1#. הדרך לגן עדן עוברת בגיהינום

פרמיית גירושין – מחיר לא כתוב שמי שרוצה להתגרש אמור לשלם כאשר הוא זה שיוזם את הגירושין, אם הוא מעוניין בסיום קל יותר של ההליך. יש המכנים אותה מחיר הבגידה, אבל לא תמיד פרמיית גירושין קשורה לבגידה, לעיתים משלמים אותה על עצם ההחלטה לפרק את התא המשפחתי בניגוד לרצונו של הצד השני, על אפו ועל חמתו. את המונח הזה ניסיתי השבוע להסביר לרונן.

הוא הגיע ליעוץ וסיפר שהפסיק לאהוב את שרית אשתו, שהיא רואה את החיים אחרת ממנו, שהיא טיפוס מדוכא וממורמר שרואה שחורות ומתנהלת בעולם כל הזמן תחת התפיסה שמישהו ״דופק״ אותה. בעוד שהוא טיפוס אופטימי, שמח, שמכיר תודה לא רק על חצי הכוס המלאה אלא על כך שיש לו בכלל כוס. כך תיאר רונן את הרצון להתגרש.

אני כבר יודעת שמתחת לתיאור כזה יש בדרך כלל שכבה נוספת שכדי להגיע אליה צריך לחפור קצת. אז שאלתי אותו כמה זמן שהוא שם לב לפערים האלו והוא אמר שזה כבר עשור ככה. ״ומה גרם לך לבוא עכשיו, מה היה הטריגר?״ לא הנחתי לו. ״האמת שהתאהבתי במישהי אחרת״ הוציא רונן את המרצע מהשק.

את אהובתו הצעירה הוא הכיר במסגרת עבודתו, והוקסם מאישיותה האופטימית שהאירה את ימיו והדגישה את אופיה הקשה של אשתו. ואז הוא הוסיף ואמר שאשתו כבר שנים אינה עובדת, שהיא אשת ריב ומדון ולא תשחרר אותו במהרה, והוא יודע שהליך הגירושין יהיה גיהנום. ״אני תמיד אומר שהדרך לגן עדן עוברת בגיהינום״ הוסיף רונן ושטח בפני את תפיסת עולמו.

״ואיך אתה רואה את הגירושין?״ שאלתי. ״חצי חצי ושתעזוב את הדירה שההורים שלי קנו לי לפני הנישואין״, ירה לעברי רונן את התסריט החיובי שרץ לו בראש כבר תקופה ארוכה. הסברתי לו שזה לא כל כך פשוט, שהסיכוי שאשתו תסכים לתסריט הזה, נמוך עד לא קיים. דיברנו על הסיכונים והסיכויים כולל טענות בדבר שיתוף ספציפי בדירה בה הם מתגוררים מזה 15 שנים ומעולם לא נערך לגביה הסכם ממון, וגם על הסיכוי שהיא בכלל לא תשתף פעולה עם הגירושין, והוא יצטרך ״לשלם״ פרמיית גירושין.

הוא הביט בי בתדהמה ושאל למה אני מתכוונת ואם יש חוק כזה. אז זהו שאין. אין חוק שמחייב בתשלום פרמיית גירושין, אין חובה לשלם אותה, ורק במקרים נדירים בית משפט יחייב בתשלום פרמיית גירושין. אפשר לומר שפרמיית גירושין מבטאת את מידת האחריות שנוטל על עצמו מי שיוזם את הגירושין על ההחלטה לפרק את התא המשפחתי, במיוחד אם הוא חזק יותר כלכלית.

הצד השני של המטבע הוא שלעיתים קרובות הצד השני, זה שמתגרשים ממנו, דורש פרמיית גירושין לא ריאלית, בסגנון ״תשאיר לי את כל הבית ואת אותו סכום כל חודש לחשבון הבנק״, או כזו שהצד השני פשוט אינו מוכן לשלם.

אז איך מגיעים להסכם גירושין כשצד אחד דורש פרמיית גבוהה מדי או כשהצד השני בכלל לא מוכן לשלם פרמיית גירושין כלשהי? לא מגיעים להסכם, ומנהלים הליכים בדיוק עד הנקודה ששני הצדדים מבשילים לתוך התהליך ומסכימים על גובה הפרמיה ותנאיה.

2#. על חברות בנות וחברות נכדות

זה מביא אותי לתיק שמתנהל כבר מ-2018 והשבוע התקיים בעניינו דיון במחוזי. בני הזוג, שניהם בפרק ב, חתמו טרם נישואיהם על הסכם ממון לפיו הדירה של האשה תשאר בבעלותה הבלעדית, והמניות של הבעל בחברה בה הוא שותף, וכל הפעילות העיסקית של החברה, ישארו בבעלותו.

כעבור 7 שנים ו-3 ילדים הם התגרשו. אם חשבתם שהסכם ממון חוסך הליכים משפטיים, טעיתם. מי שרוצה לנהל הליך מנהל הליך גם אם נחתם ביניהם הסכם ממון שנראה ברור לחלוטין. וכך, במשך שנתיים וחצי התנהל הליך בבית המשפט לענייני משפחה בשאלת פרשנותו של הסכם הממון.

ועל מה המחלוקת ? החברה שמוזכרת בהסכם הממון, ״חברת-האם״ מחזיקה בחלק ממניותיה של חברה אחרת, בואו נקרא לה ״חברת הבת״, וזו מקיימת פעילות עיסקית מגוונת במסגרת אף הקימה חברות נוספות, שהינן ״חברות נכדות״ לחברת האם שמוזכרת בהסכם הממון. טוענת האשה – חברת הבת והחברות הנכדות שלא הוזכרו בהסכם הן נכסים משותפים ורק חברת האם שייכת לבעל מכוח הסכם הממון.

כשהוא הגיע אלי לפני כמה שנים עם ההסכם אמרתי לו שאני בטוחה ב-100% שאם חברת האם אינה משותפת, חברת הבת והחברות הנכדות אינן משותפות אף הן. האשה טענה אחרת והתעקשה לנהל על כך הליך משפטי שלם, כולל דיוני חקירות והגשת סיכומים.

פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה קיבל לחלוטין את עמדתנו וקבע שאם חברת האם אינה משותפת, גם החברות הבנות והנכדות אינן משותפות. האשה לא התייאשה והגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

בישיבת קדם הערעור טען עורך הדין שלה שהוא מוותר על הערעור בעניין חברת הבת שהוקמה לפני הנישואין אך החברות הנכדות הוקמו במהלך הנישואין ורישומן תחת חברת הבת הינו בגדר הברחת נכסים מהאשה ועל כן יש לקבוע שהחברות הנכדות משותפות.

השבוע התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בהרכב של 3 שופטים. עורך הדין של האשה שב וטען בענין הברחת הנכסים ואני ניסיתי להמחיש את האבסורד שבטענתו שהרי אם הפעילות העיסקית של החברה האם אינה משותפת וחברת הבת שגם היא אינה משותפת מחליטה איך לנהל את פעילותה העיסקית – למשל באמצעות חברות נכדות, או באמצעות רכישת מניות של טסלה למשל – אין מדובר ברכוש משותף. ולעניין טענת הברחת הרכוש – הרי שמאחר שהבעל אינו בעל שליטה לא בחברת הבת ולא בחברות הנכדות, הטענה שהגופים המסחריים בעלי השליטה בחברות אלו עשו יד אחת עם הבעל כדי להבריח נכסים הינה אבסורדית. בתום דיון ארוך יצאו שופטי ההרכב להתייעצות וכשהם חזרו הם הודיעו שהחליטו לדחות את הערעור.

ואיך זה קשור לפרמיית גירושין ? בתחילת הדרך הם ניהלו הליך גישור והבעל היה מוכן לשלם פרמיית גירושין גבוהה יחסית, אלא שהאשה סירבה ורצתה יותר והגישה תביעות, וככל שחלפו השנים במערכת המשפטית, זלגה פרמיית הגירושין לתוך העלויות של ניהול הליכים ממושכים, והמוכנות לשלם אותה נמוגה.

3#. פרמיית גירושין בילד-אין בהסכם הממון

אלא שכאן בתיק הזה, היתה תופעה יחודית. בני הזוג הסכימו בהסכם הממון על פרמיית גירושין אותה כינו ״דמי הסתגלות״ שגובהם הינו מכפלה של שנות הנישואין בסכום מסויים, כ-80,000 שקלים במקרה זה. אלא שבתקופת הגישור הבעל העביר מדי חודש סכומי כסף לחשבונה של האשה בסכומים גבוהים בהרבה מאותם דמי הסתגלות. לאחר שהגישור נכשל והאשה הגישה תביעות, היא אפילו לא טרחה לתבוע דמי הסתגלות שכן היה ברור גם לה ששולמו לה כספים בסכומים גבוהים הרבה יותר.

והנה שנה וחצי לאחר שהגישה תביעותיה, טענה לפתע האשה שיש לחייב את הבעל באותם דמי הסתגלות שננקבו בהסכם. בית המשפט לא קיבל את הטענה שהועברו סכומים גבוהים בהרבה וחייב את הבעל לשלם שוב את דמי ההסתגלות. לא היתה סיבה משפטית לחיוב, ובעיני לאחר שנדחתה התביעה העיקרית שלה לפרשנות ההסכם, החליט בית המשפט לענייני משפחה להעניק לאשה סוג ״פרמיית גירושין״.

לאחר שהאשה הגישה ערעור על פסק הדין העיקרי, הגשנו ערעור על שאלת החיוב בדמי ההסתגלות. ובכן הדיון במחוזי התקיים גם בשאלה זו. לאחר שהשופטים במחוזי יצאו להתייעצות ושבו, הם הודיעו שהחליטו לדחות את שני הערעורים ללא צו להוצאות. אני הסכמתי ואילו עורכת הדין שמייצגת את האשה בסוגיית דמי ההסתגלות התנגדה בתוקף. ״פסק הדין ישלח לכם״ הודיע ראש ההרכב וסיים את הדיון.

*****

בפרק השבועי של הפודקאסט, אני מגלה סודות יפניים לשמירה על הזוגיות. להאזנה לחצו