1#. והיא חצי משוגעת
כשהם הכירו הוא היה סטודנט למשפטים והיא היתה ברמנית בבר הקבוע אליו נהג לצאת עם חבריו ללימודים לשתות בירה אחרי שעות לימוד מפרכות. הוא נמשך למבטה התכול המחוצף, לידיה החטובות המקועקעות, לשיערה האדום שהיה פעם בלונדיני, אבל ״בלונד זה לחלשות״ אז היא צבעה לאדום, ולדרך בה הגישה לו בירה בסוג של התרסה. ערב אחד הוא נשאר עד סוף המשמרת, וחזר עימה לדירת החדר שהחזיקה בדרום תל-אביב והם עשו אהבה כמעט עד הבוקר. מאז הם היו יחד.
הוא תמיד אמר לה שנמרוד לב כתב עליה את השיר – ״מסתכלים עלי כל הזמן/ מה הם רוצים/ מה אכפת לי בעצם/ אומרים לי שאני חצי בן אדם/ והיא חצי משוגעת/ אבל זה כל הקסם״, והיא אמרה לו שהוא משוגע בעצמו וצחקה צחוק פעמונים וחיבקה אותו חזק, והמיסה את ליבו. היא באמת היתה ״חצי משוגעת״ והשיגעון שלה עמד בניגוד מוחלט לנורמטיביות שלו, והילך עליו קסם.
כשהוא היה בהתמחות היא עזבה את דירת החדר שלה ועברה לחיות איתו, הפסיקה לברמן והתחילה לעבוד כמנהלת משמרת במסעדה. היחסים ביניהם היו סוערים מאז ומתמיד. הוא הכיל את מצב רוחה התנודתי, את התקפות הזעם, את התקפי הקנאה, כי אחרי כל גל עכור כזה, היו עיניים תכולות שהביטו בו, וידיים חטובות שחיבקו אותו, והצליחו להשכיח ממנו את הקושי.
אחרי שנה וחצי היא הרתה ואז התחיל הבלגן. הגלים העכורים הפכו לסערה מוחלטת, כבר לא היו חיבוקים ומבטים אוהבים והם הלכו ושקעו בביצה עכורה של כעס. כשהיא היתה בחודש שביעי הוא חזר ערב אחד הביתה והבית היה ריק ממנה ומחפציה. במשך יומיים היא לא ענתה לו לטלפון ואז כשהתקשר להוריה אביה אמר לו שהיא אצלהם בצפון ושיתן לה קצת שקט. הוא התחנן שתחזור אבל היא סירבה, ודיללה מאוד את התקשורת ביניהם עד שדרשה ממנו שלא יפנה אליה יותר ואיימה שתגיש צו הרחקה. עורך הדין הצעיר נבהל מהאיומים וניתק מגע, מקווה בכל ליבו שמתישהו היא תרגע ותחזור.
על הלידה של בתו הבכורה איש לא הודיע לו. אחרי חודשיים היא שלחה לו תמונה של תינוקת יפיפיה וכחולות עיניים והוא התרגש עד דמעות וביקש לבוא והיא הסכימה. הוא הגיע נרגש לבית הוריה, והם התחבקו כאילו מעולם לא נפרדו, והיא הביטה בו במבט התכול שלה ואמרה שמתגעגעת, וכך הם ארזו את חפציה ואת חפצי התינוקת ונסעו הביתה. הסיפור הזה יכול היה להסתיים כאן אבל הוא רק מתחיל.
2#. הילדה
חזרתם הביתה כהורים לא היתה קלה בכלל. היא היתה אמא טוטאלית, ״חצי משוגעת״ וטיפלה בתינוקת 24 שעות ביממה, וכמעט לא איפשרה לו להתקרב אליה בחודשים הראשונים. הוא בנה את הקשר עם בתו רק כשכבר החלה ללכת והיא החלה לשחרר אותה טיפין טיפין ואיפשרה לו להאכיל אותה, ולקחת אותה לגן ולשחק אותה, הכל במשורה ותחת שליטתה המוחלטת. והוא, חרד מהרעיון שהיא תעלם שוב, נכנע לתכתיביה. ואם העז להתמרד – התקפי הזעם שהכיר עוד מראשית ימיהם הגיעו אליו בסערה, לא צפויים, הורסים כל חלקה טובה, והוא שתק והוריד את ראשו, עד יעבור זעם.
כשהילדה היתה בת שנתיים וחצי היא עזבה שוב. הפעם הוא לא הסכים שהיא תעלם לצפון והתחילו ביניהם הליכים שקשורים למשמורת הילדה ולמקום מגוריה. די מהר הם הגיעו להסכמות על הסדרי שהיה מדורגים עם הילדה. הוא הסכים שהילדה לא תלון אצלו עד גיל 3.5 כי היא התנגדה בתוקף והוא הבין שקשה לה לשחרר, וויתר. היא עברה להתגורר אצל אחותה, והקפידה לא לראות אותו. אחותה העבירה לו את הילדה וקיבלה אותה חזרה אליה, והוא ייחס את הענין לשיגעון הרגיל שלה.
יום אחד הוא הגיע לקחת את הילדה קצת יותר מוקדם, ראה אותה במקרה וקלט שהיא בהריון. בערב הוא סימס לה מזל טוב ושאל אותה באיזה חודש היא, והיא ענתה שהיא בזוגיות חדשה ומדהימה ושההריון שלה הוא לא עניינו. בהמשך הילדה סיפרה לו שנולדו לה אחים תאומים וכשהוא שאל אותה על אבא שלהם היא ענתה לו שהוא חבר של אמא ושהיא עוד לא מכירה אותו. זה נשמע לו קצת מוזר אבל עוד לפני שהוא הספיק להתעמק נפלה על ראשו צרה גדולה לעסוק בה.
היא הגישה תלונה במשטרה וטענה שהילדה סיפרה שהוא פגע בה מינית. עורך הדין זומן לחקירה ראשונה במשטרה וכבר אז שוחרר ולא הורחק מהילדה. התחיל מחול שדים שלא הסתיים עד היום. מערכת המשפט, שלא לוקחת סיכונים כשמועלות טענות לפגיעה מינית, לא לקחה סיכון גם כאן, והוחלט שהוא יוכל לפגוש את הילדה רק במרכז קשר. ואז היא שלחה את הילדה למרכז קשר עם בובה שבתוכה מכשיר הקלטה, והודיעה שבעקבות ההקלטות ששמעה היא מסרבת לשלוח עוד את הילדה למרכז קשר. המערכת כולה- הן המשפטית והן מערכת הרווחה, זרמה איתה. הילדה עברה כמה חקירות ילדים שלא העלו כלום, הוא עבר פוליגרף, בדיקת מסוכנות ובדיקת מסוגלות הורית. כל הבדיקות העידו שאין סיכוי שהוא פגע בילדה או שהילדה בסיכון. ולמרות שיש בדיקת מסוגלות הורית שקובעת שיש לחדש את הקשר מיידית, ושאין כל מסוכנות – עד היום טרם ניתנה החלטה כזו, והוא לא ראה את בתו כמעט שנה שלמה. על הגיהינום הזה עוד יכתבו מילים רבות, ותוגשנה תביעות מתאימות לכשיסתיים ונראה כיצד שרדה אותו הילדה וכמה נפגעה נפשה.
3#. התאומים
אלא שבכך לא די. כשנה אחרי שהגיהינום התחיל הוא ראה אותה במקרה בקניון איילון עם עגלת תאומים. הוא בדיוק עלה במדרגות הנעות והיא עברה ולא הבחינה בו, אך הוא הספיק לראות את שני הבנים. הם היו זהים אחד לשני ותעתיק מושלם שלו, ובשבריר שניה הוא קלט שהם הילדים שלו. הוא לקח חוקר פרטי שבדק ומצא שהם נולדו בדיוק 8 חודשים אחרי הפרידה, ונרשמו תחת אימם בלבד, האב – לא ידוע.
זו היתה לי הפעם הראשונה שהגשתי תביעת אבהות בשם אב. הגשתי לא מעט תביעות אבהות בשם נשים שידעו מי האבא ורצו לקבל מזונות, מעולם לא הגשתי תביעת אבהות נגד אב שאם ילדיו הנטענים מכחישה את אבהותו. היא התנגדה בעוז, טענה שהילדים נולדו ממערכת יחסים עם גבר אחר, אחר כך טענה שנולדו מתרומת זרע, האשימה אותו ש״נזכר״ להגיש תביעה רק כעבור שנה, ביקשה ארכות, הגישה בקשות על בקשות לאפשר לה להגיב שוב ושוב, עד שלבסוף ניתנה החלטה שבדיקת הרקמות תתבצע. היא הודיעה שלא תשתף פעולה וכך נקבע שפקידת סעד לחוק נוער תביא את הילדים בעזרת המשטרה לצורך ביצוע בדיקת רקמות.
בסופו של דבר, ומשלא נותרה ברירה בידה, היא הביאה אותם למעבדה בבית החולים, כשהם יושבים בעגלה ומכוסים לחלוטין. ילדים בני מעל שנתיים סגורים בעגלה בחום הכבד של סוף חודש מאי, צורחים ובוכים ואימם מסרבת להוציאם כדי שהוא לא יוכל חלילה לראותם. היא סירבה לשלם על מחצית הבדיקה למרות שיש החלטה כזו, סירבה לציית לנהלים ולהכניס אותם יחד איתו למעבדה ודרשה שהבדיקות תתבצענה בנפרד כדי שהוא לא יוכל להתקרב אליהם או אפילו לראות אותם. אנשי הסגל במכון שמבצע בדיקות רקמות הבינו שיש כאן מקרה מיוחד והסכימו לשגעונות שלה, והוא שילם על כל הבדיקה, כך שלא נותרה לה ברירה והבדיקה התבצעה, בעל כורחה.
השבוע הגיעה התוצאה וניתן פסק דין.
במספר שורות תוארו הכרומוזומים שנבדקו והרצפים הגנטיים שהושוו ובסופם המסקנה – הוא אביהם של התאומים האלו בסבירות של 99.99%. שורה אחת שמקפלת בתוכה טרגדיה של חיים שלמים, של אב שילדיו נחטפו ממנו עוד טרם לידתם, של ילדים שאימם גדעה מהם את זכותם לאב, של פשע לאור יום שצריך לכתוב סעיף מיוחד עבורו בחוק העונשין, שמערכת המשפט עוד תצטרך לעסוק בו מלא מעט זוויות ולהכריע גורלות, ולעשות צדק.
