הסיפור על ילדת הגירושין מהשכונה שלי בנתניה – 17.7.21

1#. ילדותינו הנתנייתית

הייתי בת חמש כשהיא עברה עם אימה ואחיה להתגורר בבנין הסמוך לבית הרכבת הנתנייתי בו התגוררתי בילדותי. אבא שלה לא גר איתם ואני לא לגמרי הבנתי מדוע. שמעתי את אמי לוחשת לאבי ״היא גרושה״ ומשהו בדרך בה היא לחשה ובהבעת פניה גרם לי להבין שמישהו גירש אותה כי היא חולה. אז בנתניה של שנות השבעים גירושין היו מחלה אקזוטית שלא מדברים עליה ונזהרים שלא להידבק בה. כעבור זמן קצר, ולמרות שהיא היתה ״גרושה״, האימהות שלנו התיידדו ואנחנו בילינו יחד שעות במשחקי קלאס, גומי וחמש אבנים בשכונה הנתנייתית של ילדותנו.

פעם פעמיים בשבוע אבא שלה נהג לאסוף אותה. לפעמים היו צעקות והשכנים עמדו והציצו מבעד לחרכי התריסים. אני זוכרת את הפעם ההיא שהיא ירדה למטה בוכה והוא צעק וקילל את אמא שלה, ואני ישבתי על הרצפה ושמתי ידיים על האוזניים ודמעות ירדו לי בלי שליטה מהעיניים.

אמא שלה עבדה עד מאוחר ולכן הסבתא הוציאה אותה מהגן ואת אחיה מבית הספר והכינה להם צהריים. שמחתי מדי פעם להצטרף כי סבתא שלה שנקראה ״ממה״ הכינה את הקציצות הכי טעימות בעולם וקוסקוס שלא אכלתי בבית, והיתה מחבקת חזק והיה לה ריח של סבון כביסה ואהבתי לראות אותה מתרפקת על סבתה וצוחקת צחוק פעמונים.

לפעמים אח שלה הציק לה והיא היתה בורחת אלי ושיחקנו עם הבובות והצקנו יחד לאחותי הקטנה ואף פעם לא דיברנו על אבא שלה. ולפעמים אמא שלה היתה אומרת לאמא שלי שיש לה ״משפט״ ואז אימי היתה מוציאה את שתינו יחד מהגן והיינו אוכלות יחד שניצלים שטוגנו באותו רגע וספגטי ברוטב עגבניות שבעבע בסיר.

כשהיינו בנות 10 היא עברה לעיר אחרת ואנחנו עברנו לדירה חדשה והקשר נותק.

למרות שבא לי לכתוב שהסיפור הזה הוא חלק מאבני הדרך שריצפו את דרכי לתחום דיני המשפחה, האמת היא שהוא נמחק מזכרוני ושקע כנראה למעמקי תת המודע.

השבוע היא הגיעה אלי למשרד לפגישה. השם ביומן לא אמר לי כלום כי היא לא שמרה על שם ילדותה, וכשראיתי אותה משהו בפניה היה לי מוכר אבל לא זיהיתי עד שהיא התחילה לדבר וקול הפעמונים שלה העלה עימו את זכרונות הילדות כולם. היא הגיעה למשרדי לאחר שקיבלה תביעה וביקשה שאייצג אותה בהליך המשפטי.

שמעו סיפור.

2#. מה שקרה באמת

הוריה ניהלו הליך גירושין עקוב מדם במשך 6 שנים. אז בשנות השבעים של המאה הקודמת, עוד לא המציאו את המשמורת המשותפת ואבות קיבלו את הילדים לשעתיים אחר הצהריים. אין לי גם ספק שהמודעות לילדים ולנזק שגורמים להם היתה נמוכה מאוד, והיא ואחיה היו בשר תותחים במלחמה. אבא שלה לא הפסיק לקלל את אימה וסבתה, ואם התנהגותה לא מצאה חן בעיניו הוא צעק עליה, נתן מכות בטוסיק, כמקובל באותם ימים, ואמר לה שצריך לחנך אותה כדי שלא תגדל להיות זונה כמו אמא שלה.

אחיה סבל עוד יותר מנחת זרועו, וחטף מכות גם עם חגורה. אם הם לא רצו לבוא אליו הוא עמד בחוץ וצרח ועשה בושות לאמא שלהם בכל השכונה והיא הכריחה אותם ללכת, למרות שהיא בכתה בעצמה. מזונות הוא לא שילם והיא עבדה בשתי עבודות וכסף לא היה כמעט, עד שהיא הכירה בעל חדש שגאל אותם מחיים לא פשוטים והם עברו להתגורר עימו ועם שתי בנותיו בחיפה.

אביה נשאר בנתניה והגיע לראות אותם בחיפה פעם בחודש חודשיים ובכל מפגש איתו נהג לקלל את אימה וסבתה ולהאשימן שהן הרסו לו ולילדים את החיים. ״סבלתי ממנו כל הילדות, ושנאתי אותו אבל אמא שלי הכריחה אותי ללכת אליו ולהיות בקשר איתו. לא אמא שלי הרסה לי את החיים אלא הוא. הילדות שלי היתה מלאת אלימות, קללות והשפלות ״בזכותו״, אבל אז זה היה מותר ואף אחד לא חשב להתלונן במשטרה.״.

הוא הגיע ללוות אותה ללשכת הגיוס בצבא אבל ניצל את ההזדמנות כדי לקלל את אימה, איחל לה למות ביסורים מסרטן וקינח ב״זונה היית ונשארת״ והיא עלתה בוכה לאוטובוס שלקח אותה לבסיס הטירונים. חצי שנה לאחר מכן סבתא ממה האהובה נפטרה מסרטן. במקום לנחם אותה הוא אמר לה שהוא מקווה שסבתא שלה נשרפת עכשיו בגיהינום כמו שמגיע לה. היא כבר למדה להתעלם אבל ניתקה את הטלפון ודמעות חנקו את גרונה.

כשהיא היתה בקורס קצינים היא נפלה באחת הריצות וסדקה את הקרסול. את הקורס היא לא סיימה. אבא שלה, שתמיד היה אדם רגיש ומלא טאקט, התעלה הפעם על עצמו כשאמר לה ״אני לא מופתע תמיד היית לוזרית כמו אמא שלך״.

זה הספיק והיא החליטה לנתק איתו קשר. אחיה נשאר עימו בקשר לא רציף עוד כמה שנים אבל כשהוא נישא אב השנה הודיע שאם אמא שלו באה לחתונה עם בן הזוג שלה יהיה סקנדל, ואחיה הודיע לו שהוא לא מוזמן וניתק קשר.

אחרי הצבא היא שינתה את שם משפחתה, עברה להתגורר בתל אביב והתחילה את חייה בלעדיו. ״עבדתי קשה ולמדתי אבל היה לי שקט בחיים. הרגשתי כאילו הוצאתי מהחיים שלי פצצה מתקתקת שכל פעם מתפוצצת, הורגת לי חלק מהנשמה ואז מישהו שם פצצה חדשה והתקתוק מלווה אותי כל החיים. בלעדיו השתרר שקט. הפצצה הפסיקה לתקתק לי בנשמה״.

היא נישאה לגבר מקסים שהכירה באוניברסיטה ונולדו להם ארבעה ילדים. המשפחה שהקימה היתה התיקון של החיים שלה. היתה להם זוגיות מעולה, חברית ואוהבת וילדים סופר מוצלחים. שניהם עבדו בהיי טק ואפילו התעשרו ממימוש אופציות והחיים חייכו אליה, כאילו כדי לפצות אותה על ילדותה הלא פשוטה.

אביה מדי פעם גילה איפה היא גרה וניסה ליצור איתה קשר אבל היא חסמה אותו בכל מדיה אפשרית והבהירה לו שאינה מעוניינת בקשר.

3#. ואז הגיעה התביעה

שליח דפק על דלת הוילה שלהם בשכונה תל אביב צפונית והגיש לה מעטפה ירוקה עם סמל בית משפט. היא היתה בטוחה שמדובר באיזו טעות, שהרי מה להם ולהליכים משפטיים. כשהיא פתחה את המעטפה היא הרגישה כאילו היקום שפך לה דלי קרח על הראש והפצצה חזרה לתקתק לה חזק בנשמה.

היתה זו תביעה מאבא שלה שדרש לקיים הסדרי ראיה עם ששת נכדיו – ארבעת ילדיה ושתי בנותיו של אחיה. התביעה הציגה אותו כקשיש מסכן, אחרי שני ארועי לב, שילדיו נוכרו ממנו על ידי אימם ומונעים ממנו לפגוש את נכדיו. בתביעתו עתר התובע לבית המשפט להורות על קיום מפגשים סדירים בינו לבין נכדיו.

ניסיתי לשאול אותה אם המסר שאפשר לבחור הורה הוא מסר נכון לילדיה, ואולי כדאי לנצל את ההזדמנות לחדש קשרים איתו, והיא פרצה בבכי.

״בניתי לילדים שלי משפחה נורמטיבית, כמו זו שאת גדלת בה, עם אבא ואמא, בלי מכות ובלי קללות ושמרתי עליהם והגנתי עליהם מכל משמר. אני ואחי היינו בשר תותחים של הגירושין הקשים האלו. הוא לא ריחם עלינו, והרג לנו את הנשמה. אני לא אתן לו להפוך את הילדים שלי לקורבנות שלו, אני אגן עליהם בגופי.״

ואז הבנתי. כדי שבית המשפט יוכל לנהל את ההליך הזה, עובדות סוציאליות יצטרכו לפגוש את הילדים כדי לערוך תסקיר ולתת המלצות. אם הילדים יפגשו את סבם הם יצטרכו לעשות זאת במרכז קשר, הם יאלצו להיחשף לחייה הלא פשוטים של אימם ולעסוק בשאלה מדוע אימם ניתקה קשר עם אביה. הם יהפכו לנכדים במלחמת גירושין, על לא עוול בכפם ומבלי שתהא זו המלחמה שלהם.

הילדה שהיא היתה צפה לי ממעמקי התת מודע, הבכי שלה, קול הפעמונים, הקלאס ששיחקנו, הצעקות, הקציצות והקוסקוס והחיבוק של הסבתא, וידעתי שאני אלחם גם עבורה.