1. זה מתחיל בפרק ב

כשלורה התאהבה באמנון הוא היה גרוש ואב לשלושה ילדים עימם לא היה לו כל קשר. כאן היא היתה צריכה לחשוד אבל עדיין לא היו לה את הכלים. היא היתה צעירה ממנו בעשור, גרושה ואם לבת אחת, שאביה נעלם מחייה מיד לאחר הגירושין והיא לא טרחה לרדוף אחריו, ויתרה על המזונות, וגידלה את בתה בכוחות עצמה, משלימה עם חד הוריותה, נלחמת כדי להעניק לה הכל, כדי שלא תחוש כמי שננטשה.

אמנון היה נכה אך נכותו מעולם לא הפריעה ללורה. למרות נכותו או אולי דווקא בשלה, היו בו עוצמות שמיגנטו אותה ואיפשרו לו בהמשך חייהם המשותפים לשלוט בה. הם נישאו והוא היה מדהים עם הבת שלה והתייחס אליה כאביה, וכעבור שנתיים היא הרתה ונולדה שרון בתם המשותפת.

קצת לפני הלידה והרבה אחריה, אמנון נזקק ממנה שוב ושוב להוכחות ולראיות שהיא אוהבת אותו. היא נדרשה לוותר על בילוי עם חברות בשבילו, על קשר עם בן דוד וכך זה המשיך עד שהוא אמר לה שהיא צריכה לבחור בינם לבין הוריה. כלומר בין התא המשפחתי שלהם – הוא, היא ושתי הבנות כיחידה אחת אלא מול הוריה ומשפחתה עימם הוא דרש שתנתק קשר. והיא ניתקה. ממוגנטת מכוחו, חוששת לאבד את המשפחה המדהימה הזו שנבנתה מהריסות הבית הקודם, היא ניתקה קשר עם הוריה מולידיה, שהיו שם בשבילה כל החיים, ודבקה בו.

2. הגירושין

16 שנים אחר כך, ובעקבות 7 שנות טיפול, כבר היו ללורה מספיק כוחות לקום ולעזוב. כאן שלף אמנון את נכותו ונופף בה אל מול הבנות שהיו בנות 23 ו – 16 מלבה את אש האשמה והכעס על מי שמעיזה לעזוב אותו, ״אחרי כל מה עשיתי בשבילכן״. ״את החיים שלי נתתי לכן. את אם הולכת אני מוחק אותך, לא רוצה לראות אותך, לא רוצה לשמוע אותך״, איים על לורה.

הבת הגדולה, שכבר לא התגוררה בבית, כעסה כעס גדול על שלורה מעיזה לעזוב את אמנון והודיעה לה שגם היא תנתק עימה כל קשר. לשרון היה יותר קשה. היא היתה קשורה לאמה, אך אביה ביקש ממנה להישאר לגור עימו כי הוא זקוק לה, והפעיל עליה סוגים שונים של מניפולציות רגשיות, כמיטב מומחיותו.

העוזרת שעבדה שנים בביתם התקשרה לספר ללורה בעברית שבורה ש״הוא מכבס לה את המוח״. ואכן, שטיפת המוח עבדה ושרון הודיע ללורה שהיא נשארת לגור עם אבא כי ״הוא צריך אותי״. ביעוץ משפטי אליו פנתה נאמר ללורה שהילדה כבר בת 16 ואף שופט לא יקח אותה בכוח ויעביר אותה בניגוד לרצונה לאמה.

לורה, שלא רצתה מלחמות, חתמה על הסכם ואפילו שילמה לו מזונות רק כדי שישחרר אותה ולא יגרור אותה למלחמות על גבן של הבנות. היא עזבה את הבית, מקווה שעד מהרה הדברים ירגעו, והבנות יתעשתו ויעברו לחיות עימה חלק מהזמן, אבל קרה בדיוק ההפך.

הזמן לא שיכח את זעמו של אמנון והוא שכשך בשלולית עלבונו והשקה את בנותיה במימיה העכורים. הוא חסם אותה בכל מדיה אפשרית וניתק עימה כל קשר. הבת הבכורה עשתה בדיוק אותו דבר.

במשך 3 שנים לורה לא ויתרה עליה והמשיכה לשלוח לה הודעות אהבה ווטסאפים ולנסות ליצור עימה קשר אך לשווא. יום אחד היא הגיעה למקום עבודתה בנסיון לדבר עימה ובתגובה היא הזעיקה משטרה. בשלב זה לורה לקחה צעד אחורה והפסיקה לנסות ליצור קשר.

עם שרון המצב היה שונה. היא נזקקה לאימה ואהבה אותה, ויחד עם זאת עברה שטיפת מוח וכל הזמן נדרשה להוכיח את נאמנותה לאביה. היא הסכימה לפגוש את אימה רק במרחב הציבורי. כף רגלה מעולם לא דרכה בדירתה. את סבה וסבתה, שקיבלו חזרה את ביתם בזרועות פתוחות לאחר גירושיה, סירבה בתוקף לפגוש.

שנת הקורונה היתה מאתגרת במיוחד כי היא סירבה להגיע לבית אימה והמרחב הציבורי היה מוגבל והן נפגשו פעם בשבוע בסופרפארם הקרוב ובילו שם שעה. כשלורה לחצה עליה שתבוא היא אמרה ״הוא יכעס״ ועיניה נאטמו. לורה חששה ללחוץ עליה, מודעת ללחצים שמופעלים עליה נון-סטופ על ידי אמנון, כחלק משגרת החיים עימו. לצבא שרון לא התגייסה. אמנון שכנע אותה לקבל פטור משירות והיא הציגה מצב נפשי שביר יחד עם הצורך לטפל באביה הנכה ושוחררה.

היא כבר בת 20 ומצאה עבודה ולפני חודש היא התחילה לחוש לא טוב. הגוף כאב לה והיא ביקשה מלורה לתאם לה תורים לרופאים, לבדיקות, להפעיל פרוטקציה במכון כזה או אחר אליו הופנתה, כשכל רופא שולח אותה לבירורים נוספים ולא מאתר את הבעיה.

3. נקעה נפשה

באחד הלילות אמנון התקשר ללורה. פעם ראשונה מאז שעזבה את הבית שמספר הטלפון שלו הופיע בשעה 3 לפנות בוקר על הצג שלה. ״בואי קחי את הילדה שלך לאן שאת רוצה״ אמר וטרק את הטלפון. מסתבר שבאישון לילה שרון הזמינה משטרה ואמבולנס וברחה לחברה שלה.

לורה מיהרה להגיע לשם ומצאה את שרון מבולבלת לחלוטין. היא לקחה אותה למיון ומשם הופנתה למיון פסיכיאטרי וכעבור כמה שעות אושפזה במצב פסיכוטי. כבר שבועיים ששרון מאושפזת במצב לא טוב. קשה מאד להבין מה בדיוק קרה שם באותו לילה. דבר אחד בטוח – הנפש שלה, שבמשך שנים הופעל עליה לחץ, התפוררה לרסיסים ועכשיו צריך לחבר אותה חזרה.

ובמחברת הכתומה שלורה הביאה לה כותבת שרון משפטים לא מחוברים ומציירת פרחים ושואלת שאלות את אלוהים, ומשפט אחד נכתב ברור וזועק –

סליחה. הייתי צריכה לבחור בין אמא לאבא לא הספקתי. קשה מאד.

מעטים המקרים שמדגימים ישר לפנים מה יכול לקרות לנפש של ילד שעובר הסתה וניכור. שרון היתה כבר בת 16 כשהוריה התגרשו והלחצים שהופעלו עליה לא פגעו בה – לכאורה – כמו שאומרת אילנה דיין. היא היתה נערה מוצלחת ופעילה, תלמידה טובה ומוקפת חברים וחברות. היא אמנם לא התגייסה לצבא, אך מבחירה. הקריסה הנפשית הגיעה כעבור כמה שנים כשהיא כבר בגירה בת 20.

פעם, כשאני הייתי ילדה, היו מעשנים לידינו בחדר סגור ומטגנים אותנו בשמן אגוזים בצהרי היום בחוף של נתניה. לא הבינו את הנזק הבריאותי המצטבר הטמון בעשן הסיגריות ובחשיפה לא מבוקרת לקרני השמש. לקח שנים להבין שאלו התנהלויות מסכנות חיים. היום נראה הזוי לעשן בתוך הבית, בטח אם יש בו ילדים, או למרוח שמן על ילד ולשלוח אותו לחוף הים.

המודעות לסכנה, מודעות שפימפמו לנו בתשדירי שרות שחזרו על עצמם בלופים בעידן שלטלוויזיה לא היה שלט, שלא היו פרסומות ולא העבירו לערוצים אחרים. המודעות הזו שינתה את ההתנהגות והטמיעה בחברה קודים חדשים. היום אף אחד לא מפציר בנו לא לעשן ולא להיצלות בשמש, זה ברור כשמש.

את אותה מודעות אני מבקשת להעביר לגבי נפשם של ילדים בגירושין. אם הייתי יכולה הייתי מחזירה את תשדירי השירות לכל הערוצים.

ניכור של ילדים, הסתתם, הישענות עליהם, הפיכתם למתווכים, לכאלו שצריכים לבחור בין ההורים, טפטוף רעל נגד ההורה השני גם אם זה ככה בקטנה, גם בלי למנוע ממנו לפגוש אותו, קללות נגד ההורה השני, לספר לילדים ״מי זו אמא שלהם״ או ״מי זה אבא שלהם״, זה כמו לעשן עליהם בחדר סגור, כמו למרוח עליהם שמן אגוזים ולטגן אותם בשמש. הנזקים לא יופיעו מיד, אבל הם כבר כאן והם מצטברים ובסופו של דבר הם יהרסו להם את החיים.