדאי לפנות לרופאת המשפחה ולקבל משהו קל נגד דיכאון, כי יכול להיות שכל המצב הזה הוא בכלל בגלל שהיא רואה הכל דרך המשקפיים השחורים של הדיכאון, ואם היא תסיר אותם היא עשויה לראות את העולם אחרת לגמרי.

ולא, רונה, לא יקחו לך את הילדים כי את נוטלת תרופות אנטי דיכאוניות, להפך – הורה מטופל בהכרח מתפקד טוב יותר, הרגעתי אותה.

היא חייכה חיוך עצוב והינהנה והבטיחה לי שתציע לו טיפול זוגי ותלך לרופא לטפל בדיכאון, ותעדכן אותי, וכשהיא הלכה חייכתי לעצמי וחשבתי שאולי הצלתי אותם, את אורן ורונה.

3#. כרוניקה של חוסר אמון

את ימי שישי אני מתחילה כבר שנים באימון בחדר כושר עם אלכס המאמן הנצחי שלי ובזמן האחרון גם עם עידית חברתי. מעט אנשים מגיעים לחדר הכושר בשעה מוקדמת כזו בבוקר שישי ורובנו חובבי מוזיקת שנות ה-80 המעידה על גילנו המתקדם. כיאה לגיל ולתרגיל, בין סט לסט לפעמים נזרקות לחלל שאלות ברומו של עולם, כמו איך קוראים לחלק הפנימי של המרפק (גומץ למקרה שזה מעניין אתכם).

השבוע אחד המתאמנים שאל אותי אם אפשר לשים תוכנת ריגול על הטלפון ואיך בודקים את זה והוסיף ואמר שאין לו מה להסתיר מאשתו אחרי 20 שנה אבל הוא מרגיש שהיא יודעת דברים שרק אם יש לה תוכנת מעקב בטלפון היא יכולה לדעת, ומעצבן אותו חוסר האמון שלה בו.

ביקשתי ממנו את הטלפון שלו ואמרתי לו שאני יכולה לבדוק משהו במיידי. הווטסאפ שלו היה מחובר לשני מחשבים ובאחד מהם הפעילות האחרונה היתה ב 7:05 בבוקר. ״עד כמה שאני יודעת אתה היית כאן בחדר הכושר, וזה אומר שאשתך יושבת לך על הווטסאפ ווב״ הסברתי, והרגשתי כאילו שפכתי לו דלי קרח על הראש.

אט אט ניגשו אלי מתאמנים נוספים וביקשו בשקט שאבדוק להם את הטלפון ואראה אם מישהו מחובר להם לווטסאפ, וכולם הדגישו שאין להם מה להסתיר, ועידית ואני החלפנו מבטים וחייכנו לעצמנו, ואמרנו להם להירגע כי כאלו אנחנו הנשים, סקרניות, ולא כל ווטסאפ ווב הוא עילה לגירושין.

***

השבע בפודקאסט ראיינתי את ח״כ קרן ברק על הצעות חוק שהיא מקדמת, כולל החוק למניעת אלימות כלכלית שאם היה מחוקק כבר היה יכול לעזור לנעמה. להאזנה לחצו כאן