1#. מציאות הזויה
עברנו כבר מבצעים כאלו ואחרים בעבר, והיו טילים על תל אביב, אבל כבר כשהיו רימוני עשן באל אקצא ידעתי שהפעם זו תהיה מלחמה שונה. הפעם זה לא צוק איתן או עופרת יצוקה. הסבב הזה, שאולי היה צריך לקרוא לו ״מבצע סבתא״, התחיל הכי חזק שאפשר ולאט לאט הוא מגביר.
קומבינציית החדשות והאזעקות שמוזרמת אלינו לווריד מותירה אותי עם עצבים חשופים ופחד ששוטף את הגוף בכל אזעקה או דיווח על לינץ, כמו אדרנלין בקילומטר השביעי של הריצה. על ריצות ויתרתי בכלל מהפחד שטיל טועה ישיג אותי, ורק הסובייטי לא ויתר לי אתמול ובכל זאת התאמנו על אף ולמרות הכל.
ביום חמישי בצהריים היה דיון חקירות בבית המשפט בראשון לציון בתיק מטורף שאני ממש רוצה לספר לכם עליו, אך טרם הגיעה העת. על הדוכן נכתשת בחקירה נגדית עובדת סוציאלית שצריכה להצדיק את המלצותיה לנתק את הקטינה מהאבא, ורגע לפני שהיא עונה לשאלה שאין עליה תשובה אמיתית, הַכְּרִיזָה באולם בית המשפט זועקת ״צבע אדום״ בקול שהזכיר לי את ה״נחש צפע״ של פעם וכולנו פרצנו מאולם בית המשפט ישר לחדר המדרגות ששימש כמרחב שאמור להגן עלינו, ומזל שלא נדרשנו להעמידו במבחן.
בהמשך המסדרון התקיימו דיונים פליליים אחרים, ובת משפחה שהמתינה בחוץ מכוסה בחיג׳ב שחור העידה על כך שמשפט כמנהגו נוהג, וכולם עתידים ליתן את הדין בסופו של דבר.
באולם משמאלנו התקיים הדיון במעצרם של החשודים בירי בלוד, דיון שעל קיומו נודע לנו מצוותי הטלוויזיה שהמתינו מחוץ לאולם ומכמות התומכים שהתגודדו מחוץ לבית המשפט ונראו כמו אסיפת הורים של נוער הגבעות.
נחזור לצבע האדום. כולנו התגודדנו בחדר המדרגות הצפוף – עורכי דין, ומאבטחים, ועובדות סוציאליות, ולקוחות, ומתנחלים וערבים, ורק השופטים היו במרחב מוגן משל עצמם, וכולנו שמענו את רעמיה של כיפת ברזל שנשלחה להגנתנו, ומגיע לממציאיה לא רק פרס ישראל אלא גם פרס נובל, כי בלעדיה היינו גמורים.
דקה לפני שחזרנו לאולמות בית המשפט אמר לי עו״ד שעמד לידי וזיהה אותי ״בפעם האחרונה שראיתי אותך לפני עשר שנים היינו בדיון בחיפה״ ואז ידעתי בדיוק מיהו ועל איזה תיק הוא מדבר, וחזרתי לאולם ובמשך עוד שעתיים רצופות חקרתי את העובדת הסוציאלית עד שענתה את מה שרציתי לשמוע, אבל התיק הזה שצף לי לזכרון לא עזב, כאילו ביקש להיכתב ולהיספר ולא להשכח.
2#. המקרה החיפאי
הם היו חרדים ש״ס סטייל ולאחר 7 שנות נישואין פלוס 5 ילדים בטור הנדסי יורד, הוא רצה להתגרש. היא מעולם לא עבדה והוא דווקא כן, אבל כשהחליט להתגרש ממנה הוא לקח אותה לבית הדין הרבני ושם בדיון הכתיב הסכם גירושין שהקנה לה מזונות של 300 שקלים לילד, ואיפשר לה, ״בנדיבותו״ לקחת עימה את כל הריהוט מדירתם הקטנה. וכך היא מצאה עצמה גרושה בת 27 עם חמישה ילדים וכמה מיטות ישנות, והבינה שזו היא נגד העולם, ואף אחד לא יעזור לה, גם לא אלוהים.
היא הסתדרה איכשהו וניסתה לעבוד בכל מיני עבודות ולמדה להסתדר ולחלק פת לחם לחמישה ילדים במשך כמה ימים, וניקתה בתים אבל לא הצליחה להתמיד באף עבודה. היא היתה חייבת לטפל בחמישה ילדים קטנים שהוא בקושי ראה, וכשכן לקח אותם הם עלו לו על העצבים והוא עשה להם סדרת חינוך בסגנון הציווי המקראי ״חוסך שבטו שונא בנו״, והם חזרו אליה בוכים וזבי חוטם והיא הרגיעה, וליטפה, והקריאה סיפור עד שנרדמו, קצת רעבים.
ובלילה היא דיברה עם אלוהים ושאלה אותו מדוע ילדיה צריכים לחיות כך, ולא קיבלה תשובה עד שאיבדה כל אמונה והתלבושת החרדית שהמשיכה לעטות על עצמה היתה בעיניה תחפושות בלבד.
בלי לימודי ליבה, בלי מקצוע ובלי ברירה היא החליטה לצאת מעמדת הקורבן ולמצוא פיתרון שיאפשר לה גם לטפל בילדים וגם לפרנס אותם ברוחב יד, והחלה לעבוד בלילות כחשפנית בברים מפוקפקים. היא הגיעה לבר עם פאה וחצאית ארוכה, והחליפה לבקיני מנומר שגם הוא הוסר מעליה במשך הערב. מפה לאוזן היא כונתה ״החשפנית החרדית״ וכולם ידעו שהיא כמו נרות חנוכה, אפשר לראותה בלבד. משהו במבט המתריס שלה, בדרך בה נשאה את גופה ובעובדה שניתן היה לראותה בלבד, הלהיט את היצרים והותיר אותה עם טיפים יפים שהחביאה בסוף הערב בכיסי שמלתה הרחבה. הילדים המשיכו ללמוד במוסדות חרדיים ואיש לא ידע על העיסוק הלילי שלה.
בסופו של דבר חבר שלו שלבש שחורים וביקר בבר – זיהה אותה. משנודע לו הוא שלח אחריה חוקר פרטי, ואת הדו״ח שקיבל צירף לתביעת המשמורת שהגיש. רשויות הרווחה נדרשו להגיש תסקיר באשר לטובת חמשת הילדים הקטינים החרדים, האם טובתם להישאר במשמורת אימם החשפנית או לעבור למשמורת אביהם החרדי האלים.
התסקיר היה מקיף ויסודי, הוא תיאר אם מסורה שמטפלת בחמשת ילדיה מבוקר עד ערב, וכדי לפרנסם בכבוד מוכנה לעשות הכל, כולל לרקוד בלילות על שולחנות. ילדיה, שקיבלו חינוך חרדי, לא ידעו דבר על הדרך בה אימם מפרנסת אותם. הדיווחים ממוסדות החינוך היו מצויינים ושיבחו את הילדים המחונכים, שמגיעים מסודרים ונקיים עם כל הציוד והשיעורים מוכנים. לאב, שבינתיים נישא בשנית והביא לעולם עוד שלושה ילדים, לא היה קשר עם מוסדות החינוך והוא לקח את הילדים אליו מעת לעת וכשלא עמדו דום לפקודותיו גם היכה אותם, מעת לעת.
המלצת רשויות הרווחה היתה שטובת הילדים להותירם במשמורת אימם. בדיון שהתקיים, האב, שהחליט לצאת למלחמת עולם, סירב לקבל את המלצות התסקיר וביקש לקבוע דיון הוכחות ולזמן עדים.
אותו אב שהותיר את ילדיו רעבים ללחם והיכה אותם, לא ידע שקארמה איז א ביץ, ולכן שלח גם למנהלי מוסדות החינוך של הקטינים וגם לבעל הדירה בה התגוררו האם והילדים את הדו״ח של החוקר הפרטי. ביג מיסטייק.
תוך יום הושעו חמשת הילדים ממוסדות החינוך והאם נדרשה לתת הסברים לדו״ח, ובמקביל ומבלי לבקש את תגובתה, ניתנו לה יומיים להתפנות מהדירה. היא לא היתה מעוניינת להסביר או להגיב ופשוט ארזה הכל ועברה דירה לאזור פחות חרדי. הגשנו בקשה לרשום את הקטינים למוסדות חינוך חדשים שהסכימו לקבלם באמצע שנת הלימודים.
לאחר שרשויות הרווחה המליצו, נתן בית המשפט את אישורו ובתוך יום היא הסירה את התחפושות גזרה לבנים את הפיאות, והעבירה את הילדים למוסדות חינוך חילוניים. זה אמנם לא קרה ביום אחד, אך כעבור חודשיים שלושה הם נטמעו לחלוטין.
לדיון הבא האב לא הגיע. הוא נעצר על עבירות של אלימות במשפחה כנגד אשתו השניה ובית המשפט מחק את התביעה.
3#. ג׳וינט במרפסת
היא חיה איתו באותה דירה למרות שהם פרודים כבר שנה. היא מטפלת בשני ילדיהם הפעוטים ובמקביל עובדת במשרה חלקית מהבית והוא מממן הכל, ומתעלל בה רגשית.
איך מתעלל בה רגשית ? מאיים שיתבע משמורת על הילדים כי היא נרגעת בערב במרפסת עם ג׳וינט, אומר לה שהיא מטומטמת, אפס, שתחשוב עשרים פעם לפני שהיא פונה אליו אם יש סיבה שהוא בכלל יענה לה, ובמשך ימים לא מעיף מבט לכיוונה ולא עונה לה, כאילו היא אויר.
אתם בטח סבורים, כמו שאני סברתי, שהיא שם כי היא תלויה בו כלכלית. אז זהו שלא, היה לה גב מאביה. היא שם גם כי היא מפחדת שבגלל הג׳וינט יקחו לה את הילדים וגם כי היא לא רוצה להיות כמו אמא שלה.
לא יקחו לך את הילדים בגלל שאת מעשנת ג׳וינט בערב כשהם ישנים, הרגעתי אותה בפסקנות, תתקדמי. ״ואיך אמא שלך?״ שאלתי.
היא סיפרה על אביה שעזב את הבית כשהיא היתה בת 6 ומאז היא התגוררה עם אימה בדירה קטנה ובהמשך עברה עימה לעיר מרוחקת, ואת אביה פגשה פעמיים בשנה ואחר כך בכלל לא. אימה היתה הקורבן הקלאסי. האשימה את האב בכל הצרות, לא הפסיקה להתמרמר עליו באוזניה, כל הזמן חיפשה לה אבא חדש, וגם כשבאו אליה חברות הן שמעו על איך אבא שלה זרק אותן לכלבים וכמה אמא שלה תתן את חייה עבורה, והיא התביישה. מאד התביישה.
אגב, בגיל 23 אביה חידש עימה קשר, ועד היום הם בקשר חם ואוהב, תקווה לכל ההורים המנוכרים ותזכורת לנסות שוב ושוב כי יש סיכוי שיום אחד הילד המנוכר יתעשת ויבין שמישהו שיחק לו במוח.
נחזור אליה. ״הבעיה עם אמא שלך לא היתה שהיא גרושה, הבעיה היתה שהיא קורבן.״ הסברתי לה, וכשאת בוחרת להישאר איתו באותו בית ״כדי לא להיות גרושה״ כמו אמא שלך, את בעצם בוחרת להיות קורבן, בדיוק כמוה.
אם תעזבי ותקחי אחריות על חייך ועל מה שילדייך שומעים ממך, ולא תאמרי מילה רעה על אביהם, תחיי הכי רחוק מאמא שלך. ואז, ברגע שתקחי אחריות ולא תהיי קורבן, תהיה לך זוגיות נורמלית, מכבדת, עם מישהו שיאהב אותך, שיראה אותך בגובה העיניים ושיצטרף אליך לג׳וינט במרפסת בערב.
שׁוֹמְעוֹת אַחְיוֹתַי ? קְחוּ אַחְרָיוּת עַל הַחַיִּים שֶׁלָּכֶן – כְּמֵיטַב יְכָלְתְּכֶן, בְּאֹמֶץ, בְּגַאֲוָה וּבְלִי לִדְפֹּק חֶשְׁבּוֹן.
