הכל התחיל בספטמבר 2017, בדיוק לפני 4 שנים כשכתבתי את הטור הראשון שלי, שהפך לבלוג, שהפך לרב המכר קארמה איז א ביץ׳, ולעוד אחד שתכף יוצא בהוצאת ידיעות ספרים. זה התחיל בכלל בנסיעה לצרפת באוגוסט 2017.
נרשמנו לתחרות אירונמן בוישי, צרפת. אני כותבת נרשמנו אבל מתכוונת שדן נרשם לעשות את התחרות כולה ואני אמנם נרשמתי אבל רק כדי ללוות אותו בכל מקצה המרתון, כהכנה למרתון ניו יורק שאמור היה להתרחש חודשיים אחר כך, והיה סוג של הגשמת חלום. נמרוד בחדר הכושר הזהיר אותי שזה לא בריא לעשות שני מרתונים בחודשיים, אבל אני נדבקתי מדן שחושב שהוא כל יכול, והסברתי לו למה לרוץ עם דן בוישי זה רק אימון ומרתון ניו יורק הוא הדבר האמיתי.
דן, חטף דורבן ברגל, ועשה מאמצים לטפל בו. למרות שהדורבן עדיין גר לו ברגל, הוא החליט ששום דורבן לא יעצור אותו מלסיים איירונמן (תזכורת לחדשים בעניין – 3.8 ק״מ שחיה, 180 ק״מ רכיבה על אופניים ולקינוח ריצת מרתון 42.2 ק״מ, כן והכל ברצף).
חיכיתי לו נרגשת שיסיים את מקצה הרכיבה והתחלנו לרוץ את המרתון. כבר בדקה הראשונה הדורבן הודיע לו שהוא לא מוכן לסבול יותר את השגעונות שלו, ועל מנת להביע את חוסר שביעות הרצון שלו שלח את התחושה כאילו נכנס לו מסמר חלוד לרגל. אנשים נורמליים היו פורשים, אבל נורמליות זה לחלשים.
התחלנו את מקצה המרתון בקצב של דקה ריצה דקה הליכה, וככה עברנו 42.2 ק״מ וזה לקח 6 שעות !!! בשלב כלשהו חשתי כאילו סכינים חותכות לי את הברכיים, אבל לא אמרתי כלום כי מהו כאב ברכיים לעומת מי שרכב עכשיו 180 ק״מ ורץ מרתון עם מסמר חלוד ברגל…
זה היה מסלול מעגלי שחזר על עצמו 4 פעמים, וכמה פעמים בדרך הארוכה הזו ספק הצעתי ספק התחננתי לרוץ במקומו איזה 10 ק״מ ולתת לו לנוח, וקיבלתי סירוב מוחלט. אתה לא באמת אירונמן אם לא עשית כל מטר ממנו בעצמך, כן, גם אם אתה זוחל.
הרבה דברים היו בו במרתון הזה – נחישות, ואהבה, וצחוק (כי אם לא היינו צוחקים על מצבנו היינו מתחילים לבכות) זה היה המרתון הכי ארוך בעולם וזה גם היה המרתון האחרון שלי. לפחות עד כה.
אחרי שהתאוששנו מהאיירונמן נסענו לטיול טירות, גבינות ויין בעמק הלואר. כל לילה לנו בטירה מדהימה אחרת וגולת הכותרת היתה ביום האחרון – בטירה המדהימה היה כדור פורח בו נמריא כדי לראות את יופיה מהשמים. השעה היתה 7 בבוקר והיה קר בחוץ ומשום מקום גם הגיע כלב והתחיל לנבוח ואני נבהלתי ומיהרתי לטפס לסל הענק והרגל החליקה לי וסובבתי את הברך. ובום. קרע נרחב במיניסקוס שכנראה התחיל להיקרע כבר קודם, במרתון הכי ארוך בעולם.
אז עוד לא ידעתי שזה קרע נרחב במיניסקוס וקיוויתי שעד שנרד מהכדור הפורח זה יעבור. זה עבר רק כעבור חצי שנה במהלכה לא יכולתי לרוץ בכלל ולא פחות גרוע, לא יכולתי ללכת על עקבים. הרופאים המליצו להימנע מניתוח, אז חצי שנה של פיזיותרפיה ושל אימונים סובייטים בחדר הכושר החזירו את הרגל למצב תיפקודי וחזרתי לרוץ. אפילו את הקילימנג׳רו טיפסתי עם המיניסקוס הקרוע שלי.
מיד כשחזרנו לארץ, בתחילת ספטמבר 2017 הבנתי שאאלץ לוותר על חלום מרתון ניו יורק. מאימוני שבת של 3 שעות ריצה שהותירו אותי מעולפת במיטה למשך השבת כולה התפנה לי זמן. והתחלתי לכתוב. ולכתוב. וככה בכל סופשבוע כתבתי. בעצמי. איש מעולם לא כתב עבורי אפילו שורה. אני מציינת את זה כי מישהי בהליכי גירושין שעוקבת אחרי אמרה לעוה״ד שלה שהיא ״מכורה״ לכתיבה שלי. הוא אמר לה שזה ידוע שיש לי סופר צללים. הוא שיקר. היום היא לקוחה שלי. אתם יודעים, קארמה וזה.
אחרי חודשיים אפרת צורי זיהתה את הפוטנציאל ואמרה לי שיש כאן נכס שלא יכול להישאר רק בפייסבוק ואני צריכה לפתוח בלוג. דווקא היה לי בלוג די זנוח, והתחלתי להעלות את הטור השבועי גם לבלוג והנה מה שקרה.
מ- 5,684 מבקרים בבלוג בשנת 2017 כולה, בשנת 2021 ביקרו עד כה בבלוג 388,800 מבקרים ישראלים שקוראים אותו בכל רחבי העולם. דן אומר שזה כמו רייטינג של תוכנית בפריים טיים, אני לא יודעת לחשב אבל זה בטח אומר שיש כאן משהו טוב.
3 דברים שלמדתי מכתיבת הבלוג
1#. למדתי על חשיבות ההתמדה
למעט שבוע אחד כשטיפסתי לפיסגת הקילימנג׳רו, כתבתי באופן רצוף מדי שבוע במשך 4 שנים. כתבתי סיפורים מקצועיים, כתבתי את חיי, את הפסגות ואת התהומות, את רגעי האושר ורגעי הכאב והטרגדיה. מעל 200 טורים.
כן, אני יודעת שיש כאן חומר לכמה ספרים וכמה סדרות, אומרים לי את זה כל שבוע. כל דבר בעיתו.
כשמתרגלים משהו מעל 200 פעמים, מתמקצעים. למדתי שגם אם לא תמיד כולם יאהבו את מה שאני כותבת, זה בסדר, הכתיבה הולכת ומשתבחת. ובעיקר למדתי שההתמדה משתלמת. למעשה התמדה היא המפתח להצלחה. רצף של הרגלים קטנים ומתמידים יעשה אתכם מקצוענים. רצף של טורים קטנים מייצר בסופו של דבר חומר לכמה ספרים שכתבו את עצמם לבד מדי שבוע, ומלמד היטב איך לספר סיפור. רצף של הרגלים יומיים יפסל אתכם, כמו מים על סלע, להיות מי שתרצו.
2#. למדתי שסטוריטלינג זה החיים
פעם לא הבינו למה חשוב לדעת לספר סיפור טוב. היום יש לא מעט חברות שמציעות שירותי סטוריטלינג למותגים. אין ספק שמותגים טובים יודעים לספר סיפור. אבל היכולת לספר סיפור חשובה בכל תחומי החיים. זה התחיל כבר בימי האדם הקדמון. ילדים לא ידעו לצוד, אבל הם שמעו את סיפורי הציד שסופרו מסביב למדורה מדי ערב וככה למדו.
כתבתי כבר שהמציאות תלויה בסיפור הפנימי שאתם מספרים לעצמכם. אבל תוכלו להשפיע עליה גם עם הסטוריטלינג הנכון. עם הסיפור הנכון תוכלו להעביר כל מסר, תוכלו לשכנע אנשים לפעול כרצונכם, ותוכלו להסביר לילדים שלכם את החיים כמו שאתם רוצים שהם יראו אותם.
כבר שנים אני יודעת שגם בליטיגציה הסיפור הנכון יכול לנצח. היכולת להאיר את העובדות הנכונות, לספר את הסיפור שעומד מאחורי הטענות שלך, להעביר את המסר באופן שהשופט יבין מי האדם שניצב בפניו ומה עובר עליו, יכול לשנות את התמונה, או את דעתו של השופט, וזה בסופו של דבר מה שקובע.
3#. למדתי לזהות דפוסים חוזרים
ככל שכתבתי יותר ככה בחנתי יותר לעומק את ההתנהגויות האנושיות על מגוון צורותיהן, תחלואיהן והדפוסים החוזרים שלהן. צדק טולסטוי כשכתב “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה״, ועל אף שאין סיפור אחד דומה למשנהו, וכל משפחה אומללה בדרכה שלה עדיין למדתי לזהות את הדפוסים החוזרים המאפיינים את ההתנהגות האנושית.
אלא שמי שנמצא בתוך המערכת הזו לא יודע לזהות את הדפוס, גם כי הוא קרוב מדי וגם כי בשבילו זו הפעם הראשונה. היכולת לזהות דפוסים הקנתה לי את היכולת להסביר ללקוח מה הוא חווה, לנתח את המצב ולצפות את הצעד הבא.
למדתי לזהות את אלו שלוקחים את הנישואין כמובנים מאליהם ואז יום אחד זה מתפוצץ להם בפנים.
את אלו שאומרים בכל השיחות שאם הם תופסים את האשה שלהם בוגדת הם מעיפים אותה בבעיטה ואז כשזה קורה מתחננים שלא תתגרש מהם ומוכנים מיד לסלוח (לניתוח של המניע שמאחורי הסליחה מוזמנים להקשיב לפרק 5 בפודקאסט שלי).
את הנרקסיסטים, את אלו עם הפרעת האישיות הגבולית, את אלו שעושים גזלייטינג, את המתעללים רגשית, את אלו שמקטינים ומשפילים כי הם מרגישים גדולים רק כשזה שלידם קטן, ומה קורה למי שחי לידם שנים ארוכות.
למדתי לזהות את אלו שמטפחים תלות כלכלית גם מהצד של התלויים וגם מהצד שלא אלו שתלויים בהם והתלות מקנה להם שליטה.
את אלו שמחשבים את גירושיהם לאחור ועסוקים במשך כל שנותיהם המשותפות בלנבא את גירושיהם או את היום שבו יעזבו אותם. הם בדרך כלל צודקים.
ולמדתי ולימדתי, את הדפוס הידוע מכולם – שמי שעושה רע, מקבל בדרך כלל רע בחזרה, או במילים אחרות, שקארמה איז א ביץ’ וצריך להיזהר ממנה.
יומולדת שמח לנו 🎉🎈💝
בפודקאסט השבוע אני מראיינת את גאיה קורן לשיחת נשים על חיי הנישואין, פחדים, פרק ב, הערכה עצמית, ולמה כדאי לך להיות מלכה. להאזנה לחצו כאן
