הרבה מאד אנשים פגשתי השבוע והמכנה המשותף של כמה וכמה מהם הוא חוסר היכולת לשחרר, להתקדם הלאה ולהתחיל חיים חדשים. הם מתלוננים על הימשכות ההליכים, על העלויות, על ההחלטות של השופטים, על חוסר הצדק, מתבוססים בתסכולם, ולא מבינים שהם שקועים עמוק בבוץ הטובעני ולא מעוניינים להיחלץ. כולם הגיעו אלי בתקווה שאציע להם נקודת מבט חדשה, פריצת דרך, אסטרטגיה חדשנית שתעזור להם לנצח את ההליך, אלא שבשלב בו הם מצויים, המשך ההליך הוא הפסד בפני עצמו, ופריצת הדרך היא דווקא להחליט לשחרר.

1#
כך, האב שמנהל הליכים כבר 6 שנים, ולא עולה בידו להפחית את גובה המזונות שהטיל עליו בית הדין הרבני. בתחילת ההליך, כשהם היו צעירים יותר בשש שנים והוא הגיש תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני והיה בטוח שקנה לעצמו יתרון אסטרטגי עוצמתי. ביג מיסטייק, שכן מאז הם רבו על המשמורת, על חלוקת הכספים שנצברו ובעיקר בעיקר על גובה המזונות. למרות שמדובר במקרה פשוט שאפשר היה לסיים בשעתיים. בית הדין הרבני קבע סכום מזונות וסירב להפחיתו ולא הועילו ההליכים ארוכי השנים, הערעורים, הבקשות, הטענות ואפילו הנסיון להגיע לפתחו של בג״ץ. המערכת כולה השיבה פניו ריקם, והוא נאלץ לשלם מזונות בסכום לא הוגן.

גרושתו שתחיה סירבה לשחרר את הסכום שהוענק לה בפסיקת בית הדין, וכך שניהם אוחזים – היא במזונות והוא במאבק וממאנים לשחרר. הוא הגיע השבוע לבחון את הפתח דרכו יוכל לשוב ולבקש לדון במזונות. מצאתי לו פתח צר, מדגישה את הסיכוי מול הסיכון ואת העלות הנפשית והכספית של הליך כל כך ארוך. אך לשווא. תחושת חוסר הצדק ניהלה את חייו ורצונו להפחית את המזונות היה כה עז עד שהוא דחה הצעות עבודה שאיפשרו לו להעלות את שכרו כדי שלא לפגוע בסיכוי להפחית מזונות, מתפלש בבוץ הטבעוני של ההליך המשפט, לא משחרר.

אם הייתי פוגשת את גרושתו הייתי מפצירה גם בה לשחרר ולוותר על חלק מהסכום כדי לקנות שקט ולא להמשיך לשלם לעורכי דין על הליכים בלתי נגמרים. שחררי אחותי הייתי אומרת לה, כי הוא לא יכול. שחררי את עצמך ואותו.

2#
כך, אותה אשה שמנהלת הליכים כבר ארבע שנים סביב שווי העסק של בעלה, נגריה שפרנסה אותם במשך שנים ארוכות, בעיקר במזומן. היא החליפה עורכי דין, זעמה עליהם על שלא השיגו לה את מבוקשה, וכעת היא מצויה בשלב שבו מונו סוף סוף מומחים להעריך את שווי העסק מחד ושווי הזכויות הסוציאליות שכל אחד מהם צבר מאידך. הצעתי לה לעצור הכל ולחשוב שוב.

אחרי 25 שנות נישואין ועבודה כאחות יש סיכוי ששווי הזכויות הסוציאליות שהיא צברה יהיה גבוה משווי עיסקו של הנגר שדוחותיו למס הכנסה מראים הפסדים וכיסיו מלאים מזומנים. הצעתי לה לוותר על שווי העסק שלו בתנאי שיותיר בידיה את שווי זכויותיה הסוציאליות, והיא התנגדה וכעסה ואמרה שזו היתה ההצעה שלו כבר בתחילת הדרך. היא טענה בתוקף שאין בכוונתה ״לוותר לו על המוניטין״ והיא תגיע ״עד בית המשפט העליון כי לא יכול להיות שאין צדק״. אמרה ושיגרה את עצמה לעוד 4 שנות הליכים לפחות, כשבסוף, כך ברור לי, התוצאה תהא פחות טובה.

3#.
וכך אותה אשה שבעלה נפרד ממנה כבר לפני שנים והיא סירבה לשחררו, התחננה אליו שיחזור הביתה מחד, אך ירתה עליו קללות בצרורות מאידך. ״ארור תהיה על שעזבת אשה כמוני, זבל, בוגדן, חלאה״, נהגה להטיח בו אחת לשבוע וכמעט כל יום ביקשה שיחזור. וכשהוא אזר אומץ והגיש תביעת גירושין אחרי שנים של פרידה, היא דרשה שלום בית וסירבה לשחרר. שלוש שנים מחייהם הם בילו במסדרונות בית הדין הרבני. הוא היה כבר מזמן בזוגיות אחרת והיא נאחזה באותו ״שלום בית״, התחפרה בצידקתה וסירבה לשחרר אותו ולהעניק לעצמה הזדמנות לחיים חדשים, לזוגיות נוספת, לפרק ב. וכל כך למה תשאלו? בגלל בצע כסף. לא מליוני שקלים, כמה מאות אלפים שנעו מצד לצד. ואני שאלתי השבוע כמה שווה חודש של אהבה, כמה שווה שנה של זוגיות חדשה, כמה שווה הזמן שאיש אינו יודע כמה נקצב לו ? ולא קיבלתי תשובה.

4#
הספר ״אומנות המלחמה״ של סון דזה נחשב למסה הצבאית העתיקה בעולם ודן באסטרטגיה צבאית ובטקטיקות לחימה. הרעיון המרכזי של הספר הוא שיש להשיג הצלחה מרבית במחיר הנמוך ביותר האפשרי. במילים אחרות, יש לחתור לניצחון בלי להילחם כלל, ולהשיג את היעד בלי התקפה ישירה ובלא צורך במלחמה ממושכת. לשם כך, מדגיש סון דזה במיוחד את השגת הניצחון באמצעות אסטרטגיה, ומציין כי השיטה הטובה ביותר לנצח בקרב היא באמצעות אסטרטגיה פוליטית, אחר כך באמצעים דיפלומטיים, רק אחר כך שימוש בכוח צבאי, והדרך הגרועה ביותר היא מתקפה ישירה על עיר מבוצרת.

ואם נשליך את תורתו של סון דזה על הליך משפטי – הדרך הטובה ביותר היא להגיע ליעד באמצעות אסטרטגיה נכונה של משא ומתן, ורק אם הוא נכשל להתחיל לנהל הליך משפטי, כלומר להשתמש בכוח צבאי. גם כשמתחילים הליך משפטי המטרה אינה לסיימו בהכרח בפסק דין אלא לדעת לעשות בו שימוש כדי להגיע בסופו של דבר להסכם. ואילו ניהול הליכים רבי שנים כמו אותו נסיון שוב ושוב לבטל את המזונות או לטעון לשלום בית או לריב על עוד יום עם הילדים, הם כמו מתקפה ישירה על עיר מבוצרת שגובה את המחיר היקר ביותר.

5#. אז איך משחררים ?

קודם כל מבינים שצדק הוא המושג הכי יחסי שיש. גם מערכת המשפט שמטרתה לעשות צדק, עושה צדק מאוד יחסי, וכלל לא בטוח שהצדק יעשה דווקא עימכם.

זה לא אומר שלא צריך להילחם על צדק ועל זכויות, אך צריך להבין את גבולות הגזרה של ההליך המשפטי ובשלב מסויים לקבל את מגבלות הכוח. ולשחרר.

הבעיה היא ששיחרור כרוך בוויתור. לא תמיד וויתור כספי, לפעמים צריך לוותר על עיקרון, על תחושת צדק, על עלבון, על אזור הנוחות או על עמדת הקורבן, וזה לא קל במיוחד למי שחש בנוח בנעלי הקורבן.

עמדת הקורבן מאפשרת להתחפר בבוץ הטובעני, שהרי אני לא אשם שזה כך, המערכת אשמה, אשתי אשמה, בעלי אשם, כולם אשמים חוץ ממני ועד שלא יעשה צדק, אמשיך להילחם, ״גם אם בדרך אדרוך בשלוליות של דם״ (נשבעת ששמעתי מישהי אומרת את זה השבוע).

הבעיה עם ההתחפרות הזו וחוסר היכולת לשחרר היא שיש לה מחיר כבד, שלא תמיד אתם מבינים שאתם משלמים. ולא רק בכסף, לא רק בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו״ד. חיים לאורך שנים ארוכות בתוך מערכת המשפט שוחקים את הנפש עד דק, פוגעים ברמת האושר, ואינם מאפשרים להתחיל חיים חדשים, וגם אם נראה לכם שהתקדמתם הלאה, ההליכים יאחזו בכם כמו כבלים בלתי נראים.

6#. השיטה הסודית של הפרופורציות

עכשיו תארו לכם שנותר לכם זמן קצוב לחיות. הרי אין אדם יודע יום פקודתו, ולמרות שאנו לא חיים את חיינו בחשש שמחר נמות, זה בהחלט יכול לקרות. אם הייתם יודעים שיש לכם זמן קצוב, שנותרה לכם שנה אחת – האם הייתם בוחרים ״לצעוד בשלוליות של דם״ כל הדרך אל הצדק, או הייתם משחררים ?

את אותו מנגנון אפשר לאמץ לא רק בקרבות גירושין אלא לכל מריבה זוגית שמתחפרים בה. אם הייתם יודעים שמחר בן או בת הזוג שלכם לא יהיו כאן, הייתם מתחפרים או משחררים ? אם הייתם מתחפרים כנראה שיש בעיה בקשר וצריך כוח חילוץ חיצוני, כמו טיפול זוגי. ואם הבעיה נראית לכם פתאום שטותית ולא הייתם רוצים לבלות את ״השעות האחרונות של הזוגיות שלכם״ ככה, שחררו מהר.