1#. הסיפור על השומרים בתחנה המרכזית

אסף הבן שלי אמר לי שאני חייבת להקשיב למילים של איזה שיר. הקשבתי ונשאבתי והקשבתי שוב ושוב ושוב ושאלתי אותו מי זה הזמר הזה והוא אמר שזה עמית אולמן, ואופיר אמרה שהוא הזמר הכי חתיך שיש, ואני (בומרית שכמותי) אמרתי לו שאני מכירה רק אלון אולמן אבל מרוב שהקשבתי התאהבתי, והוא אמר שגם אמא של חבר שלו ממש אהבה את השיר הזה ונראה שזה שיר שאימהות אוהבות.

אם מקשיבים היטב מבינים שזה שיר על סיפור פנימי ולכן אימהות שמבינות את זה, מתאהבות. הזמר סיפר לעצמו שהוא נראה ערבי (לא לקפוץ אני לא מביעה כאן עמדה פוליטית זה רק סיפור על שיר), כי הוא כהה ועם זיפים וזו הסיבה שהשומרים בתחנה המרכזית שואלים אותו ״מה נשמע״ בכל פעם שהוא עובר לידם. האמריקאית שהוא פגש בתחנה המרכזית ורואה דברים עם הלב, הראתה לו אפשרות אחרת.

קבלו את המילים של השיר הזה שאם תאזינו לו יותר מפעמיים כנראה שגם אתם תתמכרו

והוא שואל אותי מה נשמע
אבל בעצם הוא שואל אם אני ערבי
אני עונה ברוך השם, החיים יפים
אבל בעצם עונה לו לא
סתם יש לי זיפים

״מה נשמע הוא שואל אותי
אבל בעצם הוא שואל אם אני ערבי
הכל בסדר אני עונה
אבל בעצם עונה לו לא
אני סתם קצת כהה

או מיי גוד
מאחורי
שניה לפני גלאי המתכות
אמריקאית מזהה אותי
בכל זאת לפחות קצת מפורסם

ונוסעים
אתה פרום…ירושלים? היא שואלת פתאום
אני לפעמים מירושלים
אבל בדרך כלל משום מקום
או איי ג'אסט love ירושלים היא אומרת
איטס דה הכי טובה סיטי אין דה וורלד גוד דמט!
את הסוף היא לא אומרת אבל רוצה, אני רואה.
אומרת איי נוו ג'רוסלם by heart,
אני עונה
כן כן, גם אני מכיר את ירושלים בעל פה

ואז, אז, אז, אז זה מכה
ככה זה מכה סתם, בום משום מקום
שההבדל ביני לבינה עמוק
הרבה יותר ממין ולאום,
זה לעזאזל, היא מכירה את ירושלים by heart
ואני מכיר אותה בעל פה.

אחד בפה אחד בלב, ואז פתאום אני חושב
שזה נכון מה שאומרים –
אנחנו רק דיבורים, ושם,
שם הם מכירים מהאזור שמרגישים
אנחנו רק מדברים ואף פעם לא מתכוונים
כמו שהוא שואל מה נשמע
אבל מתכוון אם ערבי
ואני מתכוון לומר לו לא
בסוף עונה וואלה אחי…
וואלה אחי…

אני נראה ערבי?! אני שואל אותה
סיגריה שאחרי, אצלי במיטה
מסביר לה את העניין
והיא עולה חדשה
צריך להסביר לה לאט
אז אני מסביר לה שאני לא מכיר אף שומר
ולכן לא הגיוני ששואלים לשלומי
בכל פעם שאני עובר בכל פעם דווקא אותי,
אז כנראה שאני נראה ערבי

והיא מסתכלת עלי בעיניים של אמריקה
היא נאנחת "טיפש", ופתאום המבטא נעלם –

השומרים בתחנה המרכזית ירושלים
הם האנשים הכי הרגישים בעולם
ותמיד כשאתה עובר על ידם
הם רואים את התהום בנשמתך
ולכן הם דורשים בשלומך
כדי להכיר אותך
כדי לנצור אותך
עמוק
בתוך ליבם״

כשהשומרים בתחנה המרכזית בירושלים שואלים אותך מה נשמע, אתה יכול לבחור את הסיפור שאתה מספר לעצמך – אתה יכול לספר לעצמך שאתה נראה ערבי, ואתה יכול לבחור את הסיפור שהאמריקאית סיפרה לו במיטה עם הסיגריה שאחרי – שהשומרים בתחנה המרכזית בירושלים הם בכלל האנשים הכי רגישים בעולם ותמיד כשאתה עובר על ידם הם רואים את התהום בנשמתך ודורשים בשלומך כדי להכיר אותך, כדי לנצור אותך עמוק בתוך ליבם.

אין משמעות לסברה שהסיפור של האמריקאית די הזוי. התחנה המרכזית בירושלים תיראה לו שונה כשהסיפור הפנימי שלו הוא שהוא נראה ערבי, ונעימה הרבה יותר אם הוא יספר לעצמו שהשומרים שם הם בעצם האנשים הכי רגישים בעולם. סיפור פנימי שונה. דימוי עצמי שונה, מציאות אחרת.

הסיפור הפנימי הוא זה שמנהל אותנו, והוא זה שקובע את המציאות שלנו מתוך אינספור מציאויות מקבילות.

זה לוקח אותי לסופרפוזיציה ופיזיקת קוונטים.

2#. החתול בקופסא

סופרפוזיציה היא מונח בפיזיקת קוונטים שמתאר כמה מציאויות אפשרויות. הסבר קצר ולא מאוד מדוייק לנכשלים בפיזיקה (כמוני) – הכל התחיל מוויכוח בין אינשטיין לבין יאנג בשאלה האם האנרגיה של חלקיק האטום היא בצורת גל או בצורת חלקיק. פרשנות קופנהגן גילתה ששניהם צדקו והפרוטונים יכולים להופיע גם כחלקיקים וגם כגל בו זמנית. השאלה אם הם חלקיקים או גל נקבעה רק בעת התצפית והיתה תלויה במדען שערך את הבדיקה.

נדגים אותה באמצעות הניסוי המחשבתי המכונה ״החתול של שרדינגר״.

החתול נמצא בתוך קופסה סגורה עם כמוסת גז רעיל. הרעל נמצא בתוך מנגנון שמופעל על ידי אטום לא יציב, שיש לו סיכוי של 50% להתפרק. אם האטום מתפרק, הכמוסה נשברת, הרעל משתחרר והחתול מת. אם האטום לא מתפרק, החתול נשאר חי.

העיקרון הבסיסי של מכניקת הקוונטים הוא שהחלקיקים של האטום נמצאים בסופרפוזיציה (כלומר בכמה מצבים בעת ובעונה אחת) עד שמודדים אותם בדיוק, ואז הם מתייצבים במקום אחד. כלומר, בניסוי שלנו, האטום נמצא בסופרפוזיציה של התפרק ולא התפרק, כתוצאה מכך הרעל נמצא בסופר פוזיציה של השתחרר או לא השתחרר, והחתול היקר שלנו נמצא בסופר פוזיציה של חי ומת.

במציאות, אם נמדוד את כמות הגז נוכל לדעת מיד מה מצב החתול – חי או מת, שכן אחד המצבים מתקיים והשני לא, אבל כל עוד הקופסה סגורה שני המצבים מתקיימים יחד בעת ובעונה אחת, או במילה אחרת – סוּפֶּרְפּוֹזִיצְיָה.

רק כשמודדים את המצב הקוונטי, הסופרפוזיציה "קורסת" לאחד מהמצבים שמרכיבים אותה – המצב שמדדנו.

הקטע המפתיע עם פיזיקת הקוונטים הוא שהשאלה אם החתול חי או מת תלויה במי שפותח את הקופסא. ״הקריסה״ כלומר יצירת המציאות מתוך הסופרפוזיציה נוצרת בעת המדידה ולכן תלויה במי שפותח את הקופסא, וכן זה מדעי לחלוטין, ובלתי נתפס.

מכאן שמתוך הרבה מאוד מציאויות חלופיות, בתוך הסופרפוזיציה בה אנו חיים, השאלה איזו מציאות תקרוס עלינו תלויה בנו ובסיפור שאנחנו בוחרים.

3#. הכוכבת

והנה סיפור שמוכיח את זה לחלוטין.

קחו ילדה קטנה, שמנמנה, ולא מאוד מוכשרת (לפי הערכת מורה מומחית בדבר), באיזו מציאות היא תהפוך לכוכבת בינלאומית ? תשאלו את נועה קירל.

נועה הקטנה בכתה כי היא רצתה להיות כוכבת, כזו שעומדת בקדמת הבמה אבל המורה שלה בחוג לילדות שרוצות להיות כוכבות, חשבה אחרת, ובמופע הסיום היא הציבה אותה בשורה האחרונה.

״בוא נהיה ריאליים. הילדה לא מתנועעת משהו, לא נראית משהו, לא שרה משהו. אני לא רוצה לבזבז לכם את הזמן. כשאני צריכה להעלות מופע סוף שנה, אז ילדות ברמה שלה צריכות להיות מאחורה״ אמרה המורה לאבא של נועה ששאל אותה מדוע הציבה את נועה בשורה האחרונה.

רוב ההורים, כדי להגן על בתם, היו מנסים להוריד אותה מהאשליות ולחסוך לך כאב לב, ומראים לה את הדרך למציאות שגרתית נטולת אספירציות כוכבות מכל מין וסוג.

אבל נועה לא נתנה לדעות של אחרים לעמעם את קולו של הסיפור הפנימי שלה. היא סיפרה לעצמה שהיא כוכבת ולכן גם אכלה להורים שלה את הראש לקחת אותה שוב ושוב לאודישנים.

בגיל 10 היא נכשלה באודישן לבית ספר למוזיקה, ונכשלה שוב ושוב בעוד לא מעט אודישנים במשך 3 שנים תמימות, עד שבסוף התקבלה, בגיל 13, לתפקיד רקדנית בפרסומת לקרליין. בגיל 14 היא הוציאה את הקליפ הראשון שלה ובגיל 19 היא חתמה בחברת התקליטים האמריקאית אטלנטיק רקורדס על חוזה בין-לאומי בשווי מיליוני דולרים, ובמקביל התחילה להופיע בבית ספר למוזיקה, זה שלא רצה לקבל את נועה בת ה-10, הפעם כמורה.

וכל זה כי היא הקשיבה רק לסיפור הפנימי שלה, והיא סיפרה לעצמה מגיל צעיר שהיא כוכבת. בראיון לישראל היום היא אמרה ״מאז שהייתי בת שבע הייתי עושה שיחות בחדר עם עצמי ומסבירה לסוכן אמריקני למה הוא צריך להחתים אותי. אף אחד לא יכול להבטיח לי את ההצלחה בוודאות, אבל אני יודעת שאעשה כל מה שצריך וכמה זמן שזה ייקח עד שזה יקרה. אף אחד לא הבטיח לי שאכבוש את העולם, אבל מה שתלוי בי – יקרה".

בחרו היטב את הסיפור הפנימי שישרת אתכם, וכמו שסטיב ג׳ובס אמר – ״אל תתנו לרעש של דעות אחרים למנוע מהקול הפנימי שלכם להישמע״, הוא אחראי להקריס לכם את המציאות שתרצו.

בפודקאסט השבועי אני עוסקת, לקראת יום כיפור בסליחה, למה היא נחלתם של החזקים ואיך היא קשורה לקארמה טובה. להאזנה לחצו כאן